הבה נתבונן בפרשה זו של קרבנות הנשיאים ונראה בה דבר פלא; הרי כל מי שזכה להגות מימיו בתורה שבעל פה, יודע ומבין כי התורה היא תורת חיים ואמיתתה נצח, ואין בה שום תיבה, אות ותג מיותרים, או שנכתבו חלילה לתפארת המליצה בלבד. התורה מקמצת במילותיה, ולכל תיבה, אות ותג יש משמעות וכוונה עמוקה, וגופי תורה תלויים בהם כהררים בשערה.
כמה יגיעות התייגעו חז"ל כדי להעמיד כל אות ותג בתורה בהטעמתם, ובכדי להגיע לחקר האמת בהבנת כוונתם. דרשו על ידם תילי תילים של הלכות ודרשות, ומהן נוצרו ששה סדרי משנה ועשרות מסכתות של בבלי וירושלמי, וכל זה כדי לגלות לנו את עומקה כל תיבה שבתורה.
והנה כאן כאשר מגיעה התורה לפרשת קרבנות הנשיאים, אנו מוצאים למעלה משבעים פסוקים שחוזרים על עצמם ככתבם וכלשונם. בכל נשיא ונשיא התורה מפרטת מחדש את הקרבנות שהקריב אותו נשיא כאילו קרבנו שונה מקודמו, בו בזמן שקרבנותיהם שווים בלי שום הבדל בין האחד לרעהו. לכאורה, היתה אפשרות לכתוב את קרבנותיו של הנשיא הראשון ולהוסיף כי כך גם הקריבו שאר הנשיאים. אולם התורה בחרה לשוב ולכתוב שוב ושוב שתים עשרה פעמים את אותם הפסוקים. מדוע? מה רצתה התורה ללמד אותנו בכך?
מבואר ברמב"ן, שהתורה רצתה לחלוק כבוד לנשיאים כפי ערכם הראוי. כי הרי הנשיאים הביאו כולם יחד ביום אחד ומתוך דעה אחת, ואם היתה התורה מזכירה רק את אחד מהם, היה בזה קיצור בכבוד הנשיאים האחרים. לכן חזרה התורה ופירטה את כולם, להראות שכולם שווים בעיני הקדוש ברוך הוא.
אציין אנקדוטה מעניינת, אודות הרב הצדיק רבי בנימין זאב דויטש זצ"ל, דמות מופלאה אשר קורות חייה שזורים בדברי ימיה של ישיבת פוניבז' מראשיתה. הרבה שנים הוא שימש כמזכיר הישיבה וכאחראי על ניהול חשבונותיה הכספיים. במשך השנים התמנה למנהל מוסד 'בית אבות' של מוסדות פוניבז', את תפקיד זה מילא במסירות רבה. היה נחשב כמקורבם ואיש סודם של גדולי הדור, מרנן ה'חזון איש' והרב מפוניבז' זצ"ל, וסייע להם רבות בפעולותיהם הכבירות להעמיד את הדת על תילה ולקומם מחדש את עולם התורה לאחר חורבנו. הכרתי אותו בבני-ברק עוד מילדות, ויכולני להעיד כי היה בו חותם מיוחד של יראת שמים טהורה וישרות יוצאת דופן.
איני יכול לשכוח את 'ברכת כהנים' שלו, שהיתה נאמרת בקול גדול וברגש מיוחד של 'באהבה'. הוא שימש כ'בעל קורא' אצל ה'חזון איש' במנין שבביתו, והמתפללים סיפרו כי קריאתו בתורה היתה בנעימות מיוחדת, 'כנתינתה מסיני' ממש. כל מילה נאמרה בחיתוך הדיבור ובתכלית הדקדוק, כראוי למניינו של ה'חזון איש'.
מספר הגאון רבי אברהם יצחק קוק שליט"א, ראש ישיבת 'מאור התלמוד' ברחובות, כי באחד השנים כאשר קרא רבי בנימין זאב את פרשת הנשיאים, והגיע לקרבן הנשיא התשיעי או העשירי, היה ניתן לחוש בו כי לפי מדרגתו הוא קורא 'קצת' יותר מהר מן הרגיל, כי הרי בכל אופן הפסוקים חוזרים על עצמם באותו לשון כל כך הרבה פעמים שוב ושוב ונהפך ל'שיגרא דלישנא'.
לאחר התפילה ניגש אליו ה'חזון איש' ואמר לו: "דע לך, שקריאת היום 'העשתי-עשר' וגם היום 'השנים-עשר' בפרשת הנשיאים חשובה בדיוק כמו היום 'הראשון'. כל הפסוקים 'תורת ה' תמימה משיבת נפש' המה, לא פחות מהפסוק של 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד'. לא נוספה בתורה ולו מילה אחת שאינה חשובה והכרחית!"
