און בן פלת אשתו הצילתהו. כיצד? היא אמרה לו: "מה אתה מרויח מכל הסיפור, עכשיו אתה בסך הכל דרגה ב' וכאשר קרח יהיה כהן גדול גם כן ישאירו אותך מועמד שני או שלישי, אז מה אתה נכנס בכלל לעובי הקורה, לא תרוויח כלום מכל הענין".
וכי זו חכמה? כל אחד יכול לומר את מה שאמרה: אתה עכשיו שמש, וכשקורח יהיה כהן גדול גם תהיה שמש. וכי על חכמה זו שלמה המלך מצביע כ"חכמות נשים בנתה ביתה"? וכי היה עליה ללמד פילוסופיה כדי לחשב את החשבון הפשוט הלזה?!
אמר רבי חיים שמואלביץ זצ"ל יסוד נוקב ויורד: כן! בשעת מחלוקת, בלהט האש, אם האדם מסוגל לחשב לעצמו חשבון פשוט ברמה של אחד ועוד אחד שוה שתים – אכן, זו חכמה אדירה!
בשעת מחלוקת אדם מאבד את הראש ולא מסוגל לערוך חשבונות פשוטים. שיקול הדעת שלו לא קיים. ואם, בכל זאת, הוא נעצר וחושב את הדבר העקרוני, החיוני, ואת הסברא הפשוטה, זו חכמה גדולה.
מעשה היה בעיר רדום שבפולין, בשעה שחיפשו בה רב ואב"ד גדול בתורה ובעל שעור קומה, כיאה וכיאות לעיר המעטירה, שקנתה לה מקום של כבוד בעולם היהדות והחסידות.
שבעים מועמדים ניסו את כוחם, כל אחד מהם רב גדול במקומו, אך פרנסי העיר רדום ערכו ברור אחר ברור, ובזה אחר זה דחו את כולם. בסופו של דבר נותרה על הפרק מועמדותם של שנים בלבד – שניהם רבנים גאונים מפורסמים וגדולי תורה.
אחד המועמדים היה הגאון רבי אליהו, רבה של העיר גריצא. מן היושבים ראשונה לפני רבו, הרה"ק רבי מאיר יחיאל מאוסטרובצא זצ"ל.
לקראת מועד ההכרעה הוזמנו שני המועמדים על ידי ראשי הועד לבחירת הרב לשבות בעיר ולשאת דברים לפני הקהל, על מנת לתת לבני הקהילה הזדמנות להתרשם מהם באפן אישי.
ברדום היו חסידי אוסטרובצא רבים, ומאחר שהם רצו עד מאד במינוי איש שלומם, הגו רעיון מבריק – הם הגישו לרבם בקשה שיבוא לשבות בעירם באותה שבת שבה יבוא רבי אליהו, תלמידו. מטרתם היתה לחזק את מעמדו, שהרי כשיראו תושבי העיר כי האדמו"ר הקדוש מכבדו, ירצו גם הם לבחור בו.
הרבי, שהיה מטבעו אדם רך, וגם העריך את תלמידו ביותר, נעתר להפצרותיהם ובא לשבות עמם.
החסידים קיבלו את פניו בכבוד גדול. בשיחה שהתפתחה, התענין הרבי בשמותיהם של כל שאר המועמדים, ורק אז נודע לו שמול תלמידו מתמודד כעת מועמד אחד בלבד. תוך כדי דיבור, אמר אחד החסידים: בעזרת ה' בוטחים אנו כי רבי אליהו יבחר, משום שבשבת שעברה בא אותו רב לשבות כאן ובדרשה שמסר קבל עם ועדה הוא נכשל בלשונו, והדבר פגם ברושם הכללי שהותיר על תושבי העיר".
שמע הרבי ולא הוסיף לדבר בענין, אלא פנה להכין עצמו לקראת שבת.
השבת עברה על כולם בהתרוממות נפש גדולה, נוכחותו של הרב בשעת הדרשה הותירה על בני המקום רושם אדיר, והדרשה שמסר רבי אליהו כבשה גם היא את לבבות השומעים.
במוצאי שבת, כאשר באו החסידים להיפרד מרבם ולהודות לו על טרחתו, אמר אחד מהם, כי גונב לאזניו מאחורי הפרגוד, שראשי הועד נהנו ביותר מרבי אליהו, ולכן מן הסתם הוא יהיה המועמד הנבחר.
נעצר הרבי ואמר: "הזמן והכוח, שאתם משקיעים כדי לגרום לבחירתו של רבי אליהו הינם לריק. הוא לא יבחר! המועמד השני יועדף בסופו של דבר!" נדהמו החסידים. למה ירמזון מלותיו של הרבי?
"איני רומז, אלא אומר מפורשות" – חזר הרבי על תוכן דבריו כשהבחין בהשתוממותם – המועמד השני יבחר, ולא רבי אליהו".
