אחד מתכסיסיו הקבועים של היצר הרע, הוא לנטוע בלב האדם הרגשת חסר אונים ללימוד תורה או לקיום מצוה מסוימת. הוא מדמה זאת לאדם כהר גבוה הקשה לטיפוס, או כענין שדורש ממנו כוחות רבים. בכך למעשה הוא מרפה את ידיו ומכשילו.
כאשר עומדת לפני האדם תאווה מסוימת, או רצון לעבר עבירה, יש לו ליצר הרע מומחיות רבה לצייר בעיני רוחו את העברה בצבעים ססגוניים שונים, בצורה מלהיבה השובה את דעתו ולבו, ונוסך בו תחושה כאילו אין לו כוחות להתנגד מלחטוא, וכך מונע ממנו להילחם בו.
אולם כשהאדם מודע לכך, כי במצבים כאלו לא מתבקש ממנו לעשות דבר מעבר לכוחותיו, וכל ההשתדלות שלו מסתכמת רק בעשיית הצעד הראשון, פסיעה אחת ולא מעבר לכך, כבר מראש הוא לא יסתכל על הענין כדבר בלתי ניתן לביצוע…
בזה מוצאים אנו דברים נוראים ויסודיים בדברי המדרש (תנחומא כי תשא פרשה י), בעניין בניית המשכן:
כאשר ציווה הקדוש ברוך הוא את משה רבינו לומר לבני ישראל "ועשו לי מקדש", נבהל משה ונרתע לאחוריו, וטען לפני הקדוש ברוך הוא: כיצד יכולים הם בני ישראל, בני אדם הקרוצים מחומר, להקים משכן לשכינה? "ריבונו של עולם", אמר משה, "הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך?!…".
אך הקדוש ברוך הוא דחה מכל וכל את טענתו, ואמר לו: "משה! לא כשם שאתה סבור. אלא עשרים קרש בצפון, עשרים בדרום, שמונה במערב ושמונה במזרח, ואצמצם שכינה שלי ואשכון ביניהם, וכתיב 'ונועדתי לך שם ודברתי'".
מה הפשט בדברי המדרש הללו?
כתוב כאן יסוד במלחמת היצר שאמרנו: הנה ברגע הראשון משה רבינו נבהל לשמע הציווי, הוא נרתע לאחוריו. כי באמת הדבר מפליא, כיצד יתכן שבני אדם יהיו מסוגלים לייצר בידיהם מעון לשכינה? – 'הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך'? אבל הקדוש ברוך הוא אינו מקבל פליאה זו, ומשיב למשה נכוחה: 'לא כשם שאתה סבור!' אני כן מצפה מכלל ישראל שיעשו את מה שביכולתם לעשות, לא מעבר לכך. הרי 'עשרים קרש בצפון, עשרים בדרום, שמונה במערב ובמזרח' – הם מסוגלים לעשות, את זה אני מצפה שיעשו. מכאן ואילך זה כבר אינו עניינם, אם הקדוש ברוך הוא יצמצם שכינתו שם אם לאו. הם צריכים לעשות את שלהם, והוא כבר ישלים את חלקו כשישרה שכינתו בתוכם.
שמעתי מהמשגיח הגה"צ רבי דן סגל שליט"א, מעשה נפלא אודות מרן ה'חפץ חיים' זצ"ל, אותו שמע מאדם שהיה נוכח במחיצתו באותה שעה:
בעת זקנותו של ה'חפץ חיים', הוא היה רכון פעם על גמרתו בהיכל בית המדרש, והיה ניכר על פניו כי הוא טרוד בדבר תורה. לפתע שמעוהו ממלמל לעצמו: "רשע! גם את זה אתה רוצה למנוע ממני?…" וקם בזריזות לכיוון הארון, לקח ספר מסוים שנצרך ללימודו ושב למקומו.
ה'חפץ חיים' ידע מהי הדרך להילחם עם היצר, הוא הבין שאם יתפתה להקשיב לעצותיו, יתערבו כאן שיקולים והרגשים שונים של עצלות וחולשה. לכן נהג בהתאם. ראשית התנער מהעצלות שביקש היצר להכשילו בה, ובשארית כוחותיו התרומם ממקומו ליטול את הספר מהארון.
רבי דן הוסיף על כך הרגש נפלא, שמכאן נוכל ללמוד עד כמה מנסה היצר להכשיל את האדם בכל דרך ובכל אופן העומד לרשותו. הרי ה'חפץ חיים' היה מרא דכולא תלמודא, אשר גם אם לבסוף לא היה מתגבר לקום לקחת את הספר מהארון, מן הסתם היה מסתדר גם בלי זה על סמך זכרונו האישי, אלא שהיתה חסרה לו מעט בהירות, בכך שלא היה רואה את הדברים בכתובים.