כך גם סיפרה אחת מבנותיו של מרן ה'סטייפלער' זצ"ל, שבשעה שקראו פרשת נשא בבית הכנסת, אמר לה אביה: "בקריאה זו יש לנו לחוש ולהרגיש כי תורה מן השמים היא ונאמרת מפי הגבורה. כי כל אדם שהיה מספר את סדר הקרבת הנשיאים, היה מונה את אחד מהם ואומר: "וכן עשו כולם", ורק כשהדברים נאמרים מפי הגבורה מפורטת ההקרבה של כל אחד בפני עצמו".
על כל פנים, גם לאחר הסברו של הרמב"ן, כי התורה רצתה לייחס כבוד וחשיבות לכל נשיא ונשיא בפני עצמו, עדיין מוטל עלינו להבין, הרי מכל תג ותג שבתורה ניתן ללמוד תילי תילים של הלכות, וכיצד יתכן שהתורה תחזור לשנות את אותה פרשה שתים עשרה פעמים, אך ורק לצורך כבודם של הנשיאים? כך תמה מרן ראש הישיבה הגרא"מ שך זצ"ל, בספרו 'מראש אמנה'.
ההסבר הוא, הטעים הרב שך, כי התורה מלמדת אותנו כאן נשגבות עד היכן צריכה להיות הזהירות בכבוד האדם וכיצד צריך להיות היחס אליו, וזהו הלימוד החשוב ביותר אשר למענו חוזרת התורה שתים עשרה פעמים על אותם פסוקים. התורה רוצה שנחזור ונשנן פעם ועוד פעם עד כמה חמורה אצל הקדוש ברוך הוא הפגיעה בכבודו של האדם, ולעומת זה כמה חשובה היא אצלו הזהירות בכבוד האדם. עד כדי כך, שאותן יתור פרשיות המלמדות זאת, הופכות להיות חלק בלתי נפרד מהתורה, אשר מי שלומדן מקבל שכר, ועל לימודן נאמר "ותלמוד תורה כנגד כולם".
התורה מלמדת אותנו בזה, כי כל המצוות קשורות זו בזו, ואפילו מצוה כמו כבוד הזולת, שנראית לכאורה כמצווה הקלה לקיום, היא בעלת ערך נעלה ביותר, עד שהיא תופסת חלק נכבד מפסוקי התורה.
הגאון רבי אריה ליב זצ"ל, בנו בכורו של מרן ה'חפץ חיים' זצ"ל, בספרו 'נימוקי אבי' (אות יא), מביא רעיון נפלא זה בשם אביו במילים קצרות, כך:
"אמר מר אבי, שתורתנו לפעמים מקמצת בדיבורה מאד, ולפעמים היא חוזרת על ענין אחד כמה וכמה פעמים בוויתור גדול. למשל, בנדבת הנשיאים בפרשת נשוא האריכה בנדבת כל נשיא ונשיא ולא כללה אותם ביחד, אם כי נדבותיהם היו שווים. זאת להראות כמה חביב להעליון כשבני אדם אוהבים זה לזה ונוהגים כבוד איש באחיו, שהרי הנשיאים לא העלו נדבותם איש על אחיו, כדי שלא להטיל קנאה וגאוה אחד על חברו".
נוראים הדברים למתבונן בהם, עד היכן יורדת תורתנו הקדושה לסוף דעתו ורגשותיו של אדם, ועד כמה היא חסה ומתחשבת בכבודו, עד שלא לפי דרכה היא מפליגה בדיבור, רק כדי לכבד כל אחד ואחד בכבודו הראוי לו. מוטלת עלינו איפוא החובה, להשתדל לנהוג בהפלגה בכבוד זולתנו. לתור אחר עצות ותחבולות כיצד להגביר את כבודו וערכו של השני בעינינו, לא רק בדברים הגלויים לעין, אלא אף במחשבה ולב, ולהיזהר מכל שמץ של זלזול באחר, ולו גם הקל ביותר.
רבי איסר זלמן מלצר ביקש את סליחת הילד
נדמה, כי מידה מופלאה זו לרחוש כבוד לכל אדם, להבין את נפש הזולת ולהזדהות עם רגשותיו עד הנימים הדקים ביותר, היו שזורים כחוט השני בהליכותיהם האציליות של גדולי התורה וחכמי ישראל בכל הדורות. הסיפורים והעדויות הרבות אודות הלב הרחום ומלא הרגישות שפעם בקרב גדולי התורה, מפליאים ומרגשים את השומעים בכל פעם מחדש, ונותנים לנו מושגים זעירים עד לאיזו דרגה של אהבת הבריות וזהירות בכבוד הבריות, מסוגל האדם להעפיל בעבודת המידות שלו.
