יעקב א. לוסטיגמן
המאמר שבשורות הבאות התפרסם ב'לקראת שבת' לפני חודשים אחדים, וכעת אנו מעלים אותו בשנית לאחר הסתלקותו של המרואיין, היקר שבאנשים, הרב רפאל שרגא פייבל ז"ל בן יבלחט"א הרב אברהם ויינבך.
"האמת שדמותו של הרבי היתה כל כך מיוחדת וכל כך רבת אנפין, שגם אם אני אספר לכם במשך כמה שבועות רצופים אודותיו, זה לא יהיה מספיק כדי לתאר את אישיותו המופלאה.
"מה גם, שאני לא הסגנון של האנשים שזוכרים הכל. יש אנשים שזוכרים כל פרט, אני שכחתי כמעט הכל רגע אחרי שזה קרה. מדי פעם אני נזכר במשהו, אבל אין לי את הדברים בצורה מסודרת אחת"
כך נפתחה שיחה מרתקת עם החסיד הרב שרגא ויינבך ז"ל, שזכה לשמש את כ"ק מרן אדמו"ר מרחמסטריווקא זיע"א.
מדמויות ההוד של ירושלים, היתה ללא ספק דמותו של כ"ק מרן אדמו"ר רבי ישראל מרדכי מרחמסטריווקא זצ"ל, איש אשר רוח בו, אשר היה ספון כל ימיו בחדרי חדרים, הוגה תורה הקדושה ללא הפוגה, בעודו משפיע מברכותיו אל הבאים להסתופף בצלו ולקבל את ברכתו.
בתחילת שנות הנהגתו את העדה, סירב הרבי לנהוג בגינוני אדמו"רות, ולא הסכים בשום אופן לכך שגבאים ילוו אותו בצאתו מביתו.
הרבי היה מתגורר בבתי אורנשטיין ובהמשך ברחוב חגי בירושלים, בית מדרשו הישן והקטן היה ברחוב שפת אמת, ובהמשך נבנה בניין הישיבה ומרכז המוסדות ברח' דוד ילין. הרבי היה צועד רגלית מהבית לבית המדרש ובחזרה, בלי שום גבאי או משב"ק.
ביום מן הימים נודע הדבר לגאב"ד ירושלים, בעל ה'מנחת יצחק' זצ"ל, שהזדעזע לשמוע על כך. הוא פנה לרבי והודיע לו שבמצוות ובגזירת מרא דאתרא הוא גוזר עליו שלא יצא לרחובה של עיר מבלי שיצעד עמו בן לוויה. הרבי התחנן על נפשו בפני ה'מנחת יצחק' שיוותר לו, ולבסוף הצליח לשכנע אותו לצמצם את גזירת המרא דאתרא לשעות הלילה בלבד. ה'מנחת יצחק' התיר לו לצאת בשעות היום בלי גבאי, אבל בשום אופן לא הסכים שיעשה זאת בשעות הלילה.
אבל הרבי לא רצה גבאים, ולכן הוא מצא פתרון מסוג שונה. אחד היושבים הקבועים בשעות הערב בבית המדרש הקטן והישן שברחוב שפת אמת, היה הרב שרגא ויינבך, שבאותם ימים עדיין לא היה נשוי אבל גם היה מבוגר מעט משאר בחורי ישיבת רחמסטריווקא, ולכן הוא מצא לעצמו פינה בבית המדרש שברח' שפת אמת, שם היה יושב וקופץ על כל הזדמנות שהיתה לו כדי לשמש את הרבי.
"הרבי היה יושב בחדרו, שקוע בגמרא", מספר הרב ויינבך בשיחה עם 'לקראת שבת'. "הוא לא היה מרים את העיניים מהגמרא. השקיעות שלו בלימוד היתה ממש באופן מופלא ביותר. אם היה מגיע יהודי עם קוויטל או שאלה, הוא היה צריך להפריע את הרבי מלימודו, והרבי היה מקבל כל אחד בסבר פנים יפות, שומע על צרתו או את צדדי הספק שבו הוא מתקשה להכריע, מייעץ מברך, קורא את הקוויטל, ונפרד לשלום. ברגע בו היהודי היה פונה ללכת, הרבי כבר שוב היה שקוע בגמרא.
