"הבו לנו אנשים חכמים ונבונים"
הרב עמרם בינעט
לפני שנים אחדות, נכנסתי לבית כנסת בבית שמש, בשעת אחר צהרים מוקדמת של אחד מימי 'בין הזמנים'.
בית הכנסת הקטן והצדדי היה ריק כמעט לחלוטין. רק אברך אחד ישב שם, בשולחן הראשון, פניו אל קיר המזרח, ולפניו גמרא פתוחה.
הוא בהה בגמרא, ואני לתומי חשבתי שהוא לומד.
התיישבתי לי על הספסל האחרון, בקרן הזווית השניה של בית הכנסת, פתחתי 'חסידישע ספר' והתחלתי לעיין, כך אני רציתי 'להתחמם' קצת, כשהתוכנית היתה לעבור בהמשך ללימוד גמרא, והכנת הדפים הבאים של 'הדף היומי' לצורך השיעורים שאני מוסר.
פתאום אני שומע אנחה כבדה. אפילו גניחה.
אני מרים את עיני ומחפש את האדם הנאנח. אין אף אחד בבית הכנסת חוץ מאותו אברך, שנראה היה צעיר למדי. "בטח התחתן לפני חודשיים לכל היותר", הרהרתי ביני ובין עצמי.
מה יש לאברך צעיר כל כך לגנוח? בקושי התחיל את החיים וכבר הוא מתלונן? אולי הוא סובל מכאבים? אולי הוא סתם נזכר בבעיות שהיו לו בעבר?
החלטתי להתעלם, המשכתי לעיין בספר, ושוב אני שומע אותו נאנח אנחה המשברת חצי גופו של אדם.
זה חזר על עצמו שוב ושוב, מדי כמה דקות הוא נאנח. אני כבר לא הצלחתי להתרכז בספר שלפני. התלבטתי מאוד אם לגשת ולשאול אותו מה קורה, אם הכל בסדר. מצד אחד, זה ברור שהוא לא יודע שאני כאן, ואם היה יודע שיש עוד מישהו בבית הכנסת, הוא בטח לא היה גונח, אולי זה יביך אותו כשיתברר לו שאני שמעתי את כל האנחות האלו…
החלטתי להרעיש קצת. התחלתי להזיז את הספסל, להשמיע קול חריקה, למדתי בקול, שישים לב שיש עוד מישהו בבית הכנסת. חוץ מלהפיל סטנדרים וספסלים, עשיתי הכל…
אבל הוא לא שם לב. בהה בגמרא ונאנח שוב ושוב.
הבנתי שאין ברירה. אם הקב"ה שם אותי כאן, בבית כנסת שבו יושב אברך וגונח, כנראה שהתפקיד שלי עכשיו זה לגשת ולשאול אותו אם הוא צריך עזרה…
ניגשתי אליו, והערתי אותו בעדינות מהמחשבות בהן היה שקוע כל כך.
"סלח לי, אברכצ'יק, אני שומע שאתה נאנח. כואב לך משהו. אתה מרגיש לא טוב???".
בשנייה הראשונה התחרטתי שפניתי אליו. הוא הסמיק עד שורשי שערותיו. צדקתי כשחשבתי שזה מאוד יביך אותו…
אבל אחרי כמה שניות הוא התעשת, ואמר לי: "אוקיי… שב, אני אספר לך למה אני נאנח"…
"בישיבה הייתי בחור רגיל לגמרי", הוא אמר, "מה זה אומר רגיל? בעצם לא כל כך רגיל. אני השתדלתי להיות רגיל, וזה אומר שהייתי הרבה פחות מהרגיל. לא למדתי כמעט כלום.
"הרגשתי שהמסגרת מכבידה עלי, אני אוהב את החיים החופשיים והמשוחררים. בישיבה אמרו לי מתי לקום, מתי ללכת לישון, מתי לאכול ומתי לנוח, קבעו לי מה אני צריך ללמוד בבוקר ומה אחר הצהרים.
