"וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון" (לה, ב)
יופייה וטהרתה של השבת, וקווי-האופי שנצרבו בה ע"י הבורא יתברך, מגביהים את אישיותו של היהודי טפחיים מעל אדמה, גם אם לא ירצה בכך. עצם כניסתה של שבת-קודש, והַכָלָתָהּ על היקום כולו, גורמת לשינויים-של-ממש בנפשו של כל מי שדם יהודי זורם בעורקיו.
כניסת-השבת מחוללת התרוממות-רוח והשראה-רבתי, ואם רק לא נתעלם ממנה, ולא 'נבריח' אותה מאתנו בכוח, נוכל להגיע באמצעותה לדרגות גבוהות, שבימי החולין הן היו רחוקות מאתנו עד מאוד.
בימינו, כאשר הכל מחפשים סגולות לשמירה, יש להוסיף כאן דברים מתוך 'ערוך השלחן' בשם השל"ה. "כאשר שמענו כן ראינו בכמה מקומות, והדורות הקודמים היו מקדימים הרבה בקבלת שבת, וכו', והשל"ה בסידורו קודם קבלת שבת מבאר, שהאומר מזמור שיר ליום השבת אחר השקיעה מביא סכנה רבה, ולכן יזהרו לומר קודם שקיעת החמה, שאם לא כן, המזיקים שנבראו בערב שבת בין השמשות מתעוררים ממקומם להזיק".
דברי השל"ה ברור מללו, ואם נרצה לשמור עצמנו מן המזיקים, עלינו לקבל שבת לפני שקיעת החמה.
***
הגעתי פעם לישוב פלוני והעסקנים התורניים באותו מקום התאוננו בפניי על חילולי השבת המתרבים בישוב, ושאלו כיצד ניתן לחזק את התושבים בענין השבת, ולהביאם למצב שבו ירצו להיות שומרי-שבת.
העסקנים סיפרו על פעולות שונות שכבר נעשו בישובם בענין זה, אבל בינתיים ללא הועיל. 'מה אנחנו יכולים לעשות עוד כדי לחזק ולהתחזק בשמירת השבת'? – שאלו.
סיפרתי להם על מחזה שנחרט בליבי מימי ילדותי בעיר תל אביב. גם אז היתה תקופה שבה התרבו חילולי השבת בעיר זו, וראשי הציבור נכנסו בעובי הקורה כדי לחזק את חומת השבת.
אחת הפעולות הלא-שגרתיות שנעשו אז, ושהצליחה לעורר אנשים רבים, היתה כאשר יהודי הדור-פנים שָׂכַר מדי ערב-שבת משאית גדולה, והסתובב ברחובות העיר ותקע בשופר…
תקיעה זו היתה אמורה לבשר על כניסת השבת, אבל החזות המעניינת שנפרסה לפני התושבים, דיברה לליבם יותר מהרבה מלים.
זכורני שהיו כאלה שניסו להתנכל לפעילות זו, ולחסום את דרכה של המשאית, אבל היהודי ההוא המשיך בעקביות לצאת אל הרחובות מדי ערב-שבת ולתקוע בשופר.
היה זה כמובן בדור שבו הרמקולים וְיֶתר מַגְבְּרֵי-הקול עדיין לא היו בעולם, והשופר היה הכלי היותר-מתאים כדי להביא בפני הציבור את בשורת השבת.
אני, כילד, וגם חבריי בני גילי, חיכינו כל השבוע למשאית זו, וייחלנו לבואה.
'תסעו ברחובות הישוב'
'אולי תעשו גם אתם כמעשהו של היהודי התל-אביבי הדוּר-הפנים'? – הצעתי לאנשי הישוב ההוא, שהתאוננו על חילולי השבת המתרבים בישובם. 'תשכרו גם אתם משאית, ותסעו ברחובות הישוב, ותתקעו בשופר'.
מעלתו של השופר במקרה זה, הסברתי להם, מתבטאת בשני דברים. ראשית, אם תשתמשו ברמקולים, יתכן שהדבר יעורר עליכם את חמתם של מחללי השבת, אבל התקיעה בשופר אינה מחרישת-אוזניים, ולכן יש לה הרבה יותר סיכוי להתקבל בקרב התושבים.
ושנית, עצם המראה התקדימי הזה של תקיעת השופר, שאינה נראית במחוזותינו כל יום, יש בו כדי לעורר את הלבבות ולהביאם לידי המטרה הנכספת של שמירת השבת.
יכולני להעיד על יהודים רבים בתל אביב של אז, שהפסיקו לחלל שבת רק בגלל המשאית ותקיעת השופר שריתקו אותם למקומותיהם, וגרמו להם להתעוררות.
כיון שהזכרנו את תל-אביב, וכיצד היתה נראית בימים-עברו שמירת השבת בה, נספר על דבר נוסף שהתרחש בעיר זו, בענין שמירת השבת, ובדרך-אגב נתחזק גם בענין שמירת התורה.