"את המחזה הזה ראיתי מאות פעמים אולי אפילו אלפי פעמים. בשניה שבה הוא התפנה מהעיסוק הקודם, הראש היה שוב שוקע בתוך הגמרא. רגע כמימריה,
"כשהרבי היה קם ממקומו כדי ללכת לביתו, הוא היה ניגש אלי ושואל אותי "שרגא, האסט צייט יעצט?", יש לך זמן עכשיו? תמיד זה היה בצורה של שאלה, בסגנון של מי שמבקש טובה: אתה יכול לעשות לי טובה וללוות אותי הביתה???
"כמובן שאני תמיד הייתי קופץ בשמחה כדי ללוות את הרבי, ומאחר והוא סבל ממחלה שהחלישה מאוד את רגליו, הדרך מרח' שפת אמת לרח' חגי, דרך שאמורה היתה לקחת ארבע או חמש דקות, נמשכה קרוב לחצי שעה.
"אני זוכר שהייתי ממש מרחם על הרבי שהוא מתייסר עם הרגליים החולניות שלו. פעם אפילו שפכתי בפניו את לבי וגיליתי לו את צערי על כך. אמרתי לו שאני רוצה שהמחלה הזאת תעבור אלי, ושהרבי יהיה בריא. הוא צריך רגליים בריאות שיוכל לעבוד את ה', אבל אני, בשביל מה אני צריך רגליים בריאות?…. הרבי ממש כעס עלי. בודדות הפעמים שראיתי אותו כועס כך. "אל תדבר כך", הוא פקד עלי, "חלילה וחס מלדבר כאלו דיבורים!".
"פעם אחרת שהרבי כעס עלי היתה בנסיבות די דומות, הוא מספר, "אני החלטתי שאם אני כזה 'חסיד שרוף' של הרבי, אני לא יכול לוותר על הזכות הגדולה לשתות את המים שבהם נטל ידיים. כשהוא יושב ל'טיש', היו מביאים לו ספל עם קערה ליטול ידיים סמוך לשולחן כמנהג האדמו"רים, ואני לקחתי קצת מים מהקערה ושתיתי.
"הרבי שם לב למעשי וממש נזף בי בחומרה רבה: "אל תעשה כך", הוא צעק עלי, "אסור לעשות כאלו דברים. אל תשתה ממי הנטילה!".
איך תיראה השבת?
את השעות הרבות שהעביר במצטבר בחברת הרבי, כשליווה אותו לביתו מדי ערב, ניצל ר' שרגא כדי לשאול את הרבי שאלות שחסיד רגיל אינו יכול לשאול את רבו. הוא בירר אצלו מנהגים שונים, ביקש לפעמים לדעת טעמים למנהגים של חצר הקודש רחמסטריווקא וכדו', וגם שמע מפיו סיפורים, רעיונות שונים של מוסר וחסידות ועוד ועוד.
"תמיד כשהיו מגיעים אליו 'קוויטלאך' קשים, מקרים של אנשים שסבלו ממצוקות נוראות כמו מחלות או קשיי פרנסה חריגים וכדו', הרבי היה מספר לי על כך כשליוויתי אותו באותו ערב הביתה. הוא לא היה נכנס לשמות ולפרטים, אבל היה מספר לי על הכאב הגדול שהוא מרגיש, ועל כך שיש מקרה שמדיר את מנוחתו כי יש אדם חולה מאוד ויש לו ילדים קטנים ומקרים מצערים אחרים.
(בהקשר זה ביקש איש שיחנו ר' שרגא ז"ל, שבאותה עת התמודד עם המחלה הנוראה, שנבקש מקוראי 'לקראת שבת', לעורר עליו רחמי שמים בתפילה לרפואתו, אלא שכאמור כבר נגזרה הגזרה ל"ע).
"אני זוכר שפעם העליתי את הנושא של אמירת תפילת הדרך", הוא מספר. ברחמסטריווקא "היה המנהג שלא לומר תפילת הדרך בלילה, רק כשנוסעים ביום אומרים. כשדיברתי על זה עם הרבי הוא אמר לי שכיום כן צריך לומר תפילת הדרך בלילה. היה זה אחרי שהיו כמה תאונות קשות, באותה תקופה היו מקרים שנהגי משאיות כבדות נסעו בפראות והורידו כלי רכב על נוסעיהם מהכביש, מה שהסתיים לא פעם בתאונות קשות מאוד, הרבי אמר אז שכשהמצב נורא כל כך בכבישים, צריך לומר תפילת הדרך גם בלילה, על אף שהמנהג היה שלא לומר.
