כל אדם עובר בחיים שלו הרבה תחנות ומסעות. בין מעבר פיזית ממקום למקום ובין מאורעות שעוברים על האדם במשך ימי חייו – הכל הוא על פי השם. וכאשר האדם יחיה כך, שהכל מנוהל מהשם, יבין שהכל לטובה.
כשאני מסתכל איזה תחנות עברתי בחיים שלי, אני מתפעל מכך, שכעת אני מבין שכל מה שנעשה עימי היה מאת השם ולטובה.
בילדותי במקנס למדתי בבית הספר היסודי של האליאנס, ובסיום הלימוד ביסודי עשו מבחנים לתיכון, והמבחן שם היה מחולק לשנים חציו הראשון נעשה ביום שישי, וחציו השני בשבת, ואני עשיתי רק את המבחן הראשון ביום שישי, ולמבחן השני שהיה בשבת לא הגעתי לעשות המבחן כי לא רציתי לחלל שבת, ואח״כ הוציאו רשימה של המבחנים ולפי החצי הראשון של המבחן הייתי מהמצטיינים ורשמו שהתקבלתי, ובכל זאת כיון שלא מצאו את חצי המבחן השני, לא קיבלו אותי לתיכון. לאחר כמה חודשים הודיעו שנותנים אפשרות נוספת להיבחן, למי שלא עבר את המבחן הראשון, ובאתי להיבחן, אבל לא הצלחתי במבחן והודיעו שאיני מתקבל, ולמרות שאת יתר חברי הפחות מצוינים ממני קיבלו [המורים שם התפלאו איך לא התקבלתי] ונאלצתי לחזור לכיתה אחרת ביסודי.
אחרי כמה חודשים הגיע רבי שמואל טולידאנו זצ״ל והודיע שהוא פותח ישיבה בטנג'יר יחד עם ר' זושא וולטנר זצ״ל [באותה תקופה לא היה שום ישיבה בכל רחבי מרוקו] ואסף כ-50 בחורים מכל רחבי מרוקו ופתח ישיבה, וגם אני הלכתי ללמוד שם והייתי שם כארבע שנים.
זכורני שבאותה תקופה שלא התקבלתי לתיכון הייתי מאוד ממורמר מזה [הייתי אז ילד והאשמתי את הסבא והמשפחה, אמרתי להם שהמבחן היה לתאר איך נראה הקירקס של מקנס וכיון שאתם לא שולחים אותי לקירקס, לכן לא הצלחתי כי לא ידעתי מה לכתוב]. אבל האמת, כמה אני צריך להודות להשם על כל ההשגחה פרטית שנכשלתי במבחנים ועי״ז היה לי קל ללכת לישיבה, ואם הייתי נכנס לתיכון א״א לדעת אם הייתי יוצא משם… ובוודאי שהיו כאלה שהיו אומרים לי תמשיך ללמוד לימודי חול, כמו הרבה חברים שלי שהמשיכו ונהיו מהנדסים ורופאים. ונודע לי אח״כ שבתיכון שם מחמת שרק קצת תלמידים הגיעו נאלצו לעשות כיתות לימוד ללא הפרדה רח״ל, איזה נס השם עשה לי שהציל אותי משם.
ואחר כארבע שנים [היה זה בתקופה שר' ישכר מאיר זצ״ל הגיע ללמד בטנג'יר] עברתי לתחנה נוספת בחיי, ועזבתי את הישיבה שם כדי ללמוד בנובהרדוק בצרפת. על פי השם יחנו ועל פי השם יסעו, אינני יודע מה עבר לי בראש פתאום לעבור לנובהרדוק, אבל לאחר מעשה אין לי שום חרטה על כך, וכיום אני מבין כמה זה היה לטובתי, כי מה שקניתי שם בישיבה לא הייתי יכול להשיג בשום ישיבה אחרת, שבנובהרדוק לימדו מושגים והשגות בעבודת השם, שלא מגיעים אליהם בישיבות אחרות, והיו לומדים שם הרבה מוסר וביחוד היו משקיעים בלימוד חוה״ל שער הביטחון והשרישו את מידת הביטחון, והיו מחנכים שם לעשות 'התבודדות', וזכורני שהיה תקופה שהייתי לומד תורה בבדידות כל לילה בין עשר לחמש לפנות בוקר [והיה זה בסוף החורף ולמדתי מסכת מגילה] ולמרות שהמקום שם היה באזור של גויים ודלתות הישיבה היו פתוחות וכל מי שרצה יכל להיכנס, לא פחדתי מכלום, כי זה היה החינוך של נובהרדוק לבטוח בהשם ולא לפחד משום דבר.
ואחר שנה וחצי ברצוני היה לעבור לישיבה של רבי משה שניידר באנגליה, אבל השם סיבב שהגעתי לארץ ישראל לפוניבז'. כיום אני מסתכל על כל המסעות הללו: בהתחלה הייתי במקנס, משם לטנג'יר, משם לנובהרדוק, ומשם לארץ ישראל. ואני רואה איך הכל מכוון מאת השם לטובה, איך קיבלתי תועלת מכל מקום שהייתי בו.
האדם לא המנהל של עצמו, האדם צריך לדעת שהוא מנוהל! לא הוא המנהל של עצמו. זכורני שפעם הייתי בסרסל בצרפת וקבעתי שם עם איזה רוקח להיפגש איתו בשעה מסוימת ליד בית הכנסת, ואני התעכבתי מעט בבי״כ אחר התפילה, ואיחרתי לאותה פגישה בכמה דקות, ואותו אדם כעס עליי איך אתה מעז ככה לאחר? הרי קבענו, ואתה לא עומד בזמנים.
עניתי לו אני לא מנהל את עצמי, השם הוא המנהל שלי, מפני שהייתי בבי״כ וניגשו אליי אנשים ולא יכולתי לסרב להם ולעזוב אותם, ומן השמים גילגלו שאני אאחר לפגישה, ואותו אדם נהנה מהמשפט הזה, והתפייס מרוגזו. כך צריך האדם לראות את כל מה שעובר עליו בעולם, שהוא לא מנהל אלא יש מישהו למעלה שמנהל וקובע לו את החיים, והוא עושה זאת באופן הכי טוב ומועיל.
(גיליון 'דעת ואמונה')