"ונתתי משכני בתוככם" (כו, יא)
"כשמרן הסטייפלר זצוק"ל ראה את הכותל, הוא פשוט רץ אליו, לא הלך, אלא רץ", מספר הרה"ג רבי ירחמיאל בויאר שליט"א, שזכה לקחת את מרן בעל ה'קהילות יעקב' זצוק"ל ואת בנו, מרן הגר"ח קניבסקי זצוק"ל, לביקור נדיר בכותל המערבי, שלושה ימים לאחר שחרורו מידי הירדנים בשנת תשכ"ז.
את הביקור החשוב הזה הרב בויאר נוצר בלבו. מתרפק על הרגעים ההם כשזכה להתלוות לגדול הדור לנסיעה כה בעלת משמעות, נזכר בתפילות המיוחדות של מרן הסטייפלר, ובהתרגשות שלו למראה הכותל, שהתגלה לעיניהם במלוא הדרו, אחרי כל כך הרבה שנים שהיה מעבר לגבול.
'איך אעשה קריעה…'
"הנסיעה הזאת היתה מיד לאחר השחרור של הכותל", משחזר הרב בויאר, "זכיתי להיות מקורב מאוד למרן הגרי"י קניבסקי זצוק"ל. ניגשתי אליו לאחר כיבוש העיר העתיקה, ושאלתי אם הוא מעונין לנסוע לכותל. הוא השיב לי שהוא רוצה, אבל אינו יכול לנסוע, כי יש לו רק קפוטה אחת, ואם יעשה בה קריעה, לא יהיה לו מה ללבוש… אלו היו המושגים של גדול-הדור. קפוטה אחת בלבד.
ביקשתי את רשותו לבדוק את העניין עם הרבנית, ניגשתי אל המטבח, סיפרתי לרבנית מרים ע"ה על הבעיה, ושאלתי מה לעשות. היא ענתה לי: 'נכון שיש לו רק קפוטה אחת [ליום חול, ואחת לשבת], אולם תלך לחיים (מרן הגר"ח קניבסקי זצוק"ל), לחיים יש את הקפוטה הישנה של אביו, תאמר לו שיתן לך'. וכך היה. הלכתי למרן הגר"ח, הסברתי לו את הבעיה והוא נתן לי את הקפוטה הישנה של הסטייפלר. הוא אמר לי, שבכוונתו גם כן להצטרף לנסיעה".
לדברי הרב בויאר, באותם ימים ראשונים שלאחר השחרור, אי אפשר היה להגיע לכותל ללא אישור מיוחד: "השגתי רשיון כניסה מהרב מנחם פרוש זצ"ל, במיוחד עבור הסטייפלר. הצלחתי לארגן רכב ממישהו, ויצאנו לדרך. היתה זו נסיעה מאד מעניינת, מיוחדת ביותר. זמן לא רב לאחר צאתנו אל הדרך, הוא אמר את תפילת הדרך. זה היה ליד צריפין. לבקשתו עצרנו את האוטו בשוליים, הוא יצא מן הרכב, נעמד ואמר את התפילה. כאמור, נסענו במסלול הנסיעה הישן לירושלים כפי שהיה פעם.
דקות אחר כך נכנסנו אל העיר רמלה, אשר הכביש לירושלים חצה אותה, ואמר את התפילה הנאמרת בכניסתו לעיר, והנה אנו כבר ביציאה מרמלה, והוא אומר תפילה שאומרים ביציאה מן העיר. מי שזוכר היה שם ביציאה בית קברות של גויים, ומיד אמר את התפילה הנאמרת במקום שכזה, את הפסוק 'ובושה אמכם וחפרה יולדתכם וכו'".
'אנחנו יותר קרובים…'
המסע לירושלים אל שריד בית מקדשנו, עבר דרך הר-הצופים, הרב בויאר: "הגענו לכותל מכיוון הר-הצופים, כדי שניתן יהיה לראות את ירושלים מלמעלה, ונוכל לערוך את הקריעה ללא שום פקפוק. מה שאין כן אם היינו מגיעים הישר דרך 'שייך ג'ראח', היינו קודם לכן נפגשים בחומות העיר העתיקה, ונקלעים לתוך הספק ההלכתי על הקריעה, האם יש לקרוע כבר על ראיית חומות העיר.
אחרי שמרן הסטייפלר עשה את הקריעה, ובנו הגר"ח קרע קריעה באותה קפוטה, ואף אנחנו קרענו, ירדנו לכיוון הכותל. כפי שתיארתי, הוא פשוט רץ אליו. לא כאלו הנוהגים לעמוד מרחוק, הוא אץ לעבר הכותל ופשוט נפל והתרפק על אבניו.