"כמו כן שאלתי אותו פעם על עניין הנסיעה להר ציון, לקבר דוד המלך, בליל שישי. אביו של הרבי, הרה"ק רבי יוחנן מרחמסטריווקא, היה מורה שלא לנסוע בליל שישי להר ציון. הרבי עצמו כן היה נוסע בקביעות, הוא היה נוסע ב'טנדר של יהודה', היה זה טנדר מפורסם שהיה עושה כל ליל שישי מסלול של הכותל המערבי, הר ציון וקבר רחל, והרבי היה נוסע איתו בקביעות כל שבוע.
"שאלתי את הרבי מדוע הורה אביו שלא לנסוע לשם, והרבי הסביר לי שהכוונה היתה מאוד פשוטה. באותה תקופה היו מתלקטים להר ציון כל מיני אנשים בליל שישי, וחלקם היו אינשי דלא מעלי, ולכן אביו חשש על הבחורים שלא יושפעו מהם והורה להם שלא להגיע לשם.
"ואם בנסיעה בליל שישי עסקינן, אני נזכר כעת בעוד מקרה: באחת הפעמים ארגנתי נסיעה לבחורי הישיבה של רחמסטריווקא. באותם זמנים הישיבה לא היתה כל כך גדולה ומפורסמת כמו היום. למדו בה בעיקר חסידי רחמסטריווקא, והיינו כשבעים בחורים בסך הכל ב'ישיבה גדולה' וב'ישיבה קטנה' גם יחד. לקחתי נהג ותכננתי נסיעה למירון – צפת – טבריה כמקובל…
"אבל אני הנהגתי לעצמי מנהג שלא לצאת מהעיר בלי להיפרד מהרבי, ולכן אמרתי לרבי מבעוד מועד שאני מתכוון הלילה לנסוע עם הבחורים למקומות הקדושים בצפון.
"הרבי שאל אותי, "הלילה? למה דווקא הלילה?", ואני הסברתי שהלילה יהיה 'ליל שישי', וביום שישי ממילא הישיבה מסתיימת יותר מוקדם, כך שהבחורים לא יפסידו לימודים בגלל הנסיעה.
"הרבי הסתכל עלי ושאל אותי: "שרגא? ווי וועט אויס זעהן די שבת נאך אזא נסיעה???" איך תיראה השבת אחרי נסיעה כזאת? הבחורים יהיו עייפים, הם לא יוכלו לקבל את השבת בנחת ובשמחה כראוי…".
"כששמעתי את הרבי מדבר ככה, כבר לא היתה שום שאלה. באותו רגע הודעתי שהנסיעה בטלה ומבוטלת, ושנמצא בעז"ה הזדמנות אחרת לנסוע, אבל לא בליל שישי…".
"פעם אחרת, כשכבר הייתי נשוי, שמעתי שהרבי נוסע למירון לשבת. היתה זו נסיעה פתאומית, בלי ציבור ובלי מלווים כמעט. כששמעתי את זה, נטלתי רשות מאנשי ביתי, לקחתי איתי כמה בגדים וטלית, ואצתי רצתי כדי להספיק להצטרף אל הרבי לנסיעה למירון. אבל הרבי עצר בעדי ואמר לי "שרגא, אתה לא נוסע איתי הפעם. אתה צריך להיות בבית!". ואכן באותה שבת נולדה בתי. התברר שבאמת הייתי צריך להיות בבית. אלו שהיו עם הרבי במירון סיפרו לי אחר כך שכשהוא שמע על כך במוצאי שבת, שלשרגא ויינבך נולדה בת, השמחה שלו היתה עצומה כי הוא באמת אהב אותי ודאג לי באופן מיוחד".
עם אספן העתיקות
הרב ויינבך מספר שהיו שתי תכונות שבלטו אצל הרבי יותר מהכל: שקיעות מוחלטת בתורה הקדושה, ופשטות נפלאה. הוא לא החזיק לעצמו טובה ולא היה חושש לכבודו בשום דרך וצורה. לא היתה לו שום בעיה לנסוע בטנדר יחד עם עוד קבוצת יהודים כל ליל שישי, והוא לא היה חוסך מעצמו שום מאמץ כדי לעזור ולסייע לאחרים.
