"ואת משפטי תשמרו ועשיתם אותם" (כה, יח)
תלמידו ומקורבו של רבינו, הגאון רבי יצחק דרזי שליט"א אמר לו פעם: היום או מחר אמורים להגיע עם שאלה כזו וכזו – היתה זו פרשיה סבוכה ביותר, שנדרשה להכרעת רבינו. כיצד חושב הוא להכריע.
וענה: כסבור אתה שאני יודע? איני חושב לא רגע לפני ולא רגע אחרי. בשעה ששואלים, נותנים בפי את המענה, ואותו אני משיב!
ופעם ישבה אצלו בתו הרבנית קניבסקי ע"ה, ובמהלך הסעודה סיפרה סיפורי מופת מרעישים מחמיה, מרן ה"קהילות יעקב" זצ"ל, בעודנו חי עמנו. הוראות שלא הובנו והצמיחו ישועות, ממש: "כל הנוטל עצה מן הזקנים אינו נכשל"! "נו", סיימה דבריה, "וואס זאגסטו, טאטע?" מה דעת רבינו על כך?!
נענה ואמר: הכתוב אומר (תהילים לז, לג): "פי צדיק יהגה חכמה ולשונו תדבר משפט, תורת אלקיו בלבו לא תמעד אשריו" –
מה כתוב כאן? שאם פיו של הצדיק הוגה רק דברי חכמה, ולשנו מדברת אך ורק משפט, ובלבו רק תורת אלקיו, כלום יש חשש שימעדו אשוריו?! לא יתכן הדבר, ולכן כל הוראותיו מתבררות כנכונות, וכל עצותיו מצליחות, וכל ברכותיו מתקיימות –
פסוק מפורש הוא, וזו המציאות! –
ונאים הדברים, למי שאמרם!
שהרב יוציא אותי מהגיהנום
לאחר הניתוח הסבוך שהציל את חיי רבינו באלול תשס"ג שאל רבינו את העסקן הרפואי שאיתר את המנתח מחו"ל והביאו, מה הוא מבקש ממנו בתור הכרת הטוב.
השיב: "שהרב יוציא אותי מהגיהנום"…
הגיב רבינו: "איני יודע כיצד עושים זאת".
סיפר העסקן שהגבאי של הרב מטשיבין זצ"ל הבחין בשעתו שחסר לרב כפתור במעילו. מיהר לתפרו, ובטעות דקרו במחט שבידו. הזדעזע, וקרא: "אוי וי, עתה לא אצא מהגיהנום!" הרגיעו הרב מטשיבין: "הרגע אני מוציאך משם". נהרו פני הגבאי.
כעבור שנים פנה אליו הרב מטשיבין ואמר לו: "אני זוכר את הבטחתי, אבל דאג נא שלא תהיה לי עבודה קשה מידי"…
נשא רבינו ידיו, ואמר: "מי ישתווה לרב מטשיבין!"…
נכד רבינו הגאון רבי ליפא ישראלזון שליט"א סיפר לדודו, מרן הגאון רבי חיים קניבסקי (שליט"א), שרבינו קם כהרגלו בשתים לפנות בוקר והתאונן על חולשתו הנוראה, ואמר שאין לו כח לכפתר את הכפתור בחולצה –
וישב ללמוד בהתלהבות ארבע שעות עד לתפילת שחרית!
איך אפשר?!
ומרן ענהו: "מה הפלא, אם יש כזו אהבת תורה. זה נותן את הכח: "כי בם חייתני"!…
היו שבתות שבתשות כוחו לא יכול היה להרים את גביע הקידוש, והוצרכו להניחו בידו, ונרדם במהלך הארוחה –
אך התגבר כארי אחריה, לשעות ארוכות של לימוד בהתלהבות!
ונכדו מעיד, שבתוקף חולשתו, כשביקש להקריב אליו את הגמרא הענקית, אחז בשולחן הכבד ששניים היו צריכים להזיזו, ובמשיכה אחת גררו אליו!
סיפר נכדו, הגאון רבי אליהו רימר שליט"א: בהיות רבינו בן 98 אסרו עליו הרופאים לצום ביום הכיפורים מפאת השתיה הנחוצה עבורו, ואם מפאת הכרח האכילה בהיותו חולה סכרת. החליט להתחבר לעירוי נוזלים, ובאשר לאכילה קיוה שיוכל להתענות. במהלך הצום ירדה רמת הסוכר ודחקו בו לאכול, והורה להמתין. שאלוהו: הלא במקרים כאלו מורה הוא לאכול בלא שהות. וענה: אכן כן, אבל זאת משום שהחולה אינו יודע לאמוד עצמו ולהחליט מתי לאכול. אני יודע מתי אצטרך לאכול. ואכן, עזר ה' והתענה כל היום הקדוש.
במוצאי יום הכיפורים הגעתי, והיה שרוי בהתרוממות הרוח. ואמר: "היה קשה, אבל ברוך השם עבר בשלום".