על-אף שהכל רואים בעיניים שקיומו של עם ישראל תלוי בנסים ובנסי-נסים, עדיין יש כאלה שֶׁטַּחוּ עיניהם מראות את המצב לאשורו. כיון שאנחנו מדברים על אנשים שאין כוונתם להקניט, ננסה להסביר את הענין בסיפור היסטורי שאירע בתל אביב, שאני זוכרו מימי ילדותי.
תל-אביב של היום איננה תל-אביב של פעם. בתי מגורים היו בה אך מעט, ובתי מסחר קטנים נראו פה-ושם. בשכונת פלורנטין בדרום תל-אביב, שם התגוררתי, היה אזור תעשיה קטן, עם כמה מפעלים, שאחד מהם היה מפעל לייצור מימיות.
במפעל עבדו כ-20 עד 30 פועלים, ואחד הלקוחות המרכזיים של המפעל היו אנשי הצבא הבריטי ששלטו כאן בארץ, ונלחמו בין היתר נגד הצבא הנאצי, שאחת מחטיבותיו בפיקודו של הגנרל רומל, הגיעה כידוע עד שערי ארץ ישראל, ואיימה לכובשה.
כילד, זוכרני אפילו את הצורה המיושנת שבה הרכיב המפעל את המימיות. כך או כך, בבית-העסק ההוא עבדו שעות רבות כדי לספק את צרכי הצבא.
עד כדי כך שאחד האירועים הבולטים הזכורים לי מאותה תקופה היא ההפגנה ההמונית של יראי-השם בתל אביב נגד פתיחת המפעל ההוא בשבת קודש.
כתוצאה מעומס-הייצור, ביקשו מנהליו להעסיק את הפועלים גם בשבת, והגאון רבי יצחק-ידידיה פרנקל זצ"ל, שכיהן בזמנו כרבה של השכונה (ומאוחר יותר כרבה של תל אביב), ארגן הפגנה נגד העבודה בשבת.
גם אני, כילד קטן, מתחת לגיל הפעוטות, השתתפתי בהפגנה זו, וזכורני שהמנהל הגוי של המפעל, שנמנה על האזרחים הבריטיים שהיו בארץ בשל שלטונה של הממלכה הבריטית על ארץ ישראל, ניגש אל הגרי"י פרנקל ואמר לו, 'הרי עבודתנו במפעל זה הינה פיקוח נפש, המותרת בשבת, ומדוע אתם מפגינים נגדנו'?…
רבה של השכונה השיב לו בעוז ובגאון, והסביר לו שאי-אפשר להשתמש במקרה הנוכחי בטיעון זה של פיקוח נפש. בסופו של דבר הגיעו הצדדים להסכם שלא יעבדו בשבת, וכדי לספק את הביקוש הרב של הצבא יוסיפו עוד משמרת בשעות הלילה, בין 12 ל-3, וכך תתוגבר כמות המימיות המיוצרת במפעל.
והנה, למרות שכל בני הישוב היהודי היו מגויסים באותה תקופה לצבא הבריטי, כדי להדוף את האויבים המאיימים לעשות שַׁמּוֹת רח"ל ביהודֵי ארץ ישראל, אנשי מפעל-המימיות לא גויסו ולא הלכו לצבא. ואע"פ כן לא נשמעה מעולם זעקת-מחאה מאף גורם שהוא, שניסה לטעון שעובדי המפעל הם משתמטים…
מדוע? – כי כל אחד הבין שהם עוסקים בעבודות הכרחיות המסייעות גם לפעילות הצבא, ואי-אפשר בשום אופן להימנע מכך, וממילא בודאי שלא מדובר באנשים המנסים להשתמט מהגיוס לצבא הבריטי.
כך, באותה מידה – והרבה מֵעֵבֶר לזה, יש להסתכל על תפקידם של לומדי התורה, שהרי הם תורמים יותר מכל אחד אחר למצבם של יושבי ארץ ישראל.
בניגוד למייצרי המימיות בשכונת פלורנטין, שבמקרה הטוב יכולים להיחשב כמי ש'סייעו' לחיילי הצבא, ולא יותר מכך, הרי שבני הישיבות וכל לומדי התורה מסייעים לייצור כלי הנשק עצמם!
ולא רק 'מסייעים', אלא 'מייצרים' אותם, שהרי אנחנו מאמינים בלב שלם שאלמלא כוח התורה לא היו ממציאיה של 'כיפת ברזל' מקבלים את הסיעתא דשמיא להביא אותה לעולם!
בארגון 'לב לאחים' סיפרו על שידוך מוצלח שנעשה בין בעל תשובה, בוגר המדרשה של הארגון, ובין בוגרת 'שלהבת' רכזי המדרשות שידכו בין השניים, ובחתונה היתה שמחה פורצת גבולות, כאשר המשפחות משני הצדדים היו חילוניות לחלוטין, והחתן והכלה – שניהם בני עליה.