"פעם שאל אותי הרבי אם יש לי זמן, כי הוא רוצה ללכת לחתונה כלשהי. כמובן שהיה לי זמן… בדרך שאלתי אותו מה יש לרבי עם המחותנים האלו? הם לא חסידי רחמסטריווקא, הם לא מבאי ביתו של הרבי, הם לא מתפללים בבית מדרשו, בעצם אין להם שום קשר אליו…
"ענה לי הרבי "באמת אין לי שום קשר מיוחד איתם, אבל מאחר ואחד המחותנים נתפס על ידי השלטונות ונשלח לכלא, וכעת הוא השתחרר מהכלא במיוחד לכבוד החתונה, החלטתי ללכת לחתונה ולכבד אותו. הוא בוודאי ישמח שבאתי, ואם יש לי אפשרות לשמח את לבבו של יהודי שבור, איך אני יכול לוותר על ההזדמנות הזאת?".
"פעם אחרת, ליוויתי את הרבי בנסיעה לבני ברק, לאסיפה של אדמו"רים ורבנים שהתקיימה בעניין ציבורי כלשהו את האסיפה אירח יהודי שהיה אספן גדול של חפצי עתיקות ויודאיקה. מאחר והרבי הקדים מעט לפגישה, אותו יהודי רצה להנעים את זמן ההמתנה והחל לשלוף מאוצרותיו קלסרים עם מכתבים עתיקים מגדולי החסידות, וכן חפצי יודאיקה כאלו ואחרים.
"הרבי הפגין התעניינות כדי לשמח את האיש, אבל הזמן חלף והמארח מראה עוד חפץ ועוד מכתב. כשהוא הלך לרגע כדי להביא קלסר אחר, הרבי לחש לי "שרגא, זה לא מעניין אותי בכלל כל המכתבים האלו. אני רוצה לפתוח ספר, ללמוד משהו!".
"הבעיה היתה שלא היה שם ארון ספרים, ואני הייתי צריך למצוא איזה תירוץ כדי להיכנס לחדר השני שבו היה הארון, שלפתי איזה ספר מהארון והבאתי לרבי שבתוך רגע כבר היה שקוע בתוך הספר. היהודי עם הקלסר הבין שהוא יצטרך למצוא מישהו אחר כדי לספר לו על האוסף שלו".
"שמעתי פעם מיהודי שביקש מהרבי הדרכה לפני נישואיו. אמר לו הרבי, שהוא מוכן להבטיח לו הבטחה מאוד גדולה, בתנאי שיעמוד בדרישה שהוא מציב בפניו: "אם אתה לא תרים את קולך ולא תצעק בבית, אני מבטיח לך שיהיו לך חיים טובים…".
התלהבות שקטה
"היה לו, לרבי, 'ברען' פנימי מאוד חזק", מספר ר' שרגא, "הוא לא הראה את זה כלפי חוץ. הוא היה אדם מאוד רגוע ומאופק, אבל כל יום כשהוא היה מגיע ל'אהבת עולם' לפני קריאת שמע של שחרית, ראית את הפנים שלו מאדימות. הוא לא זז ממקומו, אבל הוא בער מבפנים.
"כך גם כשהוא היה מקדש על היין בליל שבת. הוא לא זז כמעט, אבל ראו עליו שהוא מאוד מאוד מתרגש ומתלהב. כך גם כששרו 'קה אכסוף' בטיש.
"גם דברי התורה שהיה אומר, היו מאוד מאופקים, אבל מי שמסתכל ב'דברות מרדכי' רואה שמונחים שם ווארטים שיש בכם להלהיב את הנפש מאוד מאוד.
"עם זאת, ההתלהבות הזאת לא ניתקה אותו גם מהדברים הפשוטים. הוא היה מתפלל שחרית כל בוקר בישיבה ברח' דוד ילין, יחד עם הבחורים. כל יום ראשון, היה הרבי מקדים לבוא חצי שעה לפני התפילה, כדי לנקות ולסדר את השולחנות שנשארו מלוכלכים מהטיש של סעודה שלישית שהתקיים גם הוא בהיכל הישיבה.
