"ויראת מאלוקיך" (כה, יז)
'כל דבר המסור ללב שאין מכיר רק אלא מי שהמחשבה בלבו נאמר בו ויראת מאלוקיך' (רש"י)
בשורות הבאות נצטט קטעים מתוך הפרק התשיעי של הספר הנפלא שראה אור באחרונה 'קנייני תורה', פרי עמלו ועטו של הג"ר משה סחייק שליט"א, אשר היה משתתף תמידין כסדרם בשיעוריו של מרן בעל 'אילת השחר' זיע"א, ורשם מפיו עובדות, רעיונות, שיחות ודברי הדרכה לרוב.
הרב סחייק כבר חיבר כמה וכמה ספרים המבוססים על אשר שמע וראה בביתו של מרן זיע"א, וכעת הגדיל לעשות בחיבור הנפלא רב האיכות ורב הכמות, שמעניק למעיין בו ממדים חדשים בדרכי קניין התורה, על פי משנתו של מרן זצ"ל.
הדברים יובאו בשורות הבאות בשינויי עריכה נדרשים, והרוצה להוסיף לקח, יעיין בספר עצמו וירווה נחת.
- על מי מספרים סיפורים כאלו?
סיפר ראש הישיבה את המעשה הידוע שמספרים על בעל ה'נתיבות' והגאון רבי עקיבא איגר שנסעו לעיר מסוימת בכרכרה, ותושבי העיר יצאו לקראתם. אמרו אנשי העיר, שאין זה כבוד התורה שסוסים ישאו את גדולי הדור, שחררו את הסוסים ורתמו עצמם לכרכרה. רעק"א אמר ודאי שלא לכבודי עושים – אלא לכבוד הנתיבות, וירד מהכרכרה וסייע בנשיאתה, וכן גם הנתיבות אמר ודאי שלא לכבודי עושים, אלא להרעק"א, וירד גם כן מהכרכרה וסייע כנ"ל, כשהגיעו לעיר, פתחו התושבים את הכרכרה וראו אותה ריקה!
מספר מרן ששאלו את מרן החזון איש אם הסיפור נכון…
ענה החזו"א: אם הסיפור היה או לא היה אינני יודע, אבל לפי הגדלות שלהם בתורה, על כרחך שהיה להם ענווה גדולה מאד, ושייך שהיה אצלם כזה מעשה.
- האם אתה גדול הדור?
רבינו סיפר ששמע שאחד שאל את מרן ה"חזון איש" אם הוא יודע שהוא גדול הדור, והשיב שכן, וחזר הלה ושאל, אם כן מה שייך ענוה? והשיב לו ה"חזון איש": אם לאחרים היו כחות כמו שלי היו יכולים יותר לגדול.
אמר רבינו על הסיפור הזה כמה פעמים שלא היה מסוגל להאמין שאדם העז פנים לשאול כך את החזון איש, אבל שלח את בנו לשאול אם המעשה נכון, ואישרו את המעשה.
- אמר הגה"צ רבי דן סגל שליט"א:
"אני נזכר בסיפור ומבהיל לראות איזו דרגת ענוה הגיע רבינו עד היכן הדברים מגיעים, ואני הייתי בשעת מעשה:
"ישב שם תלמיד לידו, רבינו ישב על המושב הקדוש שלו, הכסא הישן בלי המשענת, היה לו על האצבע פטריה, אז ממילא לחתוך הציפורן היה קשה.
"על כל פנים הפטריה גרמה שהיה נראה כאילו ציפורניו ארוכות, ניגש אליו אדם אחד ואמר לו, שה'בן איש חי' אומר שציפורן כשהוא ארוך הוא מאוד מזיק, וה'קליפות' נאחזים שם, ואמר שה'בן איש חי' מתיר אפילו לחתוך את הציפורן בתשעה באב.
"אני לא הבנתי איך ההוא אומר לו כזה דבר", מספר הגר"ד סגל, "גיוואלד, אתה בן גילו? למדת איתו בחברותא? אתה החבר שלו? איך אתה אומר לו כזה דבר בכלל? אבל אותו אדם אמר!
