"חזו חזו בני חביבי"
הגאון רבי יהודה עדס שליט"א, ראש ישיבת "קול יעקב", חשב להסתגר לכמה שנים וללמוד את כל הש"ס בעיון. לנגד עיניו עמדה הנהגת רבינו, שנוהג כך מימי אברכותו והעפיל לפסגות. סח לו על החלטתו, ורבינו שלל את הרעיון: לא תוכל לעמד בזה, זה נסיון קשה ומר!
וסיפר, כשקיבלתי על עצמי לנהוג כן, אמרתי לעצמי: "כשהמסמר הזה יצא מבית המדרש, אצא גם אני!" למדתי ולמדתי עד שחשתי שאני חייב לצאת להתאוורר, לדבר עם מישהו, לשוחח מעט. שהרי כך ביאר הגאון מילנא זצ"ל את קנין התורה "במיעוט שיחה" (אבות פ"ו מ"ח) לשוחח מעט! חשתי שאם לא אעשה כן אצא מדעתי! והחלטתי שאכן כן, אבל זה סובל דחוי של עשרה רגעים. ועוד עשרה, ועוד עשרה. ואז פתחתי את הפתח כחודה של מחט, והושפעה עלי סייעתא דשמיא במידה גדושה ונתנו לי כחות עצומים להתמיד עוד ועוד!
וזהו שנאמר לפני מתן תורה: "ועתה, אם שמוע תשמעו לקולי" (שמות יט, ה), ופרש רש"י: "אם עתה תקבלו עליכם, יערב לכם מכאן ואילך, שכל התחלות קשות". ההתחלה היא הבקעת הפתח כחודה של מחט, ואז יערב לכם, כי יפתחו פתחים שיהיו עגלות וקרוניות שפע עוברות בהם!
ואמר רבינו, שלכך מתכוונת הגמרא (יומא לה ע"ב) באמרה, שכאשר עני בא לדין ונשאל מדוע לא עסק בתורה, עונה שעני היה וטרוד במזונותיו. ונשאל: כלום עני היית יותר מהלל –
אמרו עליו על הלל הזקן שבכל יום ויום היה עושה ומשתכר דינר, חציו נתן לשומר בית המדרש וחציו לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו. פעם אחת לא מצא להשתכר, ולא הניחו שומר בית המדרש להכנס. עלה ונתלה וישב על פי ארובה כדי שישמע דברי אלוקים חיים מפי שמעיה ואבטליון. אותו יום ערב שבת היה ותקופת טבת היתה וירד עליו שלג מן השמים ברום שלוש אמות!
ותמה רבינו: ומה, וכי תובעים מכל אדם שיהיה כהלל?!
והשיב: אכן כן, שה"פתח כחדה של מחט" יהיה כהלל. לאחר מכן, תבוא סיעתא דשמיא גדושה!
יום אחד עלו כמה רבנים ועסקני ציבור לקבל הדרכת רבינו
יום אחד עלו כמה רבנים ועסקני ציבור לקבל הדרכת רבינו בענין חשוב שעמד על הפרק ולא סבל דחוי. נכדו, רבי אריה שליט"א, הודיעם שרבינו לומד ואין להפריעו, אבל שוכנע בנחיצות הענין והכניסם. שטחו את הנתונים, ורבינו שקל והכריע. הודו, והלכו.
פנה רבינו לנכדו: "אמור לי, מה חשוב יותר, שינה או לימוד תורה?"
תמה לשאלה, ואין ספק בתשובה. ודאי שהתורה חשובה מכל.
"לא כולם סבורים כך", השיבו רבינו. "יש אנשים, שאצלם השינה חשובה מהלימוד, ויש לי לכך ראיה שאין לה פירכה –
אמור לי, אלו הייתי ישן, היו דורשים ממך להעירני?!"
לא, ודאי שלא!
"אבל כששמעו שאני לומד, לא נמנעו מלהפריעני –
הרי לך אנשים, שהשינה חשובה אצלם מהלימוד"…
לפתע השתררה דממה.
סח אחד הנכדים: רבינו קם בשתים בלילה ללימודו. הכנתי לו את כוס הקפה וחזרתי למיטתי, נים ולא נים הטיתי אוזן, כל זמן ששמעתי את קולו מתרונן בלימודו ידעתי שהכל כשורה ואני יכול להחליף כח ליום הבא.
לפתע השתררה דממה.
בשביל זה אני כאן, לעמד על המשמר. זינקתי מהמיטה והצצתי לחדר, הוא היה רכון על חידושי הרשב"א, ומראהו מפחיד. אנו ידענו, שזו תנוחת ריכוזו: ראשו מוטה לצד, פניו מכווצות במאמץ, עיניו עצומות, והגידים בולטים במצחו –
הבנתי שנתקל – ולבטח לא לראשונה – ברשב"א קשה, חתר להבין את שיטתו ולחשב כיצד למד את הסוגיא, איך הבין את כל מילותיה, איך מתיישבות כל התמיהות לשיטתו. עניין אותי לראות כמה זמן אפשר לשהות בתנוחה זו, כמה אפשר להעמיק במחשבה אחת –
עמדתי ועקבתי. חמש דקות, ועשר.