"די! כמה אני יכול לציית לפקודות של אחרים? מה עם מה שאני רוצה ואוהב לעשות? אם אני מעדיף ללמוד בקיאות בבוקר ועיון אחר הצהרים? אם אני נמשך יותר ללימוד של מסכת זבחים ופחות ללימוד של בבא קמא…
"לכן למדתי רק ב'חצי מנוע'. לא התאמצתי יותר מדי. השתדלתי לאחר לתפילה רק בכמה דקות כדי שהמשגיח לא יכעס, בסדרים השתדלתי לפטפט בשקט כדי שלא ישימו לב, ובשיעורים הייתי עושה את עצמי כאילו אני מקשיב כדי שלא לעורר את הדובים מרבצם. בפועל למדתי די מעט, רק מה שנכנס לי באוזן ככה, בלי להתאמץ.
"אבל מה? כשהגיעו ימי בין הזמנים… התחלתי לפרוח. עכשיו אני בעל הבית על עצמי. היה לי סדר יום שאתה לא תאמין. הייתי קם בחמש לפנות בוקר, רץ למקווה, לומד אחר כך גמרא, מסכת קטנה כלשהי, מגילה, חגיגה, אפילו ברכות למדתי פעם אחת… לימוד קל יחסית.
"בשעה 7:00 הייתי מתפלל שחרית אחרי שעתיים וחצי של לימוד, אחר כך הלכתי הביתה לארוחת בוקר קצרה והייתי חוזר ללמוד מסכתות מסדר קדשים עד הצהרים… וגם שארית היום היתה נראית בהתאם. זה היה כיף של החיים שלי. כל השנה התגעגעתי לימי בין הזמנים ול'שטייגען' החזק שהייתי עושה במהלכם.
"לפני חודשיים התחתנתי (…), ועכשיו אני כל הזמן עושה מה שאני רוצה. נכנסתי לכוללים לפי בחירתי, ויש ב"ה שפע של כוללים אפשר ללמוד הלכה או גמרא, נזיקין או קדשים.
"עכשיו הגיע בין הזמנים, ואני לא מצליח ללמוד בכלל. אני יושב פה כבר שעתיים מול הגמרא, בוהה בה ולא מצליח ללמוד מילה. למה? אני לא יודע למה. אולי זה בגלל שהייתי רגיל לנצל את הזמן שהיה לי כאדם חופשי, ועכשיו אני מרגיש שאין לי שום לחץ, אני יכול ללמוד מתי שאני רוצה, כמה שאני רוצה ואיזה נושא שאני רוצה. אז זה כבר הוריד לי את כל החשק ללמוד…
"אז הנה, עכשיו אתה יודע למה גנחתי… זאת הסיבה. אני ככה יושב כאן כבר כמה ימים, שעות אחדות מדי יום, ולא הצלחתי להתקדם אפילו עמוד אחד של גמרא…".
***
האמת שהאברך הזה מאוד הפתיע אותי. לא היה לי מה לומר לו. חשבתי קצת, ולאחר מכן אמרתי לו, שאני צריך לחשוב עוד הרבה לפני שאני משיב על דבריו. הוא תלה בי עיניים וקיווה שאני אסייע לו, אבל באמת הסיפור שלו עשה עלי רושם חזק, והרגשתי שאין לי איך לעזור לו. סיכמתי אתו שאני אבוא לפה לחפש אותו מחר באותה שעה. אם הוא יהיה, אולי אוכל לומר לו משהו.
חשבתי על זה הרבה באותו יום, ולבסוף התגבשה אצלי תובנה. היה לי משהו לומר לו, והחלק הכי מעניין שזה היה בעקבות סיפור, או יותר נכון משל, שקראתי לפני כמה שנים ב… עלון 'לקראת שבת'…
למחרת הגעתי, הוא חיכה לי. פתחתי את פי וסיפרתי לו את המשל, אחרי שהוספתי עליו נופך משלי ושיניתי אותו מעט, וכך אמרתי לו:
מעשה ביהודי אחד שהיה עובד לפרנסתו, וקובע עיתים לתורה. הוא הקים בית ומשפחה, גידל את ילדיו יחד עם אשתו בנחת ובשמחה, וב"ה הילדים התחילו להתחתן בזה אחר זה, עד שנותרה לו רק בת אחת אחרונה בבית.
והנה אירע דבר מצער מאוד. האב התחיל לשכוח דברים. הוא נהיה מבולבל… לקחו אותו לרופא ששלח אותו לאבחון וכעבור זמן קצר הגיעה התשובה: הוא לוקה במחלת האלצהיימר רח"ל.