אך גם את זאת, את מעט הבהירות שהיתה נוספת לו, אם היה רואה את הדברים מאירים מתוך הכתב, ביקש היצר הרע למנוע ממנו. גם על דבר כה קטן ושולי, מנסה היצר הרע להילחם עם האדם בכל כוחותיו. משום שכל פעולת כישלון שמצליח היצר להכשיל בה את האדם, אפילו הפחותה והקטנה ביותר, עבורו זהו רווח עצום!
במשפחתנו מסופר על הסבא, מרן הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל, רבה של ירושלים, כי בהגיעו לגבורות, וכבר נמנה אז בין גדולי ומאורי הדור ומקברניטי היהדות החרדית בארץ הקדש, נאנח לרגע קט ואמר: "אוי! כבר עברו שמונים שנה ועדין אינני יודע ללמוד!…"
אולם כעבור רגע כמימרא התעשת, לבש כוחות מחודשים ואמר: "נו, הרי אפשר להתחיל ללמוד מהרגע!"…
גם בגיל שמונים אין מתייאשים, אם עדין אין יודעים ללמוד, אז מתחילים כעת, בזה הרגע. בתקיפות, בלי פשרות ובלי הנחות!
אחד מתלמידי החכמים סיפר סיפור דומה, כי ראה פעם את המשגיח הגה"צ רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל לעת זקנותו, עולה את המדרגות להיכל הישיבה, לפתע נעצר ומפיו נפלטה האימרה: "איך האב נישט קיין כח" ["אין לי כח"].
אולם לאחר רגעים ספורים לבש רוח גבורה, וסנט בעצמו בנימת תוכחה נוקבת: "אתה לא יכול? אתה לא רוצה!…".
הניע את גופו בתנופה, בהתאמצות וזריזות, הלך צעד אחר צעד להגיע אל מקומו בהיכל הישיבה.
על ידי סיפור נפלא זה, דבריו של מרן ראש הישיבה הגרא"מ שך זצ"ל מוארים ומוסברים היטב. כה היו דבריו הנוקבים:
"גזע ישישים עלה מבבל ועמו ספר מלחמות. כל מי שהכיר את המשגיח, ראה שאף שהיה אדם כל כך חלש, עם כל זאת – באיזו גבורה נלחם את מלחמת היצר, אדם בן שבעים ושמונים שנה שלא ילך לנוח ביום, אף פעם, אפילו לא בשבת. איני יודע אם היה פעם דבר כזה! אדם חלש שהגבורה שלו כה איתנה, עמו ספר מלחמות. הוא לוחם במלחמת היצר וחיליו ביד חזקה".
בספר 'משלי' (כד, ה-ז) מייעץ שלמה המלך, החכם מכל אדם, כיצד יתמודד האדם עם רפיון הידיים שמרפה אותו היצר חדשים לבקרים. כאשר הוא נוסך תחושה ערמומית בלב האדם כאילו האפשרות לגדול בתורה ולקיים את המצוות כתקנן היא ממנו והלאה, בכל מיני טענות שונות.
הוא אומר כך:
"ובדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים: גבר חכם בעוז ואיש דעת מאמץ כח: כי בתחבולות תעשה לך מלחמה ותשועה ברוב יועץ: ראמות לאויל חכמות בשער לא יפתח פיהו".
כפי המבואר במפרשים, פירושם של הדברים כך הוא:
אם יש בו באדם דעת, הוא ישקיע למלאות את חדרי ביתו בהון יקר ונעים, כלומר ימלא את כרסו בתורה ובחכמה. כיצד יעשה זאת? על ידי שיגביר עוז. גם אם נדמה לו שאינו יכול ומסוגל לכך, יאמץ כח – כלומר, שישליך את עצמו וינסה את יכולותיו וכוחותיו, שכן מלחמה עם האויב נעשית בדרך תחבולות. גם אם מתקשה הוא להגיע לתשועה המיוחלת, עליו ליטול עצה כיצד להגיע אליה, כי בנטילת העצה לבד הוא כבר מראה את אות הרצון, וחלק ניכר מהדרך להצלחה בידו.
זה מזכיר לי מקרה נורא שסיפר הגאון רבי צבי יהודה מלצר זצ"ל, בנו של מרן הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל, בעל 'אבן האזל', אותו שמע מפי מרן ה'חפץ חיים' זצ"ל:
פעם הגיע לראדין יהודי עם הארץ, וביקש להשתתף בשיעורי התורה שנתנו בעיירה, מכיון שעדין לא עמדו על קנקנו, הלכו והושיבוהו בשיעור של גדולי הלמדנים. אך הלה שלא הבין מאומה, בהה באוויר והיה נראה כמנותק מהם לגמרי.