אחרי התפילה, התחלנו לצעוד בחזרה לכיוון הרכב. הסטייפלר פנה אלי ושאל, האם אנחנו ממשיכים עכשיו לקבר-רחל, או שמא פנינו קודם למערת המכפלה – שני יעדים נוספים שהיו מתוכננים במסענו. תחילה נסענו לקבר רחל, כשהגענו למקום, הסטייפלר לא רצה להיכנס פנימה, לציון, בשל תערובת של גברים ונשים שהיתה שם, בטרם הצליחו לסדר את המקום שזה עתה נכבש. במקום זאת, הוא נעמד בצד, ליד הקיר, והתפלל".
מקבר-רחל המשיכו לחברון: "הגענו למערת המכפלה, הסטייפלר סירב לעלות במדרגות. הוא אמר לכולם לעלות, ואמר שהוא עצמו נשאר למטה. אני נשארתי לצדו, והוא בתחילה אמר לי: 'לך מפה עלה למעלה כמו כולם'.
פחדתי. לא רציתי להשאיר אותו לבדו, הרי זה מצב חדש, סביבה ערבית שזה עתה נכבשה אחרי שנים רבות. לקחתי מיד צעד לאחור, הבטתי בו, כשהוא ניגש לפינה הדרום-מזרחית של הבנין. שם נעמד והתפלל. כעת, משהתקרבתי מעט לכיוון שלו, הוא חייך אלי ואמר לי: 'אנחנו יותר קרובים…'.
אינני יודע לומר אם זו אכן היתה הסיבה שהניעה אותו לעשות כך, אולם זה מאד הגיוני מה שאמר. הרי קברותיהם של אבותינו נמצאים מתחת לאדמה. כלומר, שהעולים במדרגות מתרחקים מהם, ואנחנו שעמדנו מבחוץ היינו יותר קרובים. עד היום, כשאני מגיע למערת המכפלה, אני מתפלל רק שם, במקום שבו מרן זי"ע התפלל". (אמנם בידוע, שסיבה שלו היתה, היות ובנו מסגד בבנין שעל הקבר לכן העדיף לעצמו שלא להכנס).
מהי הנהגה
גם היום למעלה מ-45 שנה לאחר אותה נסיעה היסטורית, הרב בויאר אינו שוכח את החוויה המיוחדת, שנחקקה בלבו ונצרבה בזיכרונו. כמה אנשים, נפלה בחלקם הזכות להסיע את גדול הדור לכותל המערבי, מיד לאחר שחרורו, ולספוג תוך כדי נסיעה מהנהגתו, מתורתו, מזיוו ומהדרו?
"לנסוע עם הסטייפלר במכונית, כשאתה הנהג, כשלאורך כל הדרך שומעים ברכות, תפילות או סיפורים, זה דבר מאד מאד מיוחד. חוויה נשגבה, מעניינת ומרגשת. כך גם התפילות בכותל, ולאחר מכן התפילות סמוך לקברה של רחל אמנו ע"ה וליד מערת המכפלה". הרב בויאר מציין, כי העוברים והשבים המעטים שהיו אז בכותל, כולם אנשים שהצליחו לקבל אישורים מיוחדים, לא הקדישו יותר מידי תשומת לב לרב החרדי שלא היה מוכר בעיניהם: "מי שזכה להכיר את הסטייפלר, ידע שהוא ברח מהכבוד כמו מאש. גם אז, הוא הלך בענווה, בהתבטלות מוחלטת, בלי פמליות, בלי רעש, בפשטות בלתי מצויה".
"מי שזיהה אותו, הוא מי שהיה אז חבר מועצה בבני-ברק, מטעם המפד"ל. הוא צילם את התמונה הראשונה וביקש ממישהו שיצלם את התמונה השניה, כדי שגם הוא יוכל להופיע בה, לזכות בכבוד הגדול. מעבר לכך, ההתייחסות אלינו משלחת קטנה ובראשה גדול הדור, היתה שוות נפש.
אלו היו המושגים של הסטייפלר. הוא שנא את הכבוד, וכעס על מי שניסה לכבד אותו. אני זוכר פעם אחת ,בהזדמנות נדירה, שליווינו אותו מבית הכנסת בשמחת תורה. הוא אמר לנו בטרוניה, 'מה, אני המשוגע של העיר, שכולם הולכים אחרי?…'"
(מתוך הספר 'הסטייפלר' מצוטט 'יתד נאמן' מוסף 'תמונות חייהם' פסח תשע"ה, עם הוספות מתוך שיחה עמנו)