והנה, תקופת-מה לאחר החתונה מגיעים ההורים של החתן לבקר את הזוג. היה זה בעיצומה של השבת, ובני הזוג ידעו שהוריהם עשו את הדרך בנסיעה, רח"ל, אבל לא על זה הם באו בשאלה.
ההורים הביאו עמהם עוגה טעימה, והיתה זו כמובן עוגה כשירה למהדרין. "אנחנו מתחשבים בכם, וביקשנו מהמוכר שייתן לנו עוגה בהכשר הבד"ץ", אמרו ההורים. האורחים ישבו כשעה וחצי, כשהילדים משתדלים לכבדם בכל מאודם, ולאחר מכן קמו ההורים ו…נסעו בחזרה לביתם.
במוצאי שבת מתקשר האבא לבנו, ומודה לו על האירוח הנפלא, ואומר לו כדלהלן: אני יודע שאתה אברך הלומד בכולל, והפרנסה לא ממש מצויה בביתך. תיגש לארון הספרים בסלון שלך, ושם תמצא במדף פלוני, מאחורי ספר פלוני, מעטפה. הכנתי לך שם הפתעה.
הבן כבר הבין במה מדובר, והזדעזע. הוא ניגש למדף המדובר, ומוצא שם מעטפה ובה צ'ק על סך 1,000 שקלים, מתנתם של ההורים. ואת כל זה הם הביאו בשבת-קודש.
לפתע אומרת האשה לבעלה "תראה, מה כתוב כאן, חושבני שבכך נוכל לפתור את הבעיה; על הצ'ק כתוב תאריך של יום חמישי, דהיינו שהוא לא נכתב בשבת".
ההורים הבינו שכשם שצריכים להביא עוגה כשירה למהדרין, כך הוא הדבר באשר לצ'ק, ואם הם רוצים שהבן ואשתו ישתמשו בו, הם צריכים לכותבו לפני שבת…
השאלה היתה האם להשתמש בצ'ק ובעוגה. היה ברור שאם לא יפדו את הצ'ק, תהיה לאב עוגמת נפש רבה, ואז הוא יתרחק עוד יותר מהדרך שבה בחר הבן שלו.
מהומה בבית הכנסת
הצעתי את השאלה לפני מו"ח מרן הגרי"ש אלישיב, ולפני כן נביא כאן שאלה נוספת, שהובאה כבר ב'עלינו לשבח', על אדם שהיה לו יאהרצייט ובא בשבת לבית הכנסת כדי לכבד את זכרו של אביו.
הוא קיבל עליה לתורה, וכשהגבאי אמר 'בעבור שנדב', אמר האיש '300 שקלים', ו…הוציא מכיסו 3 שטרות של 100 שקלים, והניחם לפני הגבאי.
למותר לתאר את המהומה שהתעוררה בבית הכנסת… התורם בעצמו לא ידע על מה קמה המהומה, והסביר שכיון שהוא עוזב את המקום, ולא יוכל להביא את הכסף לאחר השבת, לכן החליט לתת כבר עכשיו…
הגבאי לא ידע מה לעשות, ובא אלינו כדי שנורֶה לו את הדין. גם כאן היה חשש גדול שאם לא יקבלו ממנו את הכסף, יתרחק היהודי ההוא משמירת מצוות, ושנית – הוא ייכשל בקיום הנדר.
את שתי השאלות הללו הצגנו בפני מרן הגרי"ש, שהכריע שהשאלה השניה עם הגבאי היא הרבה יותר קשה, כיון שהדבר נעשה בפרהסיא, והכל ראו כיצד הוא מניח את הכסף על התיבה שלפני הגבאי, ולכן במקרה זה אין עצה ואין תבונה, ואי-אפשר לקחת את הכסף. חילול השם גובר על הכל.
אבל, בענין האבא שהביא בשבת את הצ'ק לבנו, השאלה היא קלה יותר, כיון שהדברים נעשו בצנעה; למרות שגם במקרה זה כדאי לכתחילה שלא לקבל את הכסף, כי זה דומה למקרה של אדם שזרק כביכול אבנים על אבא שלי – האם הייתי מסוגל לקבל ממנו את האבנים הללו כדי לשבצם בקיר הבית שלי?!
הגר"י זילברשטיין הציע שאפשר לומר לאבא שאדרבה בגלל החשיבות שהם מייחסים למתנה שלו, הם יקחו את הצ'ק ויציבוהו בתוך מסגרת מפוארת, ויתלוהו בסלון הבית, לאות ולכבוד על המתנה היפה שהביא להם…
אם ההצעה הזו תסתדר, אמר מרן הגרי"ש אלישיב, בודאי כדאי לנהוג כך, ובאם לא – הרי שבדיעבד אפשר לפדות את הצ'ק, כדי להציל את האב שלא יתרחק מהתורה (ויעוין ב'ביאור הלכה' סימן שי"ח שאדם שטילטל מרשות לרשות בשבת, בדיעבד אין זה מעשה-שבת).
(מתוך הספר 'שבת בשמחה' בעריכת הרב משה מיכאל צורן)