"נשא את ראש בני גרשון גם הם לבית אבותם למשפחתם" (ד, כב)
עלינו להבין, מה באה התורה להשמיענו באומרה: "גם הם לבית אבותם"? וכי יעלה על הדעת שלא לפקוד את בני גרשון, הרי כל השבטים נפקדו, ומדוע לא יפקדו את בני גרשון?
נראה לבאר, כי "בני גרשון" הם רמז לאלו שנטו מן הדרך, התגרשו מהתורה והמצוות, וגורשו מעל שולחן אביהם שבשמים.
מצווה אותנו התורה: "נשא את ראש בני גרשון" – אל תדחה ואל תרחיק אותם, אדרבה, "נשא את ראש בני גרשון", תרומם ותקרב אותם אל אביהם שבשמים.
אם תרצה לדעת על מה ולמה? – על כך מוסיף הכתוב: "גם הם לבית אבותם למשפחותם". גם אם הם עצמם אינם הולכים בדרך הישר, הרי הם חוטרים מגזע היחס. אבותיהם ואבות אבותיהם צדיקים היו, כולם בני אברהם יצחק ויעקב.
אין תורה פוסקת מזרעו לעולם
לעתים אנו פוגשים אדם שכלפי חוץ נראה רחוק מתורה ומצוות, אורחות חייו רחוקים מדרך ה', דעותיו מנוגדות לדרך התורה, והשקפותיו פסולות. אך אם נתחקה אחר שורשיו, יתברר לנו שאבות אבותיו היו רבנים גדולי תורה. בשל נסיבות החיים הידרדר הוא לאן שהידרדר, אבל אסור לנו להתנכר לו! צריך לגלות כלפיו יחס של קירבה, לרומם ולמשוך אותו בעבותות אהבה אל בורא עולם ואל דרך ה', לקרבו אל התורה והיראה ואל שמירת המצוות.
אלו אינם דיבורים בעלמא. בדורנו זכינו לראות את הדברים במוחש.
לפני כמה שנים הגיעו לישיבתנו כמה בחורים שהיו בעלי עדינות נפש מיוחדת. שאלתי אותם לשם משפחתם. השם היה מתורגם לשפה העברית ['דקל'] ושאלתי מה שם משפחתם המקורי. לאחר דרישות וחקירות על מוצאם, גילינו שהם נצר לאחת המשפחות המיוחסות בישראל, מצאצאיו של אחד מגדולי ישראל הקדמונים – רבינו המהריק"ש, רבי יעקב קשטרו זצ"ל, מחבר הספר "אהלי יעקב", רבה של מצרים, שחי לפני כארבע מאות שנה, והיה בן דורו ורעהו של מרן הבית יוסף.
הוא בעצמו רצה לחבר ספר הלכות כדוגמת ה'שולחן ערוך', אך כיון שכבר יצא לאור ספרו של מרן הבית יוסף, כתב בספרו רק הגהות על ה'שולחן ערוך'.
כשמורנו ורבינו, מרן רבינו הגדול, גאון עוזנו והדר תפארתנו הרב עובדיה יוסף זצוק"ל היה במצרים, אחד ממשפחת קשטרו ביקש לכבדו, ונתן לו את כתבי היד של זקנו, רבי יעקב קשטרו זצ"ל מרן שמח מאוד על המתנה היקרה, וכשבא לארץ ישראל ניגשו אליו מהאוניברסיטה ורצו לקנות ממנו את כתבי היד בסכום כסף גדול, אך מרן זצוק"ל לא הסכים למכור את כתב היד הקדוש הזה בשום פנים ואופן!
זכתה ישיבת 'אור החיים' להחזיר את הבנים לשורשם, וראינו בחוש שמתקיים הפסוק: "לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה' מעתה ועד עולם" (ישעיה נט, כא). כמו שדרשו רבותינו (בבא מציעא פה ע"א): "כל שהוא תלמיד חכם, ובנו תלמיד חכם, ובן בנו תלמיד חכם – שוב אין תורה פוסקת מזרעו לעולם… אמר הקדוש ברוך הוא: אני ערב לך בדבר זה".
אביהם של הבחורים הללו היה מנהל בית ספר גדול של כאלף תלמידים. הבן הגדול, בן השבע-עשרה, הגיע לישיבה לשבת, ונפשו חשקה בתורה. הוא רצה להשאר בישיבה עוד כמה ימים, אך האב התנגד לכך בנחרצות והחליט להגיע לישיבה כדי לקחת את בנו.