עניתי: "ויום טוב היה עושה בצאתו בשלום מן הקודש" (יומא ע ע"א) – ונהנה: "כן, כן" –
נטל ידיו לסעודה בשרית, כהרגלו במוצאי יום הכיפורים. אחר כך אמר שאינו חש בטוב, ויש מחר שתי סנדקאויות, ובאים הימים שבין יום הכיפורים לסוכות בהם מתרבות השאלות, ועלה על יצועו ברבע לתשע.
בתשע וחצי יצא מחדרו, ואמר: "אני מתקשה להרדם, לפחות נעשה משהו מועיל". ישב ללמוד מסכת שבת בקול ובנעימה. בני המשפחה, נכדים ונינים, התקשרו לשאול בשלומו, איך הוא מרגיש לאחר הצום. לא עניתי, אלא סובבתי את האפרכסת לעברו, ושמעו קולו המתרונן בלימודו. ביקשו שאגש ואפציר בו שילך לנוח, אבל ממש לא היה שייך להפריעו מלימודו הערב.
בשלוש לפנות בוקר עלה בליבי רעיון. הכנתי לו כוס קפה בחלב. מובן שלא הבחין עד שדחפתי מעט את הגמרא. נשא ראשו וראה את הכוס. תמה: "הלא עודני בשרי!"
אמרתי: "כבר עברו שש שעות!"
הביט בשעונו, ונחה דעתו: "הא, נו, יישר כח, יישר כח!"
שתה והמשיך ללמוד עד לתפילת שחרית, ואמר: "ראה מי שיוציא אותי בברכת התורה". מצאתי בחור שגמגם בהתרגשות. לאחר שהלך, אמר: "לא שמעתי בברור, אצא כבר בברכת אהבה רבה". והתנאי לכך, כידוע: "והוא ששנה על אתר", להמשיך וללמוד אחר התפילה…
שימש כסנדק בשתי הבריתות, ופנה לנוח מעט. נפרדתי לשלום ונסעתי לבית. התקשרתי משם לבית רבינו, וסיפרו שהוא יושב כבר ולומד כמנהגו מידי יום…
מאי משמע ניצול הזמן?! בנו היה קם בשתים בלילה לעסוק בתורה וקול לימודו התרונן בבית. לקראת השעה שש החל בהכנותיו לתפילת שחרית. אמר את ברכות השחר במתינות ובריכוז, ונותרו שתי דקות עד להליכה לתפילה –
וישב, ופתח את הגמרא הגדולה, והסיר משקפיו, והורה באצבעו, ושוב נשמע קול הלימוד המתוק מהמקום שבו הספיק לפני שש, בעומק הריכוז והעיון –
וכעבור שתי דקות קם וסגר את הגמרא. הגיע הזמן ללכת לתפילה!
בת רבינו, הרבנית ישראלזון תליט"א, סיפרה למקורבו הגאון רבי יצחק דרזי שליט"א, שבשנים האחרונות הגיעה פעמיים בשבוע לבית רבינו, לעסוק בצרכי הבית. לפני שחזרה לביתה היתה נכנסת לחדרו לברכו בברכת לילה טוב, והיה עונה: לילה טוב, ברכה והצלחה, ונחת מהילדים. כעבור זמן פסק מלענות, והסתפק בתנועת ראש.
שאל, האם לא נעלבה מכך.
וענתה שאין עבורה מחמאה גדולה יותר –
רבינו הבין שתעריך את עשר השניות שהיא חוסכת לו, בכך שמסתפקת בניד ראשו.
במודיעין עילית הוקם תלמוד תורה בנשיאות רבינו, וכל ענייניו נחתכו על פיו. התלמוד תורה התעתד לעבור מדירות העראי למבנה קבע, והנהלתו ביקשה שרבינו ישתתף במעמד הנחת אבן הפניה. בקשה מופקעת, לכל מי שהכיר את ניצול זמנו וסלידתו מטקסים. אבל תשובתו הפתיעה: "מדוע צריך אני לבוא עד קרית ספר, אפשר לשגר את אבן הפינה על ידי שליח!"…
אדרבה. נסעו חברי ההנהלה לירושלים והאבן עמם, וכמובן גם צלם. הניחו את האבן על שולחן רבינו, שאמר: שמלבד הפסוק "אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה" לא ידוע לנו ממקור קדום על מנהג הנחת אבן הפינה.
מסר את האבן לידי השליח ומזגו "לחיים", ברך ב"ברכה והצלחה", והטקס תם.
שאל הנכד: "האם לצאת ברקידה?"
"נו נו", השיב רבינו, "איהר קענט טאנצן", אתם רשאים לרקוד! קמו ורקדו סביב השולחן, ורבינו כבר שקוע בתלמודו.
שאל המנהל את הנכד בלחישה: "אולי הריקוד מפריע לרב?"
וענה: "יכולים אתם לרקוע ולצרוח –
הוא לא כאן!"…
(קטעים מתוך הגדה של פסח 'ישא ברכה')