בישיבת חברון קודם מאורעות תרפ"ט למד בחור אמריקאי. הוריו חששו מהערבים ושלחו לראש הישיבה הגרמ"מ אפשטיין וביקשו שבנם יחזור לאמריקה, ואולי ימצא שם ישיבה וכו. הרב אפשטיין חשש שזה יהיה הפסד רוחני לבחור ובמקום להיענות להם פנה וביקש מרבה של ירושלים, גדול הדור הגרצפ"פ פרנק, שיפנה במכתבים אל הרבנים במקום מגוריהם, שאלה ישפיעו על ההורים שיותירו את בנם בישיבה. המהלך הצליח והבחור נשאר בישיבה ולמרבה הצער נהרג בפוגרום הנורא בשבת.
כולם חששו מתגובת ההורים, עד כדי כך שנמנעו לצאת לשם ולאסוף כספים לישיבה מחשש תגובתו אך מן השמים הזדמן שנפגשו עמו בחתונה והאב האציל ענה בגבורה: "זמן חייו היה קצוב. לכל הפחות זכינו שנסתיימה שירת חייו כבן ישיבה על קידוש השם".
הסיפור הזה פורסם בעבר והבאתי אותו בספרי 'גביע הנחמות', אך המשך הסיפור לא ידוע ונתגלה לאחרונה על ידי הרב יעקב פראנק וכך סיפר:
סבי הגרצצ"פ היה חדור ברגשות אשמה על שבעידודו הבחור נותר בישיבה עד שנהרג. לא דיברנו איתו על זה. שתקנו בכאב, ומי ידע בסודות הנהגת שמים.
32 שנה אחרי נקראתי לשירות מילואים ארוך. בליל אימונים מפרך תחת גשם צולף פגשתי יהודי שבמקצועו היה חוקר לתולדות הישוב בארץ ישראל. משום מה סיפרתי לו על המצפון הרוחש אצל סבי על עצתו לאותו בחור.
החוקר היה המום למשמע השם ותיכף אמר: בוא ואני אשלים לך את הפאזל… אביו של הבחור היה סנטור חשוב. הוא מינף את האסון האישי שלו לזעזע את חבריו שהבריטים נוטים לטובת הערבים, עד שמערכת הדיפלומטיה האמריקנית הפעילה לחץ על הבריטים ואלה שלחו מושל ומפקד חדש בשם ארתור ווקופ.
המושל החדש בא ברצון טוב והפך את הקערה על פיה. העמיד למשפט את פורעי חברון וחלקם הוצאו להורג. הוא השתיק בכח את ראשי המסיתים כמו עבדול אל קאסם ימ"ש ודומיו. ועלית על כולנה הוא פתח את שערי הארץ לעולי פולין ואלו שינו את הדמוגרפיה בארץ לטובת היהודים. כך שבניסיונות ההתקוממות הערבית הבאים, נהדפו הערבים אחור ברחמי שמים.
מסתבר שהיה קשר עקיף אך ברור בין מות הבחור על קידוש השם, לכך שהביא חיים למאות ואלפי יהודים שבאו אחריו וניצלו מגיא ההריגה בשואה. ממש 'ואומר לך בדמייך חיי.'
ממשיך ר' יעקב ואומר; לא המתנתי לביקור הקבוע אצל הסבא בליל שבת. הקדמתי ובאתי אליו ביום רביעי במקום לנוח צהריים. וסיפרתי לו את התגלית לה נחשפתי בימים האחרונים.
הסבא הישיש הזיל דמעות של התרגשות, שמחה והתרת הספקות, ואמר: 'לא היית צריך לטרוח לבא במיוחד, אך אני מעריך זאת, תודה שלא המתנת עד שבת'.
בליל שבת קודש בדרכי אל הסבא, נודע לי שכבר שבק חיים לכל חי. באזני הצטלצלו דבריו האחרונים: תודה שלא המתנת עד שבת.
זה הסיפור כפי שהובא בשיחת הגאון רבי ניסן גולדברג (מראשי ישיבת אור ישראל וראשון לציון) כפי ששמעו מבן דודו ר' יעקב פרנק.
הסיפור נותן כח בקשר לנערים והאברכים הקדושים שעלו השמימה בל"ג בעומר, שבדיוק כמו דברי הוריהם המאמינים יבדלו לחיים, 'ההרוגים השלימו את ימי חייהם במלואם'. אך מי יודע אם לא יתברר שבמותם ציוו חיים לכלל עם ישראל.
(הרב פנחס זרביב, מכון 'למעשה', בשם הרב ישראל גברא)