נציין דוגמאות אחדות: לפני קרוב לעשרים וחמש שנה נסעתי באוטובוס מירושלים לבני-ברק, ולצידי ישב אדם מכובד ונשוא פנים, אשר זקן לבן עבות ירד על פי מידותיו ועיטר את פניו. הוא אמר לי אז מה שמו, אך לעת עתה נשמט זה מזכרוני. שוחחתי עימו במהלך הנסיעה, ובתוך הדברים הוא סיפר לי כי בילדותו למד בתלמוד תורה 'עץ חיים', ופעם אירע לו סיפור מופלא עם ראש ישיבת 'עץ חיים', מרן הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל, בעל 'אבן האזל'.
היה זה כאשר עלה את גרם המדרגות שהובילו להיכל בית המדרש של 'עץ חיים', ולצידו עלה לאיטו במדרגות גם רבי איסר זלמן. מתוך שובבות נעורים הוא דחף מעט בלא כוונה את רבי איסר זלמן, אשר כמעט איבד את יציבותו. אך בחסדי שמים הצליח להחזיק במעקה ולהזדקף חזרה. הילד המשיך במנוסתו ונכנס לכיתתו, וכמעט ששכח לגמרי מכל הענין.
לאחר זמן מה נכנס לכיתה, הגאון רבי אברהם יעקב זלזניק זצ"ל, מי שלימים מילא את מקומו של רבי איסר זלמן בראשות ישיבת 'עץ חיים', ושאל אם נמצא כאן בכיתה אותו ילד שנתקל קודם בשוגג ברבי איסר זלמן. הילד קם ממקומו וניגש אל רבי אברהם יעקב בלב דופק. "כן, זה אני" – נענה בקול מגמגם. אך רבי אברהם יעקב השיב לו בחיוך: "הכל בסדר, רק רציתי לומר לך כי רבי איסר זלמן אין לו מנוח מאז אירע הדבר. הוא טוען כי בשעת מעשה מתוך בהלה הוא דחף אותך מעט חזרה, והוא מבקש שתאמר בפיך שלוש פעמים – מחול לך! מחול לך! מחול לך!".
בעל המעשה הפטיר ואמר לי: "היה לי ולכל בני הכיתה מוסר השכל עצום מהמקרה הזה, כמה זהירים הם הצדיקים בכבודן של הבריות. הלוא אני הייתי זה שנתקלתי בו בשוגג, וגם אם דחף אותי חזרה מעט היה זה מאילוץ להישאר יציב על עומדו, ובכל זאת, נלקחה ממנו מנוחת הנפש עד שאומר בפה מלא שאני מוחל לו… כי חשש שמא יש כאן פגיעה בכבוד הילד בדחיפה המועטה הזאת".
מקרה אחר המורה על רגישותו העצומה של רבי איסר זלמן עד דקי דקות לכבודו של זאטוט קטן, שמענו מפי הרה"ג רבי יוסף זייבלד שליט"א, מוותיקי המחנכים בתלמוד תורה 'תשב"ר' בבני-ברק: בשנים עברו היה קיים בשכונת 'שערי חסד' בירושלים ארגון תורני בשם 'חנוך לנער', במסגרתו היו מתאספים ילדי השכונה מידי ערב ללימוד קבוע.
בעיתים מיוחדות היו נערכות מסיבות חגיגיות לילדים שהשתתפו בסדרי הלימודים במשך השנה בקביעות. אחת המסיבות השנתיות נערכו מידי שנה בימי החנוכה, והיא התקיימה בקומה העליונה של בית הכנסת הגר"א המיתולוגי. את שולחן המזרח פיארו בהשתתפותם מרנן גדולי הדור זצ"ל: רבי איסר זלמן מלצר, רבי דוב בעריש ווידענפלד מטעשיבין זצ"ל, ורבי יעקב משה חרל"פ, רב השכונה.
במהלך המסיבה היו נושאים גדולי התורה דברי חיזוק בפני הילדים, שרו ועלזו איתם יחד. כמו כן כל ילד היה מקבל כשי סופגניה שלימה, דבר מאכל יקר ערך בימים הקשים ההם, למודי העוני והמחסור. אחד הילדים שסיים לאכול את סופגנייתו בתיאבון, חשקה נפשו לקבל סופגניה נוספת… אך כאמור הסופגניות היו ממוספרות במדויק, כך שלא נותרה שום סופגניה מיותרת.