למחרת הושיבוהו בין יתר בעלי-הבתים של העיירה, שידיעותיהם והבנתם בלמוד מינימאליות ביותר, אך גם שם לא מצא הלה את ידיו ורגליו. בלית ברירה הוליכוהו למחרת לשבת בין חבורת ה'תהילים זוגער'ס' – כך כונו אומרי ה'תהילים' של העיירה, אך מחוסר שליטה בקריאה, גם שם לא הצליח לבטא את המלים כראוי, ומתוך שיעמום נורא וחסר טעם נשכב על הספסל ונרדם…
ה'חפץ חיים' כדרכו ללמוד מכל דבר לענייני עבודת השם, למד גם ממנו מוסר השכל נוקב ויורד עד השיתין:
"כאן בעולם הזה", אמר ה'חפץ חיים', "כאשר האדם אינו מוצא לעצמו מקום ראוי בין תלמידי-חכמים, או שאינו יודע באיזו קבוצה להשתלב, הוא פשוט מטמין את ראשו בשינה, וכך נעלמת ממנו הבושה והכלימה. אך מה יעשה האדם שם ל-מ-ע-ל-ה, בעולם האמת, כאשר לא ימצא לעצמו מקום ראוי לשהות בו? הלא בושה וכלימה תכסה פניו! שם לא יהיה לו להיכן לברוח, לא תהיה אפשרות לטמון את ראשו בשנה. כמה עגמת נפש יהיה עליו לסבול, בשל הבורות והסכלות שלו".
אולם, דרכו של החכם הפוכה היא בתכלית מהכסיל. גם הוא רואה למול עיניו את ארון הספרים הגדול, גם הוא מכיר ויודע בכך שהתורה רחבה היא מני ים, ונדרשת עבודה רבה ומאמץ גדול לזכות בה. הן אמרו חז"ל (חגיגה טו, א) על הפסוק "לא יערכנה זהב וזכוכית ותמורתה כלי פז" – "אלו הם דברי תורה שקשין לקנותן ככלי זהב וכלי פז".
אלא שהוא משכיל להבין, כי גם אם הטענות מוצדקות ככל שיהיו, מלשבת בחיבוק ידיים לא מתקדמים בפועל לשום מקום. אחד שלא התחיל להתקדם אל עבר המטרה, לעולם לא יגיע!
בהבנה זו הוא הודף את טענותיו של היצר הרע מדי יום ויום. הוא אינו עושה חשבונות אם הדרך לפניו עוד ארוכה או קצרה, או אם כעת כוחותיו עומדים לו ללמוד אם לא. הוא מכיר שבנקודה זו טמונה החולשה, בדיוק בזה מנסה היצר להרפותו.
מבחינתו, כל דף גמרא שרכש בו ידיעה, היא התקדמות לאין ערך. כל משנה נוספת שלמד – השיג עולם ומלואו. כך במשך הזמן הוא גדל וצומח לאילן מפואר, שידיו רבות לו במכמני התורה בהיקף ובעיון. הדרך אמנם איטית, אך בטוחה.
זוהי עצתו של שלמה המלך הנוגעת לכולנו: הבחירה נתונה בידיו של האדם לנהוג בחכמה, לא להירתע מפני לימוד התורה או קיום מצוה עקב דמיונות שווא ותאוריות שונות, שהיצר מנסה לתעתע בו, כאילו אין בכוחותיו להתגבר על הקשיים, ועד כמה הדרך לפניו קשה, מפרכת ורצופת מכשולים.
אדרבה, הדרך היא לתפוס עוז ולאמץ כח במתניו בעיצומה של המלחמה הפנימית הזאת, ולהשליך את עצמו אל תוך הלימוד, אל תוך קיום המצוה, וכאשר יתחיל כבר יחוש בכוחות חדשים הזורמים בעורקיו, ויווכח כיצד הקדוש ברוך הוא עושה את חלקו ומסייע בידו להצליח. אך אם יתפתה להתחשב בטענותיו ה'מוצדקות' של היצר הרע, יישאר חלילה אויל וכסיל לנצח.
כמה עגמת נפש וכאב לב כרוך בכך, כאשר יתבונן האדם אחרי עשרות שנים ויחשוב מה היה קורה עמו אלו היה מתגבר על קושי פלוני, או אילו היה צולח בעיה אלמונית. אולם אז, לאחר עשרות שנים, זה לפעמים כבר מאוחר מדי, את הנעשה אין להשיב, אי אפשר להחזיר אחורנית את גלגל הזמן המסתובב ביעף, והרהורי החרטה יכרסמו בלבו.
(מתוך הספר 'אוצרותיהם אמלא')