ואחר הוסיף: "למען האמת ידעתי זאת כבר בערב שבת, בשומעי אתכם מתכבדים בקלונו של המועמד השני, שכן, אי אפשר להבנות מקלונו של הזולת, ועל אחת כמה וכמה כאשר מדובר בקלונו של תלמיד חכם! – אך העדפתי שלא לומר זאת כבר אז, כדי שלא להעיב על שמחת השבת".
לא חלפו ימים רבים, והנה, ללא סיבה גלויה לעין, התהפכה הקערה על פיה, קרנו של המועמד השני עלתה מאד בעיני הועד, והוא נבחר לבסוף לשמש ברבנות העיר רדום!
לימים אמר הרבי מאוסטרובצא זצ"ל לחסידיו: "את הסיפור הזה מצוה לפרסם! אלו היה בכוחי הייתי מדפיסו בקונטרס מיוחד ומפיצו ברבים. במקום שיש התכבדות בקלון הזולת אין שום הצלחה כי אם חורבן והפסד"
זהירות מפני שמץ פחיתות כבוד לצלם אלקים
גדלות האדם הנה המוטיב העקרי בשיטת סלבודקא, הרואה בכל אדם צלם אלקים. אצל הסבא מסלבודקא זצ"ל היו הדברים כה מוחשיים, עד כי סיפרו עליו את המעשה הבא, כפי שהובא ב"מעין המועד":
באחד הימים חלה הסבא ורופא הוזעק למיטתו. הרופא מדד את החום, האזין בריכוז לפעימות הדופק, הביט באישוני העיניים, ואמר: "יפתח מר פיו ויוציא לשונו", כדי לראות את מצב הגרון.
פתח הסבא את פיו, אך הותיר בו את לשונו.
אימץ הרופא את עיניו והתקשה לראות. "יוציא מר את לשונו", שב וביקש.
והסבא הנמיך את לשונו, הגביה אותה – ולא הוציאה.
השתומם הרופא: "האם משהו מפריע להוצאת הלשון? היש למר פצע בפה, או כאב נגרם לו מכך?".
ניענע הסבא בראשו לשלילה.
"אם כך, מדוע אינו מוציא לשונו, כפי שבקשתי?".
"איך אוכל להוציא לשון כלפי אדם?!", אחזה חרדה ופליאה בקולו של הסבא, צלם אלקים למולו! איך יוכל לנהוג בהנהגה שיש בה שמץ של זלזול ופחיתות כבוד?!
חרדת הפגיעה
כל חייו נזהר רבי אליהו לופיאן זצ"ל בכבוד הזולת, אולם עצמתה של הזהירות התגלתה ביתר שאת לפני בני ביתו בימי זקנותו, בהיותו בהכרה חלקית בלבד, כפי שמספר בספר "רבי אל'ה":
בתו של רבי אל'ה, הרבנית חנה פינסקי, התלוותה אליו, יחד עם בעלה רבי קלמן, בעלותו לארץ ישראל, במטרה לסייע לו בכל צרכיו. בערב ימיו עבר רבי אל'ה להתגורר בביתה, והיא סעדה אותו ותמכה בו בכל צעד ושעל, מאחר שבתקופה זו היתה טרודה למעלה ראש בדאגה לצרכיו, ומאידך גיסא תבעו צרכי הבית את שלהם, היא שכרה את שרותיה של עוזרת, שתטפל בעניני הבית. בתקופה מסויימת חלה הדרדרות חמורה במצבו של רבי אל'ה,
ובשלב מסוים הוא איבד כליל את הרצון לאכול. בתו מהרה לפנות לרופאים, אך גם לאחר שערכו לו בדיקות יסודיות, לא נמצאה שום עילה בריאותית שיכולה להסביר את התופעה.
בכל האמצעים שבעולם ניסתה הבת לעורר באביה את הרצון לאכול, אולם דבר לא הועיל. עד מהרה החלה התזונה המועטת לתת בו את אותותיה, ומיום ליום ניכר היה שמצבו מדרדר – ועיניה של בתו כלות. הוא כבר היה בהכרה חלקית בלבד, והרופאים טענו שללא אוכל לא יוכל להחזיק מעמד עוד זמן רב.
בצר לה שפכה לב כמים לפני אבינו שבשמים, ולפתע הבזיק במוחה רעיון. פנתה אל אביה ואמרה: "העוזרת טרחה והכינה את התבשילים הללו, אם תמאן לאכול היא תפגע ותעלב". באותו רגע התנער אביה, ובמאמץ גדול החל לאכול.
מני אז, בכל יום, כשהוגש האוכל, היתה הבת מזכירה, שהעוזרת עלולה להפגע אם לא יאכל, ורבי אל'ה – במאמץ כביר – יושב ואוכל.
למרות החולשה הגופנית, חולי הזקנה וההכרה החלקית שבה היה נתון מאומה לא השתנה בחרדה הטבועה בו מפני פגיעה בזולתו!
(מתוך הספר 'אדרבא')