"כמובן הבחורים לא נתנו לרבי לנקות את השולחנות, כולם היו ממהרים לסדר את השולחנות לפני שהרבי יגיע. אבל הוא המשיך לבוא מדי שבוע ביום ראשון חצי שעה לפני הזמן, למקרה ששכחו לנקות את השולחנות, שהוא יספיק לסדר אותם לפני שתתחיל התפילה… הבחורים שלמדו שם זוכרים היטב את העול שהיה לנו לקום מוקדם ביום ראשון בבוקר, כדי שהרבי לא יצטרך לנקות בעצמו את השולחנות.
"למרות שלרבי היה קשר מאוד חזק עם הישיבה, הוא לא היה מוסר בה שיעורים. אבל לפני החגים היינו נכנסים אליו, כל הבחורים, לשמוע שיחה מפיו בחדר הלימוד שלו.
"אני לא יכול לשכוח את המשל של הרה"ק רבי לוי יצחק מברדיטשוב, שהרבי היה מספר כל פעם לפני החגים, על איש שהמלך התחייב לפתוח בפניו את האוצרות ולאפשר לו לקחת כל מה שהוא רוצה במשך זמן קצוב, ובגלל שהמלך חשש שהלה ירוקן את כל אוצרותיו, הוא הציב בפניו שולחנות מלאים במיטב המאכלים והמשקאות, ובתזמורת שניגנה מוזיקה יוצאת דופן בנעימותה.
"מי שאין לו שכל, פונה לבשר והיין, נהנה באותו רגע ומפסיד את העושר הרב, ומי שיש שכל בקדקודו מקדיש את כל הזמן כדי לאסוף אוצרות מבית המלך, ולאחר מכן הוא יהיה כזה עשיר שהוא יוכל לקנות לעצמו בשר ויין ולשכור מכספו הרב נגנים שינגנו לו את המוזיקה הכי טובה והכי נעימה בעולם…
"כך היה אומר לנו הרבי, לנצל את המועדים ואת הימים הטובים, לשאוב מהם את ההשפעות והאורות. הוא היה מספר את המשל הזה בכל פעם מחדש, אבל כל פעם הוא היה מספר זאת כאילו זאת הפעם הראשונה שבה אנחנו שומעים את הסיפור, עם כל הפרטים, עם גישמאק, בשפה ברורה ונעימה, והדברים אכן עשו רושם בלבבות השומעים".
ואם בערבי חגים אנו עוסקים, נזכר הרב ויינבך במנהג המיוחד שהיה לו, לרבי: כל שנה, בערב ראש השנה הוא היה מכין מעטפות עם כסף ושולח לכתובות שונות. תמיד הוא היה קורא לי נותן לי כמה מעטפות ואומר לי לחלק לכתובת פלונית ופלונית: "אל תגיד כלום", הוא פקד עלי, "תדפוק בדלת, כשפותחים אותה, אתה תכניס את המעטפה ותלך. בלי לדבר מילה!".
"לא פעם ביקשו ממני ברחמסטריווקא שאני אבוא לדבר בפני הבחורים או האברכים, לספר להם על הרבי זצ"ל, אבל אני מעולם לא עשיתי זאת, כי אין לי מה לספר. אני רק זוכר קצת פה וקצת שם. לא משהו מסודר.
"האמת שפעם החלטתי להעלות על הכתב את הדברים, בעודי עומד ומשמש את הרבי. במשך כמה חודשים, כל פעם ששמעתי מפיו איזו אמרה מעניינת או סיפור כלשהו, הייתי כותב את זה, אבל אחרי כמה חודשים המחברת נעלמה. יותר לא חזרתי לעניין ולא המשכתי לכתוב, ואכן שכחתי כמעט את הכל.
"אבל דבר אחד אני לא יכול לשכוח. את דמותו הפלאית של הרבי, שתמיד מצטייר בעיני רוחי כשהוא יושב על יד הגמרא, שקוע בלימוד, כך אני זוכר אותו, כי כך היה נראה רוב הזמן. רק כשהוא נאלץ להיפרד מהגמרא הוא עשה זאת, וברגע שיכול היה לחזור אליה, הוא צלל אל תוכה בתוך שניה בודדת".