לפני שנתיים הגיע אלינו הנגיף מסין הרחוקה, ומאז השתנה הכל, "כל משבריך וגליך עלי עברו", הגלים שעלו וירדו הביאו עימם תובנות רבות לחיים של כולנו, ולא רק תובנות אלא גם שינויים גדולים וקטנים. כל אחד במסגרת שהוא חווה את הנגיף. אני רוצה לספר על שינוי שאני עברתי; שינוי שניתן ללמוד ממנו המון.
בעקבות נסיבות שונות, ויש רבות כאלה, אני נאלץ לצאת מביתי מוקדם מאוד בכל יום. בקיץ אני עוד יכול להתפלל כוותיקין, ואולי גם במניין הבא אחריו בשטיבלאך הסמוכים לביתי, אולם בחורף, כשנץ החמה מתאחר, אני מספיק בקושי את המניין כוותיקין. כך יצא שלצערי הרב הייתי עוזב את המניין לפני גמר התפילה ולפעמים גם הפסדתי קריאת התורה בימי שני וחמישי.
זה נמשך שנים, ואודה ולא אבוש, התרגלתי לזה כל כך, עד שלא־עלינו ולא-עליכם נעשיתי קצת אדיש לזה, וזה כבר הדבר הגרוע ביותר. ׳שמעתי פעם מצדיק אחד משל למה הדבר דומה, לשני חולים שנפלו למשכב. החולה הראשון עוד נאנח וזועק במכאוב ואילו החולה השני שוכב דומם. האם זה אומר שמצבו של השני טוב יותר? לא! להיפך. השני נמצא במצב כל כך גרוע שכבר אינו מרגיש. הוא מורדם ומונשם. לעומת זאת הראשון עדיין בהכרה, הוא עוד יכול לצעוק, עוד כואב לו, וזה דוקא סימן טוב לעתידו הבריאותי.
אף אני ברבות השנים, כיוון שהתרגלתי, הפכתי להיות כמו להבדיל-אלף-אלפי הבדלות החולה השני שכבר אינו מרגיש. כך שגם כשלא נאלצתי לצאת מוקדם כל כך, מצאתי את עצמי מוריד טלית ותפילין הרבה לפני סיום התפילה. קשה לקרוא דבר כזה, אבל זו הייתה המציאות הכואבת. ומה שהכי כאב מכל, שזה כבר לא כאב…
כולנו זוכרים כיצד נראו הרחובות בחודשים ניסן ואייר תש״פ. אנשים לא יצאו מהבתים. אני זוכר שאחד משכניי חזר מארה״ב, שם כבר התחיל הנגיף להכות לפני שחדר לארץ, והוא לא הרגיש טוב. הגיע צוות ממוגן מכף רגל ועד ראש, ומצאו שהוא חיובי. הבהלה הייתה גדולה כל כך, והאיש לא העז לצאת למרפסת ביתו אפילו, שמא רסיס מפיו יגיע לאחת המרפסות הקרובות. אפילו התריסים היו מוגפים לגמרי, למעלה משבועיים, כולל פסח שחל באמצע…
אבל בס"ד יהודים מסתדרים בכל מצב, ובוודאי כשצריך להתפלל במניין. בכל הארץ אלתרו מנייני מרפסות (שהפכו לאחר מכן למנייני חצרות); זה עומד במרפסת זו וזה עומד במרפסת זו, ושליח הציבור עומד בקרן זווית זו – כל בניין והפטנט שלו, וכך התנהלו התפילות. ואז הגיעו גם תפילות שני וחמישי, ספרי תורה הוצאו מבתי הכנסת הריקים והחשוכים והובאו אחר כבוד למנייני המרפסות.
וכאן התחיל משהו להזדעזע בתוכי. ראיתי אנשים "נלחמים" ולא מתפשרים על הזווית המדויקת שבה יעמוד הבעל-קורא. זה אומר בכה וזה אומר בכה. האחד אומר: "עד למרפסת שלי אני לא שומע, תתקרב", והשני זועק חמס: "אבל אם הוא יעמוד כאן לא אצליח לראות אותו בכלל, ואם לא רואים אז בקושי שומעים". וכשהתפשרו על מיקום מדויק לשביעות רצון הצדדים, ככל שהיה ניתן, ראיתי אנשים עומדים על אדני המרפסות, מטים אוזן במאמץ רב לשמוע מילה במילה מבעל הקורא, וראיתי גם את הסיפוק העצום על פניהם בסיום הקריאה, כמו שאומרים: הא, ברוך ה', למרות הסגר הקפדני, קריאת התורה שמעתי! במניין התפללתי! יש לי ברוך ה׳ מרפסת אסטרטגית…
ואז שאלתי את עצמי: ריבונא דעלמא כולא, איפה אני נמצא? מה קורה איתי? אנשים מתאמצים כל כך לשמוע כל הגה יוצא מפורש מפיו של הבעל קורא, ואני עד היום זילזלתי, מה קרה לי? האם כך ראיתי בבית אבא? האם כך ראיתי אצל רבותיי??
זה טלטל אותי כל כך. התחלתי לחשוב על שנות הזעם שעברו אבותינו לפני שמונים שנה. נזכרתי בסיפורי התפילין והשופר שהתהלכו במחנות, כיצד יהודים שכבר לא נשאר להם כלום בחיים, עשו הכל בשביל להניח עוד יום תפילין שהוחבאו אי-שם כדי שהרשעים לא יבחינו. נכון שאנחנו בתקופה אחרת, ייסרתי את עצמי, אבל הנה, אנשים מתאמצים כל כך לעשות את רצון ה׳ גם בגל הזה שעובר עכשיו על העולם. מה זה אומר עליי? האם יש לי תקווה?!
לא קיבלתי באותם רגעים שום קבלה טובה על עצמי, אבל קיבלתי כמו מכת חשמל הגונה שעוררה אותי כהוגן. הייתי "מורדם", והמראה הזה של היהודי המבוגר בן השבעים עומד על גבי אדן המרפסת, מטה אוזן בכל כוחו לשמוע את קריאת התורה, העיר אותי לגמרי מהעילפון רב השנים שהייתי שרוי בו.
אני יכול לומר רק דבר אחד, שמאז כבר עוד מעט שנתיים ימים, וב״ה מאז לא יצאתי פעם אחת מבית הכנסת לפני גמר התפילה ולא הפסדתי אפילו פעם אחת קריאת התורה.
('מרווה לצמא'; הובא בגיליון קדושת בתי מקדש מעט)