"יסעו בני ישראל בכל מסעיהם" (מ, לו)
המשגיח הגר"ח וואלקין שליט"א הוא יליד שנחאי שהגיע בילדותו לארה"ב ושם עברו עליו ימי בחרותו עד לנישואיו, עלה וגדל דווקא בתוך אמריקה החומרית של אז. הוא עלה לארץ הקודש לפני יובל שנים בשנת תשכ"ח.
המשגיח שליט"א ואחיו גדלו כבני תורה בתוך ארה"ב החומרנית, אנחנו מציינים…
הגר"ח וואלקין: "הסיבה שמשפחתנו הגיע ישר משנחאי לארה"ב היתה כביכול בדיעבד. כמובן שהכל בזכות מסובב הסיבות. התכנית היתה בכלל לעלות לארץ הקודש וכבר היו בידי הורי כרטיסים לאניה שיצאה לארץ ישראל, אבל באותו בוקר של ההפלגה אאמו"ר זצ"ל מרוב טרדת ההכנות שתה בטעות כוס מים מהברז ללא שהרתיחם קודם (עד כדי כך היו המים בשנחאי מזוהמים) ונפל למשכב. אחרי ששב לאיתנו האוניה היחידה שהפליגה היתה לארה"ב. הקב"ה כנראה הכין לנו שליחות דווקא שם בנכר.
רוב ימי נערותי עברו עלי בין ארבע כתלי בית המדרש. הייתי נער צעיר כבן שתים עשרה כשאאמו"ר זצ"ל הכניסני ללמוד ב'מתיבתא רבנו חיים ברלין' אצל מרן הגאון רבי יצחק הוטנר זצ"ל, ואח"כ המשכתי לישיבת טעלז שבקליבלנד במחיצת גדולי ראשי הישיבה ה"ה דודי הגר"ב סורוצקין, הגר"מ גיפטר, והגר"ח שטיין, שהיוו גשר בין עולם התורה המפואר שהיה קודם המלחמה לעולם התורה של אמריקה.
בימים ההם כשבחור הגיע לישיבה, כל הראש היה מונח בישיבה. לא היה כמעט קשר לעולם החיצון של אמריקה. הבחורים היו שבים הביתה רק פעמיים בשנה בחג הסוכות ובפסח. בעיקר מה שהשפיע ובנה אותנו היה התפילות ואווירת החמים הנוראים בישיבת טעלז".
אבל בחוץ החומריות נצצה?
הגר"ח וואלקין: "בחוץ, אבל אנחנו בישיבה מרבותינו ראשי הישיבה שוודאי היו רחוקים מהחומריות של אמריקה שמענו רבות על דמויות פאר ואחרים כמו העילוי הנודע של עולם הישיבות ר' מוט'ל פגרמנסקי שהגר"מ גיפטער והגר"ח שטיין הרבו לדבר עליו והגביהו את המושגים שלנו והשאיפות.
זכורני שסיפר לי פעם מו"ר הגאון הגדול רבי מרדכי גיפטר ז"ל, היה זה בימי בחרותו כשלמד בישיבה בטעלז דליטא, באותה שנה חל ליל שבועות בליל שישי וכדרכם של בני הישיבה נשארו ללמוד בליל שבועות כל הלילה ועסקו בתורה וכן למחרת היום למדו כל היום ומכיוון שבחו"ל נוהגים לחוג את יו"ט שני החליטו שגם בלילה הבא שהוא ג"כ ליל יו"ט ישארו ערים ויעסקו בתורה. וכך הווה ובבוקר יום השבת אחר יממה של שקיעה בלימוד התורה, החליטו הגר"מ זצ"ל יחד עם החברותא שלו לצאת כמה דקות לפני תפילת שחרית בשביל לשאוף אוויר ולרענן כוחות קודם התפילה.
בצעדם ברחובות טעלז פגשו הם את אחד מבעלי הבתים דטעלז שהיה כבר בדרכו לתפילה בישיבה ובראותו שני בחורי ישיבה מטיילים ברחובות טעלז בשעות שלפנות הבוקר, שאלם לפשר הדבר. הם הסבירו לו שעשו הפסקה קטנה אחר לימוד של יממה שלמה כדי להתרענן ולשוב ולהתפלל מתוך התחדשות.