עשרים דקות, ארבעים, שעה –
שעה ועשרים, שעה וארבעים –
כעבור שעה וחמשים דקות פקח עיניו, פניו נינוחו, נהרה פשטה עליהם, ואמר לעצמו: "נו, ווייזט אויס, כפי הנראה, זה הפשט הנכון !" –
ושוב התרונן קולו בלימודו…
וזכוכית המשקפים נשברה
פעם, בשנותיו האחרונות, חזר רבינו מהשיעור ועלה במהירות במדרגות לחדר לתלמודו. נתקל ונפל וזכוכית המשקפים נשברה. חש כאב עז באחת מעיניו, והעלה חשש שחדרו לתוכה שיברי זכוכית. מיד הזעיקו רופא עיניים –
ועד שהגיע, כיסה רבינו את העין הפגועה בידו האחת והמשיך ללמוד בעינו השניה, כשאצבע ידו השניה עוקבת בספרו אחר לימודו, מילה אחר מילה!
סח הגאון רבי יהודה עדס שליט"א, ראש ישיבת "קול יעקב": רבינו ישב עם אבי [הגאון רבי יעקב עדס זצ"ל] בבית הדין הגדול, והיה בא בכל חג לבקרו. פעם שב אבי מליוויו לתחנת האוטובוס, ואמר: "דעו שהתלמוד הבבלי והירושלמי 'מונחים בכיסו' יותר מאשר אשרי יושבי ביתך אצלנו!"
כעבור שנה שב וביקר, והסתודדו ביניהם בלחש, שיערתי שהם משוחחים אודות עניינים אישיים שהעלו בדיוני בית הדין והצנעה יפה להם. כשחזר אבי מליוויו לתחנת האוטובוס, אמר: "דעו, שהוא גדול בחכמת הקבלה לא פחות משהוא גדול בתורת הנגלה!"
אמרתי: "אבל, אבא, הלא אמרת שאינך מבין בקבלה!"
הצטנע: "וכי אמרתי שהבנתי מה אמר?!"…
רק לאחר פטירתו נודע לי, שאבי למד בכל לילה מחצות ועד הנץ החמה עם המקובל האלוקי רבי אפרים כהן זצ"ל, כך שהבין גם הבין…
לאחר פטירתו של הגאון המקובל רבי יעקב עדס זצ"ל עבר בנו, הגאון רבי יהודה עדס שליט"א, על מחברות חידושיו ומצא בצדן הערות קצרות בכתב ידו הפניני של רבינו. כששאלו על כך, השיב שהתבקש לעבור על החידושים ולהעיר הערותיו, ונענה לבקשה מפאת ידידותם.
אחת המחברות הכילה מערכות בתורת הנסתר, ורבינו הוסיף כמה עמודים בהרחבת הדברים בידע עצום ושפעת רעיונות נשגבים!
הגיע 'הצלה', רוצים לערוך בדיקות
על סף שנתו התשעים סבל רבינו מהתקררות. שנתו המעטה נדדה, קם ללימודו, ובהגיע העת כרך צעיף על צוערו וירד לתפילה. מיד לאחריה השתרך תור של שואלים, בעודו חולץ את התפלין. הפעם חלצן במהירות והספיק לענות על שתי שאלות בלבד לפני שהכרתו התערפלה והוא קרס לכסאו והתעלף.
החזיקו בו שלא ישמט מהכסא, והזעיקו "הצלה". לפני שהעזרה הגיעה התאושש, פקח עיניו, ואמר: "נו"
אמרו: "רגע, הגיע 'הצלה', רוצים לערוך בדיקות". החובשים ביקשו לקחתו לבית החולים, אבל רבינו סרב: "כלום לא צריך. אני פשוט מצונן, ולא ישנתי, וחשתי ברע. אשוב לביתי ואנוח, והכל יעבור!"
יצא מבית הכנסת, ועבר דרך חגורת הילדים הסקרנים ושדרת האופנועים והאמבולנסים, ולא הביט כלל.
כל זה אירע ביום רביעי, עלה לביתו, והכל נשכח. שב לסדריו, במלואם.
בשבת, בסעודה שלישית, נזכר. שאל את נכדו: "אמור לי, האם קרה השבוע משהו בבית הכנסת?!"
ענה: "ודאי, סבא התעלף!"
"ככה?!" תמה רבינו, "ומה היה?!"…
פשוט הסיח דעתו והדחיק כליל. שקע בתלמודו תוך שכחת הכל!
(קטעים מתוך 'הגדה של פסח' ישא ברכה)