א"לא נשוב אל בתינו לב"
שבועיים אחרי חג השבועות שנת תרצ"ז, יצא הבחור ר' אהרן לייב מבריסק, לכיוון וורשא. הוריו ליוו אותו עד וורשא שם נפרדו ממנו.
בעודו בוורשא נודע לו, כי ראש הישיבה מזקני ישראל רבי שמעון שקופ, שוהה בוורשא, בחדר המתנה לרופא ד"ר פרישמן ע"ה. הוא ניגש למקום, נכנס והושיט לו יד לשלום. רבי שמעון זצ"ל החזיר לו שלום.
עיניים בעיניים נגעו, בשתיקה.
והנה הוא יוצא מעולם הישיבות בפולין, עם לחיצת יד חמה של אבי בני הישיבות. בשעה 10 בלילה המשיך בנסיעתו לברלין, שם אמור היה להחליף רכבת, מרכבת הנוסעת למזרח, לרכבת הנוסעת למערב לנסיעת המשך, כעשר שעות.
זה היה עוד לפני ליל הבדולח, הנאצים כבר החלו לעשות צרות ליהודים. היה עליו להמתין כשש שעות בתחנת רכבת. הוא היה מפוחד. לבדו. התחנה שרצה חיילים נאציים ימ"ש.
בערוב ימיו, אמר פעם בכאב, כי חושש שהפסיד באותן שעות של פחד בתחנת הרכבת, חצי שעה של לימוד תורה. וכאב על אובדן חצי שעה של תורה בחייו!
משם נסע לבאזל, ואחר כך לעיירת ארוזה בשווייץ. משם הגיע אחרי הצהריים למונטריי, בשלהי חודש סיון תרצ"ז. הוא היה אפוף בבדידות ועטוף בגעגועים עזים להוריו ולמשפחתו. היה לו קשה מאד.
אין תמונות
ר' אהרן לייב למד ולימד בישיבה הנודעת עץ חיים במונטריי.
אין ממנו תמונות, לא רואים אותו בשום תמונה שצולמה אז.
היה מי ששאל אותו פעם מדוע אין שום תמונה ממנו יחד עם החברים והתלמידים. הוא התנצל, כביכול: "חסתי על זמני, ולא היה כדאי לוותר על דקותיים לצאת החוצה לחצר הישיבה ולהצטלם יחד עם שאר בני הישיבה". אין לתאר את ההתמדה שלו. הוא והתורה חד.
רוצים לחזור לבריסק / סיון תרצ"ט
האווירה בשווייץ הייתה זרה להם לחלוטין. לא התרגלו אליה. היה להם קשה מאד. הגלות הכפילה את עצמה בכל מוטציה שהיא.
לכן בשלהי שנת תרצ"ט, אחרי שחלפו שנתיים של ניתוק מהבית, חשבו הוא וידידו הנאמן רבי משה סולובייצ'יק, כי אולי כדאי כבר לשוב על עקבותיהם. כי מבחינת גיוס לצבא (שמשום כך ברחו מפולין) לא היה כמעט סיכון, כי כבר חיפשו אחריהם ורשמו כי נעלמו עקבותיהם, ואין רישומים נוספים, ולא חיפושים.
השמים האירופאים ובפרט מזרח אירופה התכסו בעננים שחורים, עדיין לא התחילה המלחמה העולמית בפועל, ואיש גם לא האמין כי היא תהיה קשה עד כדי כך. קבוצה של פליטים מפולין השוהה בשווייץ החליטה לנסות לשוב יחד לתוככי מזרח אירופה לבית הוריהם, לישיבותיהם ולבית מדרשם.
סיון תרצ"ט.
הם היו יחד קבוצה של חמשה בחורים, הוא ורבי משה סולובייצ'יק, ושלושה בחורים חסידי סלונים. יצאו יחד לתחנת הרכבת בבאזל עם מזוודותיהם. מי יכול היה לדעת את העתיד הנורא של פריצת מלחמת העולם בכל עוזה ואת השואה האיומה על יהדות אירופה.