ענה להם אותו בעל בית: 'וכי ראיתם פעם שיכור שאומר די אין ברצוני לשתות עוד יין – שתיתי מספיק אני רוצה לעשות הספקה קטנה בשתיה, הרי כל תאוותו היא לעוד לגימה, לעוד טיפת יין, כך צריכה להיות ההרגשה בתורה הק' עוד ועוד להיות כשיכור שאין ממלא את תאוותו וכל מחשבותיו איך להשיג עוד לגימת יי"ש, ללא שום מחשבות להפסיק באמצע משתייתו למנוחה. סיים מו"ר זצ"ל ואלו עוד היו הבעלי בתים של טעלז…
כך דרש מאיתנו ראש הישיבה לשאוף לכאלו דרגות ולהעפיל לגבהים רוחניים, אז אתם שואלים למה לא דברה אלינו החומריות של אמריקה…
כידוע שהחורף בטעלז בקליבלנד היה קשה מאוד, הכפור והשלג. אני לא יכול לשכוח איך פעם אחת בעיצומה של סופת שלגים באמצע הסדר בישיבה קרא לי רבי מרדכי גיפטר והצביע לי על אחד הבחורים בישיבה (היום הוא אחד מגדולי הת"ח בירושלים והראה לנו איך יושב אותו בחור חולצתו ספוגה בזיעה ומפניו ניגרו טיפות זיעה מרוב עמל התורה. בחוץ משתוללת סופה וכאן יושב לו בחור מזיע על התוס'. כך היו המושגים שהנחילו לנו".
זה בישיבה, אבל חוזרים הביתה פעמיים בשנה ורואים את אמריקה בחומריותה?
הגר"ח וואלקין: "נכון. וזה מה שאני רוצה לספר לכם שמעל הכל, האווירה בבית היא זו שנתנה את החוסן והכוח לעמוד בפרץ החומריות ששלט אז בארה"ב.
בילדותי, הבית תמיד היה מלא ביוצאי ישיבת מיר. כל הפליטים של שנחאי מצאו בביתנו אוזן קשבת וארוחה חמה. גם הנדכאים והמסכנים שאיש לא חפץ בקרבתם אבל בעיקר היו אלה האריות של מיר שהיו אח"כ מגדולי ראשי הישיבות באמריקה כך שכל השיג ושיח בבית היה סביב תורה ומוסר.
כל יהודי שהכרנו בצעירותנו והיינו בד' אמותיו הה בן תורה במהותו. זה סבב אותנו, היו אלה בני דור הביניים שעוד ראו את פארו ויופיו של עולם הישיבות שחרב, והרבו לספר לנו ולהעביר לנו מה שראו בעיניהם.
בבית היו תמיד הורי משוחחים ומביאים הנהגות מסבי ה'בית אהרן' ושאר בני המשפחה שעלו על המוקד הי"ד הה הגאון רבי יצחק אלחנן גאב"ד אנטופול, הגאון רבי חיים ראש הישיבה האחרון דוולאז'ין הסבא, הגאון רבי משה לנדינסקי ראש הישיבה דראדין ומעל הכל דמות הסבא קדישא מרן הח"ח שהורי היו סמוכים על שולחנו בראדין. כל ספק שהתעורר מה לעשות איך לנהוג תמיד הורי היו אומרים מה היה נוהג הח"ח, תמיד היה שגור על לשון הורי: בראדין לא ראינו את זה' 'החפץ חיים לא נהג כך'. זו היתה תמיד האוירה בבית, ובררו שבבית שרוצים לגדול ולגדל ילדים כמו בראדין, זה היה חומה בצורה מול אמריקה החומרית.
בחודשי הקיץ לא נסענו לטיולים או לאתרי נופש, היינו יוצאים יחד להבראה למשך חודשיים בהרי הקטסקיל באיזה בית (העיר עצמה היתה מלאה בפריצות וכל היהודים שחרדו לחינוך ביהם היו עוזבים את העיר הסואנת לחודשיים) שם היינו יחד עם עוד משפחות יוצאי עולם הישיבות שעדיין שמרו על התואר הישיבתי 'ראדינער', 'קמעניצער', 'מירער' וכמובן אלה 'פון די שנכיייער' זה היה תואר כבוד של אותם אנשים. לא היה מושג כזה תואר 'אמריקנער' לבד בלי להזכיר את שם העיר ממנו הגיע קודם המלחמה.
בתור בחור צעיר מספיק היה לראות את דמות ההוד של מרן הגאון רבי משה פיינשטיין זצוק"ל (וזכינו ב"ה ליותר מכך), לראות מהי תורה מסיני ביופיה מול החומריות האמריקנית".