"ר' אהרן לייב זכר צדיק לברכה ענה לו עם כזו ענווה, ועוד לא מספיק הוא הושיט לו האצבע, נתן לו שיבדוק בעצמו, שיראה האם זה גדול, האם זה בולט מהאצבע או זה לא בולט,
"גיוואלד, מישהו אחר היה… מה? אתה בא להגיד לי כזה דבר? ואתה עוד מטיף לי על קליפות? והוא, אני חשבתי, כאילו הוא מחוץ לעצמו, עם כזו פשטות, והוא עוד כשואל עצה האם זה כן בולט, האם זה חציצה או לא חציצה, אתם מבינים על מי אנו מדברים פה? איך אפשר לבוא לדבר על אדם גדול כזה? אני לעצמי לא יודע איך ניתן להגיע לשיעור ענוה כזו".
אם לא נלחמים בכבוד – נסחפים אחריו
אמר הרה"ג ר' נתן רוטשילד שליט"א: מרן ראש הישיבה היה חוזר הרבה על מה שכתוב באגרת הגר"א שנדפסה עם הביאור שלו [נוסח ארם צובא עם ביאור ראש הישיבה], "אל תקנא בהבל המדומה" כי על הנאת הכבוד – אומר ר' חיים וואלוז'ינר, מורידים בשכר בעוה"ב יותר מכל הנאות.
והוסיף, שכשהחזו"א זצ"ל היה מקבל מכתבים, הוא היה מקפל את ראשיהם שלא יראה את השבחים שכתבו עליו. וכאן הוא הוסיף עוד מילה חודרת לבב… שאם לא נלחמים בכבוד, אז נסחפים אחרי הכבוד.
גם החזו"א היה צריך להילחם בכבוד!
- עני ששאל בגד
עוד מספר נכדו: מרן רה"י זצ"ל היה עניו עד מאוד, אבל זה לא בא לבד, גם אחרי שהיה מפורסם מסוף העולם ועד סופו היה נלחם בכבוד, הוא היה מחזק את עצמו באמת האמיתית, שכל כוחותי, וכל מעשי, וכל כישורי, הכל זה מהקב"ה. כמו שכותב ה'חיי עולם' [בפרק כ"ז] משל לעני ששאל בגד לכמה שעות מעשיר, והגיע לחתונה, הוא לא חושב להתגאות בבגד הזה.
ככה ראינו, נשמנו, וגדלנו אצל מרן רה"י… נכון שהוא היה עניו בטבעו, אבל הוא נלחם ועבד ועמל להגיע לדרגות נשגבות, שכמעט לא שמענו בדור האחרון… והוסיף מרן רה"י זצ"ל, שגם רבינו הסטייפלער ומרן החזון איש זצ"ל הגיעו למעלתם על ידי ענוותנותם הנפלאה.
אמר הגר"י סוקל שליט"א בשם בן ר"ש ברויאר: כשחזר רבינו מנסיעתו לחו"ל, היו על קיר ביתו כתובים דברי חירוף כנגדו ח"ו. התחילו בני הבית למחוק את הכיתובים המבזים, אבל אמר רבינו להם אל תמחקו… והסביר: "כל כך הרבה התעניתי, הסתגפתי והתפללתי שהכבוד בנסיעה לא יזיק לי… ועתה שיש לי קצת תיקון איך אמחק?".
ועוד מספר הגר"י סוקל שליט"א: סיפר לי הגה"צ רבי דן זאב סגל שליט"א שלמד הנהגה מרבינו שליט"א – שאף אם הוא צריך לעזרתו של איזה תלמיד חכם כדי לעזור באמצעותו למישהו וכדו', אינו קורא לו אליו, אלא ממתין להזדמנות שאותו תלמיד חכם יבוא ממילא ואז יבקש ממנו את הבקשה.
וסיפר הגרד"ז שפעם הבינו בני הבית שרבינו צריך לו וקראו לו, ואח"כ הקפיד רבינו ואמר למה קראתם לו, מי אני שאקרא לו…!