כאשר נכנסו לתחנת הרכבת. בפתח התחנה ישב לו מוכר עיתונים כבימים ימימה. הבחור ר' אהרן לייב הבחין בכותרת מרעישה על המלחמה המתקרבת ובאה במזרח אירופה. הוא הזדעזע מעט ופנה לחבריו לדרך, ואמר: תראו מה כתוב בעיתון שאנחנו נוסעים ל'מקום סכנה'. הם הגיבו ואמרו לו: כנראה שאתה לא מתעניין במצב. הרי בחודשים האחרונים הכותרת הזו אין בה חידוש גדול, אולי משהו, שהרי ישנן עליות ומורדות כל העת במתיחות שבין המעצמות. אם היית קורא את העיתונות בשנה האחרונה לא היית נרעש כל כך…".
"אבל כיון שעד היום לא ראיתי ולא קראתי עיתון, ודווקא כאן בפתח של תחנת הרכבת ראיתי את העיתון, והזדעזעתי, נראה לי כי יש לכך משמעות. אני מעוניין לשוב על עקבותיי"
הם ניסו לשכנע אותו, אבל היה קשה לו לשמוע להם. (ראייתו הייתה זכה וצלולה, כבר אז. כי זו 'דעת תורה' של בחור מבוגר שעד אותו יום לא קרא עיתון"!) הוא החליט לשוב על עקבותיו ולהמתין ולהשאר בינתיים בשווייץ. ידידו והחברותא שלו בשווייץ הבין לליבו, ריחם עליו והחליט גם הוא לפרק את המזוודות ולשוב עמו על עקבותיו.
חלפו מספר שבועות וכבר הכל ידעו כי המצב מחמיר מאד.
היה לו לרבי משה בשווייץ בחור נוסף בן משפחה (רֶבּ אהרן-לייבּ נקב בשמו) שהגיע גם הוא לשווייץ כמה חודשים קודם לכן, ולא היה מסוגל להישאר בגלות שווייץ ויצא לדרך בימים ההם, לבדו לכיוון בריסק. ר' אהרן לייב ור' משה חבריו – התחננו אליו שלא ישוב, כי כעת השמים שחורים והסכנה גדולה, אבל הוא הסביר להם כי השאיר הורים זקנים בבריסק שבזמן מלחמה יצטרכו עזרה וחייב לסייע להם, כמובן שאיש לא חזה ממש את התוצאות האיומות של המלחמה, ולכן לא שמע להם. חזר לבריסק. הי"ד.
ההכרעה בעקבות העיתון ההוא
סיון תשס"ז, שבעים שנה אחר כך.
אברך נכנס לחדרו של רב אהרן-לייב וסיפר כי בתו נפגשה עם בחור טוב, ו"הכל טוב, אלא שלפתע שמעתי כי הוא בחור 'תמים', מדוע? כי נודע לי שהוא לא קורא עיתון כלל, נראה לי שזו תמימות מסוימת ומוגזמת…".
לשמע ה'תמימות' חייך מרן לעומתן, וגילה מרחשי ליבו:
דווקא נראה לי כי אין בכך תמימות. אני, אמר לו הרב שטינמן בגילוי לב, ניצלתי ממוות במלחמת העולם השניה, כיון שלא קראתי עיתונים בכלל. ומעשה שהיה כך היה – – – – וסיפר לו את הסיפור שקראתם.
אבי הבת שהיה מופתע מעצם העובדה, וגם מכך שהרב שטינמן פותח מעט סגור ליבו ומספר על ימי עלומיו (מעטים שמעו ממנו דבר וחצי דבר מההיסטוריה האישית שלו) אמר בקול ובהשתוממות: 'הרי זו דרגה נוראה של שמירת העיניים'.
רֶבּ אהרן-לֵייבּ ביטל את דבריו, ובהינף יד אמר לו: 'אח, פשוט לא היה לי זמן לקרוא עיתון, בשנים הללו הייתי במרוץ, שהרי יודעים אתם כמה אפשר להשיג בימי הנעורים! הם הימים הטובים ביותר של האדם! ואין זמן לשום דבר אחר לא היה לי פנאי לכך'.
וכי היה חסר ל'חכימא דיהודאי משהו בחייו, בגלל שלא קרא בעיתון?!
הוא היה תמים, ועוד איך. תמים תהיה עם ה' אלוקיך.
עד כאן דברי הרב. מכאן ואילך דברי 'אחד התלמידים'.
ללכת למדברות
רֶבּ אהרן-לֵייבּ אמר פעם לבן תורה: הנה הרמב"ם כתב שדרך בן אדם להיות נמשך אחרי סביבותיו וממילא יש ללכת למדבריות. החזו"א הגדיר, כי כיום הישיבות הם המדבריות שעליהם התכוון הרמב"ם. "עיתון זה רחוב, והכי גרוע להביא את הרחוב למדבר".