אמר ועשה. הגיע לישיבה, ושאל היכן בנו. אמרו לו שהוא סועד יחד עם תלמידי הישיבה בחדר האוכל.
כשהגיע לשם ראה שהבחורים נגשים ליטול ידים לסעודת הבוקר.
הוא עמד לא רחוק, והסתכל איך כל אחד ואחד מהבחורים, באדיבות מופלאה, ממלא לשני את הספל לנטילת ידיים, ואומר "בכבוד, בכבוד, בכבוד…"
אחר כך נכנס לחדר האוכל וראה לנגד עיניו מאות בחורי ישיבה הסועדים את סעדתם בשקט, בנועם, בדרך ארץ.
הוא היה אחוז התפעלות. הוא הרי יודע מה זה מוסד חינוכי. בבית הספר שלו יש אלפי תלמידים, וחלק ניכר מזמנו מוקדש להתמודדות עם בעיות משמעת שלהם…
לאחר מכן הוא נכנס לחדר הלימוד שלי. הוא דיבר אלי בנימה מפוייסת: "כבוד הרב, האמת היא שבאתי לקחת את בני ולמחות בפניכם על השערוריה שעשיתם כשגזלתם ממני את הבן. אבל לאחר שראיתי את הבחורים שלכם בחדר האוכל והתפעלתי מהדרך ארץ ומהמידות הטובות שלהם, אני אומר לכם: לא אכפת לי שכל הבנים שלי ילמדו כאן"…
ובאמת כך היה, במשך השנים ארבעת בניו למדו בישיבה, וברבות הימים הפכו למזכי הרבים ומרביצי תורה לעדרים. אחד מהם משמש כיום כראש כולל, והשני מלמד בתלמוד תורה, ברוך ה'. אחר כך נעשינו ידידים והוא בעצמו [האבא] התחזק ונעשה ירא שמים בתכלית.
"ישראל אשר בך אתפאר"
אין ספק שהשורשים הקדושים הנטועים באותו אדם השפיעו עליו לטובה, והולידו בו את הרצון שבניו יתחנכו לתורה וליראת שמים.
מאידך גיסא, המעשה הזה מלמד אותנו איזו אחריות רובצת על תלמידי חכמים ובני תורה, איזה קידוש ה' יש בהתנהגותם, ועד כמה גדולה השפעתם על כל סביבתם.
הגמרא (יומא פו ע"א) דורשת על הפסוק (דברים ו, ה): "ואהבת את ה' אלוקיך" – "שיהיה שם שמים מתאהב על ידך". כלומר, אהבת ה' הכי גדולה היא, כאשר האדם באורחותיו ובהנהגותיו הטובים גורם לריבוי אהבת ה' בעולם.
הכיצד?
אומרת הגמרא: "שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות". הבריות רואות את מעשיו ואת התנהגותו הטובה, ואומרות: "פלוני שלמד תורה – ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו". על ידי דרכיו ומעשיו הוא גורם לקידוש שם שמים בעולם, ובזכותו אנשים מתקרבים לה' ולתורתו.
אילו זכיות גדולות יש לו! על אדם כזה דורשת הגמרא את הפסוק (ישעיהו מט, ג): "ישראל אשר בך אתפאר".
הנס הגדול ביותר – להסתופף בחצרות ה'
בישיבת אור החיים נערך כנס לקראת חג מתן תורה. הגיעו אליו בחורי חמד יקרים מכל קצוות הארץ. אחד מאברכי הישיבה, מלא וגדוש בתורה והלכה, סיפר לנוכחים את סיפורו האישי:
הוא התחנך במקומות רחוקים מתורה, בלי שום סממן יהודי. אף על פי כן חש תמיד שהאמונה נטועה בלבו, למרות שלא ידע כיצד ליישם זאת בחיי היומיום. הוא שירת כקצין בצבא. במהלך מלחמת לבנון השניה אירעו לו ניסים גדולים, והוא ראה במוחש את השגחתו הפרטית של ה'.