אך סביר להניח כי גם אם היתה סופגניה מיותרת בודאי האחראים לא היו מעניקים אותה לאותו ילד בלא סיבה מיוחדת, ולא נותרה הברירה לאותו הילד אלא להביט בעיניים כמהות לשולחן המזרח, שם היו מונחות מספר סופגניות עסיסיות בצלחת, ולקוות שֶׁאֵי מִי מהמכובדים יעניק לו את הסופגניה המיועדת לו… גאון המידות ואציל הנפש הרב מטשיבין, ראה את מבטו הַכַּמֵהַ של הילד והבין לנפשו, היה נראה כמי שהצליח לקרוא את מחשבותיו.
הוא קירב את הצלחת לקצה השולחן, והחווה בידו לילד לקחת ממנה סופגניה נוספת… הילד התבייש. הוא הבין כי אין זה ראוי ומכובד לקחת מן הכיבוד שהוגש ליושבי המזרח, וכבש את רצונותיו ולא זע ממקומו. רבי איסר זלמן שאף הוא הרגיש בכל זה הלך צעד אחד קדימה; הוא הרים את הסופגניה מהצלחת בידו וסימן לילד להתקרב אליו. משבא הילד, הוא הגיש לו את הסופגניה ביד, ובכך חסך ממנו את כל האי נעימות שחש לקחת לבד. כך גם שאר החברים קיבלו זאת בהבנה: "הרי רבי איסר זלמן בעצמו קרא לו והגיש לו אותה". כמובן, לאושרו של הילד לא היה גבול…
סיפור נפלא נוסף על רגישותו של הרב מטשיבין, מספר רבי יוסף זייבלד: אצל הרב מטשיבין היו מתאספים מידי שבת בסעודה שלישית מספר מצומצם של תלמידים ותושבי השכונה. הרב היה מַחְכִּים אותם מאמרות פיו, בווארטים מחודדים על הפרשה, חידושים, פרפראות וסיפורי צדיקים. היו שרים זמירות שבת, מתפללים מעריב ונשארים בביתו עד לאחר הבדלה. אז היו ניגשים אליו לקבל ברכה ונפרדים לשלום. כך היתה הרגילות אצל הרב מטשיבין מידי שבת בשבתו.
בשבת אחת הגיע להשתתף בתפילת מעריב בביתו, גיסי הגאון רבי אפרים ננקנסקי זצ"ל, ר"מ בישיבת 'עץ חיים' לצעירים, ולאחר התפילה ניגש עם בנו הפעוט, כבן שנתיים או שלוש, וביקש להתברך מפי הרב. היה זה לעת זקנותו, כשכבר כהה מעט מאור עיניו, וכאשר רצה להניח את ידו על ראשו של הילד הכניס את אצבעו לעינו, והילד החל לבכות. הרב נרעש, "אוי! בטעות הכאבתי לילד", ומיד קם ממקומו, ניגש לארון והעניק לילד שני סוכריות כדי לפייסו… אך בזה לא תמה מסכת הפיוסים.
מאז אותו ביקור, במשך כמה שנים, בכל פעם שבא הילד למעונו של הרב מטשיבין במוצאי שבתות כדי להתפלל מעריב, הוא זכה למחווה מיוחדת של קרבה וחיבה יתירה. בכל פעם היה הרב מעניק לו שתי סוכריות, בעוד כל הילדים האחרים קיבלו סוכריה אחת. כשהוא מטעים: "עלי לפייסו על הכאב שגרמתי לו אז שלא במתכוון". כך נמשך הדבר כמה שנים, אולי למעלה מחמש שנים…
הסיפורים הם אמנם כה פשוטים וטבעיים, אך לדעתי הם מקפלים בתוכם הרבה גדלות רוח ורגישות לזולת עד נימי הנפש הדקים ביותר! הלא מדובר כאן בגדולי עולם, אשר כל בית ישראל נשען עליהם, וכל ימיהם לא העסיק אותם דבר מלבד תורה והוראה, הרבצת תורה ועבודת השם. אך כאשר הבחינו בזאטוט קטן שאינו מסוגל להתאפק מלקבל סופגניה נוספת, כשרק בשביל להבחין בכך נדרשת רגישות עצומה, או כשבטעות דחפו או הכאיבו לילד, ירדו הם מרום דרגתם, ובכזו ענוה פשטנית, ניסו בכל כוחם לפייס, לרצות ולמלא את סיפוקו של הילד.
(מתוך הספר 'אוצרותיהם אמלא')