- חשש למיחזי כיוהרא
ועוד אמר: בליל ש"ק פ' תצוה תשס"ה – שאלתי את רבינו שליט"א אם כדאי ללמוד מוסר לפני השיעור, וענה בחיוב, ודאי כדאי, ושאלתיו – האם הראש ישיבה גם נהג כן לפני השיעור… וענה: לא עשיתי זאת כי חששתי למיחזי כיוהרא… וגם לא רציתי לעשות דבר לא מקובל…
שאלתי אם כן למה הראש ישיבה אומר לי לעשות כך… וענה – אם אצלכם הבחורים מקבלים זאת בשמחה, כדאי לנהוג כך!… שאלתיו מה ללמוד – ענה – "ארחות צדיקים או פלא יועץ, יש שם הרבה יראת שמים".
- יש יותר טובים
סיפר הרה"ג נתן צבי כהן שליט"א מבאי ביתו של ראש הישיבה: כשנולדה נכדתי [תשס"ו לערך] נכנסתי עם בני להתברך אצל מרן, אמרנו לו שקראו שמה תמר על שם אשתו ע"ה, ואגב זה בקשתי ממנו שיברך אותה שתזכה לבעל כמו הראש ישיבה. עשה תנועת ביטול בידו ואמר: "ניין [לא]!!… יש יותר טובים".
- תתפלל שלא תרדוף אחרי הכבוד
הרה"ג ר' דוד ברוורמן שליט"א זכה להשקיע מכישרונותיו לקרב רחוקים בארגון ערכים. פעם אחת הוצרך לנסוע לכנס בחו"ל, את הכנס אירגן איש ציבור שבצעירותו היה איש רב פעלים, וכעת מפאת גילו התמעטו המעשים הציבוריים שעושה – ומכל מקום החליט לעשות כנס – ולכנס זה נסע הרב ברוורמן.
יום לפני הכנס קיבל הרב ברוורמן מכתב ובו קורות חיים – פירוט של מעשי הצדקה והחסד שעשה אותו איש ציבור בחייו. אמר הרב ברוורמן: כשעליתי על הבמה היה שם אותו איש ציבור, ומארגן האירוע רמז לי לספר בתחילת דברי את קורות חייו ומפעליו הרבים והכבירים.
ומה יכולתי לעשות?!
החילותי לתאר מעשיו בעוד הוא לידי מתכווץ, כאילו אומר לקהל השומעים, הלוואי ולא הייתי פה לשמוע את הכבוד שמדברים עלי בפני.
אולם תוך כדי דברי – אותו מארגן בעט בי מתחת לשולחן – ודחק בי ברמיזה להמשיך ולפאר מעשיו. גם עכשיו בלית ברירה המשכתי, ואותו אדם ממשיך להתכווץ ולעשות תנועות "אי נעימות" לכאורה משום שמדברים בשבחו.
כשסיימתי לדבר והגיע הבא אחרי לדרוש, ראיתי להפתעתי שגם הבא אחרי דורש באותו אופן על מפעליו החשובים של האיש ציבור, ושוב הוא מתכווץ כאילו בורח מהכבוד וכך גם עם הדרשנים הבאים.
הדבר היה קשה עבורי – נכנסתי לקודש פנימה בבית מרן ראש הישיבה, וסיפרתי לרבינו את כל מה שהיה, ושאלתי לאיזה שפל מדרגה יכול אדם להגיע, שהרי אפילו שאדם מבקש כבוד, היינו מצפים שירגיש קצת אי נעימות כגון כאן – הרי צריך להתבזות בפני כל מרצה, לשלוח קורות חיים, לבקש ממנו שיספר, וביודעו שהמרצה יודע שהכל זיוף, ולא רק הוא אלא גם הקהל – שהרי אנשים לא טיפשים, והרי זה דבר לא רגיל שכל מרצה חוזר שוב פעם על שבחים כאלו אדירים, ואין זו בריחה מהכבוד, אלא רדיפה אחרי הכבוד בצורה הכי מבוזה.
ולתדהמתי תגובתו של רבינו היתה: "תתפלל שלך זה לא יקרה".
והוסיף ואמר: ודע שככל שהאדם מתבגר היצר של הכבוד עולה יותר ויותר, עד שמוכן אפילו להתבזות בשביל טיפה כבוד .