אבל יוצאים לרחוב ורואים את החומריות, זה לא מבעבע…
הגר"ח וואלקין: "דבר ראשון, לא היה מבול של פרסומות בכל פינה ויותר מכך, לא הסתובבו סתם בחוצות. הכל היה ביתי. שמרו על הגחלת לא נתנו לרחוב לחדור הביתה פנימה.
אני תמיד נוהג להביא את המעשה שמביא רבי אבא זיינץ זצ"ל מילידי העיר בריסק עובדה שראה בעיניו. יום אחד נכנס למעונו של מרן הרב מבריסק זצוק"ל בעיר בריסק, וראה את מרן מסתובב בחדרו אנה ואנה בעת לימודו ומוחו אחוז שרעפים. ניגש הרב מבריסק לחלון הבית והביט לחוץ והחל לדבר לעצמו בלחש (הימים היו ימי ההשכלה הארורה שפגעה בטובי הבחורים ול"ע הסיתה אותם מדרך הישר ומשפחות רבות נהרסו וילדיהם נסחפו בזרם ההשכלה הנוראה)
'הנה בנו של בערל החייט, והנה בנו של משה האופה' וכדו' וכך מנה את שמות העוברים שנתפסו בפגעי הזמן ולא נראו והתנהגו כמו אבותיהם אלא שינו את אורח חייהם. פתאום עצר ואמר לעצמו בקול רם אבל 'אני וביתי נעבוד את ה", בחוץ הכל רועש, הכל מושפעים מהרוח הנושבת ,אבל אני וביתי נעבוד את ד'!
ההגדרה של "אני וביתי" אומרת הכל, לא סתם אני וילדי, אלא אני וביתי. השמירה תהיה על הבית של ייכנס שם שום דבר מפגעי הזמן!
אלו הם שני הדברים ששמרו עלינו: ראשית האווירה בבית שהיה כמבצר מוגן מפני ההשפעות והנקודה השניה היא השקיעות והאווירה שהיתה אז בישיבה בימי הבחרות, והמושגים והשאיפות לגדלות".
ומה נאמר היום שאין כמעט את הדמויות האלו והחומריות הרבה יותר גדולה?
הגר"ח וואלקין: "אני סבור שגם בימינו אלו הם שני הדרכים לשמר את נפש צאצאינו ממבול החומריות השוטף את העלם שלנו.
ראשית לבצר את חומות הבית לבל יכנסו בהם רוחות זרות. לספר לילדים להעביר להם מה שאנו ראינו מהורינו. להנחיל להם טעם של דורות קודמים, עולם שהיה חרב.
אבל הדבר השני והעיקרי הוא למחנכי הדור, להעניק מושגים, שאיפות, לצעירי הצאן. לתאר להם אורח חייהם של רבותינו מדורות קודמים. דבר זה יכול להיות רק כשיש דוגמא אישית של המחנך בהם רואים התלמידים דוגמא חיה היאך צריך להיות בן תורה ועליה, שילוב של שמירה על הבית מחד ודוגמא אישית של מחנך הם הדרך לשמר נפש עוללינו".
המשגיח מדבר הרבה לבני חו"ל, האם יש מסר מיוחד בנושא זה עבורם?
הגר"ח וואלקין: "יש דבר חשוב שבעיקר יוצאי ארה"ב צריכים לדעת מלבד מה שידוע בשם מרן הגר"ח מוולאז'ין שעתידה תורה שתתגלגל לאמריקה וזה יהיה תחנה אחרונה לפני ביאת משיח צדקנו.
מרן הרב דסלר זצוק"ל מאריך לבאר ענין זה שבכל אומה יש נקודה שתורמת לתורה. יוצאי אשכנז יש בהם מידת הדייקנות, יוצאי רוסיה כוח העקשנות והמהפכה שנתנה לתנועת נובהרדוק את הכוח להילחם נגד החיצוניות והם מידות ראויות לשבח שניתן לשלב בדלות של תורה, וכלשונו של הרב דסלר שם 'כל אומה יש לה אופי מיוחד היוצא ממיזוג מידותיה והקב"ה משתמש באומות ככלים להשגת תכלית הבריאה התלויה בישראל ובכלל. התכלית הזאת משמשת כל אומה ואומה למטרה מיוחדת בהתאם לאופיה העצמי. נמצא שהאופי של כל אומה הוא תוכנה הרוחני'.
ארה"ב היא מדינה של חסד שנותנת ומעניקה וגם מכוח זה של אותה אומה יש לנו ליקח לעבודת ד' לשלב גדלות של חסד בבנייננו הרוחני.
(מתוך מוסף שבת קודש פסח תשע"ח)