ואז הגיע המפנה הגדול. "כשנכנסתי בשערי אור החיים", סיפר האברך, "התגלה לנגד עיני מחזה מפעים: בית המדרש היה מלא במאות תלמידי ישיבה שלמדו בשאון רב. איזו עוצמה! נהמת התורה שעלתה מבית המדרש היתה חזקה יותר ממאה טנקים שועטים בקרב"…
"בחסדי שמים" – המשיך וסיפר – "נכנסתי ללמד בישיבה, וזכיתי להתעלות בתורה. אני מרגיש שכל רגע שאני בישיבה הוא נס גדול יותר מכל הניסים שהיו לי בצבא… אני מרגיש שה' נותן לי יד בכל צעד ושעל".
הנס הגדול ביותר הוא הזכות הגדולה להיות מיושבי בית המדרש. יש כאלה שנולדו לתוך המסלול הזה, זהו מהלך טבעי עבורם. אך ישנם כאלה שהגיעו ממרחק. הם לא זכו לקבל מילדותם חינוך דתי, ובוודאי לא חינוך תורני, אלא שבשלב מסויים הם השליכו מאחורי גוום את כל הבלי העולם הזה, ובחרו להסתופף בחצרות בית ה'. על כך אמר דוד המלך (תהלים פד, יא): "כי טוב יום בחצריך מאלף בחרתי הסתופף בבית אלוקי".
המעלה הגדולה של זכות אבות
אם נשאל את עצמנו, איך אותם אברכים יקרים זוכים להגיע לדרגות כאלו? – אין ספק שזו זכות אבות. אבות אבותיהם היו בוודאי צדיקים גדולים. מי יודע, אולי הם נכדים של הרמב"ם, של מרן הבית יוסף, של האר"י הקדוש.
אבות אבותיהם הקדושים משקיפים עליהם מגן עדן וממליצים טוב עליהם. הם מאירים את נשמתם ומציתים את ניצוצות הקדושה החבויים בהם.
רק כך אפשר להסביר מקרים כמו המקרה של אותו קיבוצניק חילוני גמור שהגיע לישיבתנו, זכה לחזור בתשובה, ונהיה עובד ה' גדול. לאחר בירורים על מקורות משפחתו, הופתענו לגלות שהוא נכד של הצדיק הקדוש רבי אלימלך מליז'נסק זצ"ל.
פגשתי יהודי שאף הוא מצאצאי הרבי הגדול רבי אלימלך מליז'נסק בעל "נועם אלימלך" זיע"א, וסיפרתי לו שבישיבתנו לומד נכד של רבי אלימלך, שהיה קיבוצניק חילוני, וכיום הוא שוקד על התורה ועל העבודה.
זה שקיבוצניק חילוני נהיה אברך ירא שמים – זה לא היה חידוש עבורו. החידוש היה שצאצאו של הצדיק רבי אלימלך לומד בישיבתנו… "באמת?", היה קשה לו להאמין, הרי הצדיק רבי אלימלך היה אשכנזי…
אמרתי לו: "הישיבה שלנו היא קיבוץ גלויות של האור החיים הקדוש, הוא מקבץ אותנו באור הנפלא שלו!".
"אני חייב לפגוש אותו", אמר, ואכן הגיע לישיבה וראה לנגד עיניו תלמיד חכם וחסיד, זקנו יורד על פי מידותיו, ויראת שמים טהורה נסוכה על פניו.
זכות הצדיק רבי אלימלך עמדה לו!
נינו של אבי הישיבות
פעם אחת הייתי בבית חולים כדי לבקר אדם מסוים ופגשתי מישהו אחר, חילוני גמור, שהתברר לי שהוא דור שביעי, בן אחר בן, לגאון מאורן של ישראל רבי חיים מוולוז'ין זצ"ל, אבי הישיבות, שכולנו נחשבים כתלמידיו, ובישיבות מוזכר שמו בסילודין.
אמרתי לו: "תשמע, באתי לבקר מישהו אחר, אבל כנראה שהביקור לא נועד עבורו, ומשמים שלחוני הנה כדי לבקר אותך…". ברוך ה', הוא קיבל עליו עול תורה ויראת שמים. אשתו אף היא שהתה בבית החולים, ודיברתי גם איתה. שניהם התלהבו ונקשרו אלינו בעבותות אהבה וידידות, ותוך זמן לא רב נהפכו להיות שומרי שבת, טהרה וכשרות.
ברבות הימים זכינו אף לקרב נין ונכד למרן אור שבעת הימים ה"בעל שם טוב" זיע"א, שהיה חילוני גמור, רחוק משמירת תורה ומצוות, ומיד כשהתחלתי לדבר עמו התעורר וקיבל עליו על מלכות שמים שלמה!
(מתוך הספר 'משכני')