א. כי עיתון זה הכפית שבכוס הקפה השחור.
הכפית מערבבת את הבוץ שבתחתית. בסיבוב אחד מתחוללת מהומה רבתי של רבבות גרגירי קפה, מהומה שאין כמותה. וללא טעם.
וכשהכפית יוצאת, לאט, לאט, הכל חוזר למקומו: המים למעלה, הבוץ למטה, הסוכר במקומו והמים מקבלים את טעמם. והכל על מקומו בא בשלום. כלום לא קרה.
ב. כי עיתון זה כמו 'תחזית מזג האויר'. שכל תחזית אכן צודקת, שהנה הולך להתרחש משהו מיוחד במינו: גשם שוטף ברקים ורעמים. התחזית נכונה, כי העננים באמת בדרך לארצנו, הרוחות כבר החלו לנשוב לכיוון. אבל, מה אפשר לעשות שסטייה קלה שינתה את האפיק, העננים סטו מעט, הגשם לא הגיע. הברקים לא הבריקו והכל יבש, לא היה כלום.
אל תאמר שהתחזית של 'סופר העיתון' לא הייתה אמת, אלא שכמו תמיד בכל עת – באלפי השנים האחרונות, מהלך אחד קטן ב'שחמט העולמי' משנה את המשחק, והכל היה נכון רק לרגע השינוי… יושב בשמים ישחק למו. אז בשביל מה הם הצליחו להסעיר אותנו עם רבבות השורות וריבי רבבות המילים שקראתי.
הקב"ה מעניק לעיתון כוח סערה עצום, זמני, אוורירי, ללא נטילת אחריות. עם תחזיות יום יומיות שמעסיקות מקיר לקיר ומרגע לרגע, אבל אין לזה כל קשר למציאות הסופית שתהיה מובאת באותו עיתון עצמו בסוף השבוע הקרוב. אתה סוער, נרגש, כי העיתון הכניס אותך לכאורה לעומק מחשבותיו של נשיא רוסיה ולחדרי מרתפיו של מלך מרוקו ונבכי משכיותיו של נשיא אירן, הופתעת, אתה כבר מנהל חצי עולם וחצי מדינה יחד עם העיתון. רק שבסך הכל בסופו של יום, שינוי קל דחה את כל הסערה לזמן אחר, פוגג את הבלון הנפוח, אבל אין לך זמן להצטער על מה שקראת אתמול, כי כבר מוכנה לך 'חדשה' מסעירה נוספת, שהנה הנה! הפרשיה העכשווית בממשלה הולכת בוודאי לשנות את פני חצי העולם בחודש הקרוב.
ואתה קורא בהתרגשות ופחד על 'קרחון בקוטב הצפוני' שהחליט להפשיר, ומשם הוא עתיד להשפיע על רוסיה הקרה, ויגיע בסוף, לאחר תהליך ממושך לפאתי ים התיכון קרוב לבני ברק ולא רחוק מירושלים. ואם לא יגיע, אז לא, אבל איך אפשר לא להתרגש מכך שהקרחון ממש מתחיל להזדעזע, ואתה הקטן יושב במרכז ירושלים והעיתון בידיך קורא במתח רב, ולפתע צועק לעבר בני הבית: שמעתם? בתאילנד רכבת עם אלף נוסעים נתקלה ברכבת עם שש מאות נוסעים, וכוחות ההצלה לא יודעים כיצד לסייע ל-50 תאילנדים שנפלו אתמול לנהר, מדוע אין להם שם בתאילנד שכל בקדקודם לסלול כבישים רחבים יותר ליד פסי הרכבות?! איך הם נתנו לתאונה כזו לקרות – אהה אלוקים!
ובני הבית לא מבינים מה כל זה קשור לארוחת הבוקר שכבר מוכנה לך על השולחן, מה כל הבלגן במרחקים מעניין אותך?! וגם אם קרה משהו כאן קרוב, בחדרי עיריית ירושלים או בעיריית דימונה, מה כל זה מטריד את מנוחתך בשעות הבוקר הראשונות?! והחברותא לפתע מצלצל: מדוע אתה מאחר היום…?
(מתוך הספר 'חכימא דיהודאי')
יפה