"ולא תונו איש את עמיתו, ויראת מאלקיך כי אני ה' אלקיכם" (כה, יז)
כבר עמדו על כך המפרשים: מה ענין "ויראת מאלקיך" וגו' למצוה זו בדוקא? עיין רש"י ומפרשים. ברם פרשו בספרי קודש, ביסוד מצוות הללו שבין איש לעמית, שיש בהן גם הגיון אנושי, וסדר מובן מתוקן ומקובל בין הבריות, כנהוג גם במדינות המתוקנות שבעולם, שכן הדעת נותנת שצריך אדם בן תרבות לתקן התנהגותו בדרך ארץ, באנושיות וביושר, ובמשא ומתן באמונה, שלא להונות ולרמות וכו'.
אולם עיקר הסיבה שאנו עם בני ישראל בני קל חי מחויבים בכל זו העבודה של תיקון המידות, אינו מפאת הבנת השכל, והגיון האנושי המוסכם ומקובל בין הבריות, אלא התורה הקדושה נותנת טעם המצוה מחמת "ויראת מאלקיך!" בלבד, ולא יירא מאנשים, מה יאמרו ומה יגידו ומה יחשבו, שאין זה נאה… אלא מחמת יראת שמים ופחד השם יתברך אדון העולם, המצוה ומזהיר ומתרה בנו בתורתו הקדושה "ולא תונו איש את עמיתו!", ולא מחמת הבנת הגיון שכל אנוש, אלא "כי אני ה' אלקיכם!", וככל אשר אני מצוה אתכם עליכם לעשות וככל שאר מצוות התורה שאנו מקיימים בתמימות ובפשטות, "אשה ריח ניחוח לה'", נחת רוח לפני, שאמרתי ונעשה רצוני (רש"י ויקרא א, ט), ולא שיהיה על מידות ואיש טוב וישר והגון מחמת שכן הוא מקובל ויפה בין הבריות, לי מה שדעת אנושי נותנת.
מעשיה מופלאה עד מאוד באיכותה, סיפר הגאון רבי שלום שבדרון זצ"ל, ממה שהיה הוא בעצמו עד בדבר.
בהזדמנות אחת, כשהזדמן רבי שלום לעיר בני ברק, שם פעמיו אל ביתו נאוה קודש של מרן החזון איש זצוק"ל – כידוע שהיתה דלתו פתוחה תמיד לכל דורש ומבקש. בהכנסו אל הקודש פנימה, נעמד להמתין אצל הפתח, עד שיוכל לגשת אל הרב. והנה ממקום עמדו בפתח החדר, רואה הוא לתדהמתו איש אחד שאינו שפוי בדעתו, עומד אצל השולחן, ומשוחח בלהט עם החזון איש על ענייניו, ותוך כדי דיבורו מתלהב בתנועות שונות ומשונות, ומסתובב בהיפראקטיביות מצד לצד…
ברוב התלהבותו, לא השגיח האיש במעשיו, ותוך כדי תנועות ידיו והמשונות והנמרצות, הפך את קנקן המים שעמד על גבי השולחן, וכל המים נשפכו בשצף קצף לכל עבר, ואף על רבינו החזון איש בעצמו. כל השולחן נשטף במים רבים שזלגו מיידית אל עבר הרצפה הנקיה, בגדיו של החזון איש נרטבו לגמרי, אבל האיש לא שם לב כלל, בלהט התלהבותו לא הבחין ולא הרגיש מה עולל כאן אצל גדול הדור.
החזון איש מצידו גם כן לא הגיב מאומה, כאילו לא קרה כאן כלום… הוא המשיך לשוחח עם האיש בנינוחות ובסבלנותו הנודעת, ובאותה טבעיות כמקודם. חיוכו הרציני לא מש מתואר זיו פני קדשו, תוך כדי שהוא מקשיב בשיא הריכוז לדברי האיש שלפניו, כמי שהיה זה האדם היקר לו ביותר!
רבי שלום שעמד מן הצד, נבהל ונבוך ולא ידע את נפשו; רוחו נסערה עליו ביותר – כיצד אמור הוא להתנהג במצב שכזה? מתחילה רצה לרוץ מיד ולהחזיר את הסדר על כנו, בראש ובראשונה יש להעמיד את האיש על מקומו הנכון, ואחר להגיש לרב מגבת לספוג את המים הספוגים בבגדיו… לנגב את השולחן הרטוב, ולנקות את הרצפה וכו' וכו'… אבל בראותו שהרב אינו מראה שום תנועת התפעלות כלל, כמי שלא מפריע לו ולא כלום, לא רצה להיות זה שמפריע את כל מהלך השיחה המוזרה הזו…
הוא עמד כולו המום ומלא התפעלות ממראה עיניו, ולא הצליח להבין מה מתרחש פה בביתו של גדול הדור? כיצד זה ממשיך הרב בשיחתו עם האיש, בתוך כל השיטפון הזה? ולא רק שלא מעיר לו אף לא הערה קטנטנה, הוא לא נע ולא זע, ואפילו לא מניד עפעף לעבר הבלגן שחולל האיש סביבו… "אילו רק היה פה איזה 'גבאי' חזק ואמיץ, כבר היה מזמן מסלק את האיש הזה בבושת פנים, ומעמיד הסדר עת כנו"… הרהר ר' שלום.
לאחר שיצא האיש, והגיע תורו של ר' שלום לגשת את פני הקודש, התקרב בצעדים מהוססים אל הרב, וכשכולו אחוז השתוממות ופליאה, בקעה מפיו הקריאה והתמיהה: "מנין לוקחים כוחות כאלו?!" [פון וואנעט נעמט מען א זעלעכע כוחות?!] שאל-תהה – שלא להתכעס בכלום, ושלא להקפיד כלל???
ענה לו החזון איש: "וכי חושבים אתם, שאיני כעסן בטבעי? לא ולא! מטבעי הייתי כעסן גדול! אך מדוע אינני כועס? כי התורה אוסרת לכעוס!!! [די תורה לאז'ט נישט!!!]
אברך ירושלמי אחד לא הצליח בפרנסתו, ובכל עסק שהיה תוחב את ידו היה נכשל. החובות עלו והשתרגו על צווארו, והוא לא ידע את נפשו מרוב צער. עמד האיש וחשב חשבונו של עולם, מה יכול להיות הדבר שמונע ממנו את הפרנסה. חשב וחשב הדק היטב, עד שהגיע למסקנה שהנה מעשן הוא סיגריות כבר כמה שנים, ואין אשתו מרוצה מזה. היא אמנם לא עושה מזה מריבה, כדי לשמור על שלום הבית, אבל בתוככי לבה זה מצערה מאד, כפי שאמרה לו כבר כמה וכמה פעמים.
החליט האיש שכנראה זה הדבר המונע ממנו הפרנסה, שכן אמרו חכמים (בבא מציעא דף מט ע"א) שאונאת האשה מונעת הפרנסה, ואם דמעתה מצויה אין המעות מצויות, כידוע.
על אתר החליט האיש לשנות את דרכיו, ואמר לאשתו לשמחתה הרבה שהוא מפסיק לגמרי לעשן. והנה פתאום החלה לרום קרנו, ושרתה שכינה במעשה ידיו, ובכל אשר פונה מצליח, ונעשה עשיר גדול, כן יתן ה' וכה יוסיף, ברכה ברוחניות ובגשמיות ובכל העניינים לטובה.
(מתוך הספר 'טיב המעשיות')