שוד ושבר… יהודי צעיר, יש לו עוד בת לא נשואה. כל המשפחה נכנסה לסחרור, את הילדה הלא נשואה כמעט שכחו, היא החלה להתבגר והאבא שלה הלך ואיבד את הזיכרון בקצב מהיר, עד שכבר היו צריכים לשמור עליו שלא ילך לכביש חלילה, ושלא ילך לאיבוד כי הוא לא זכר איך קוראים לו ואיפה הוא מתגורר.
ביום מן הימים באה הבת בברית השידוכין בשעה טובה ומוצלחת, נקבע תאריך לחתונה, והנערה אומרת שהיא מאוד מאוד רוצה שאבא יבוא לחתונה, וילווה אותה לחופה.
אמרו לה שזה בלתי אפשרי, הוא לא במצב שאפשר לקחת אותו למקומות עם אנשים, והוא ממילא לא יבין איפה הוא נמצא בכלל ומי זאת הכלה שמתחתנת פה.
אבל הבת התעקשה מאוד, עד שבסופו של דבר הלכו לרופא הכי גדול בארץ בטיפול בדמנציה, והוא אמר שבדיוק הגיע לידיו עכשיו כדור שמחולל פלאות בקרב אנשים דמנטיים. "הכדור הזה עוזר לשש שעות בלבד", אמר הרופא, "הוא עולה 150 אלף דולרים. אני יודע שזה מחיר מאוד גבוה, אבל תאמינו לי שיש לי רשימה ארוכה של אנשים שיסכימו לקנות אותו, כדי להחזיר לעצמם את יקיריהם למשך שש שעות מארץ השכחה והדמנציה בה הם מצויים. אם תביאו לי בתוך יומיים 150 אלף דולר, אני נותן לכם את הכדור".
בני המשפחה החלו במסע מהיר לגיוס כספים, והצליחו לאתר איזה גביר אחד שהסיפור נגע ללבו ואמר שהוא מוכן לשלם 100 אלף דולרים, כדי שהכלה תוכל לשמוח בחתונתה עם אבא שפוי ונורמלי.
המשיכו בני המשפחה, כל אחד נתן כפי יכולתו ויותר מכפי יכולתו וביחד השלימו את 50 אלף הדולרים הנוספים… אותם נתנו לרופא שאכן מסר לידם את הכדור הפלאי.
יום החתונה הגיע, וכדי שלא לבזבז את הזמן של השפעת הכדור, חיכו עד שזמן החופה התקרב. רבע שעה לפני תחילת החופה נתנו לאבא את הכדור, הוא בלע אותו ובתוך דקות אחדות חזר להיות כאחד האדם.
הכלה היתה מאושרת, החתן היה נרגש לפגוש לראשונה את חמיו כשהוא במצב שפוי, כל הנכדים רצו לחבק את סבא ולהראות לו כמה הם גדלו בזמן שהוא לא היה אתנו… שמחה וששון ליהודים.
החופה הסתיימה, נוטלים ידיים לסעודה ו… סבא נעלם! אבי הכלה איננו.
מיד נכנסו ללחץ, אולי הכדור הפסיק להשפיע, אולי הוא שכח איפה הוא נמצא, בטח הוא הלך לכביש.
כל בני המשפחה התפזרו באזור והתחילו לחפש אותו, עד שאחד הנכדים מצא אותו בבית הכנסת.
הוא אומר לו "סבא. מה אתה עושה כאן. החתונה של הבת שלך בעיצומה ואתה הלכת ללמוד???".
אומר לו הסבא: "נכדי חביבי, אני איבדתי את הצלילות, אני לא יכול ללמוד. עד שיש לי שש שעות שבהן אני אדם צלול אתה רוצה שאבזבז אותן בהאזנה לצלילי המוזיקה ואכילת עוף עם אורז? אני רוצה לנצל את מעט הזמן שיש לי כדי ללמוד…".
אם אתה זוכר, כך אמרתי לאותו אברך שישב מולי, סיפרתי לך בהתחלה שאותו סבא היה אדם רגיל, קובע עיתים לתורה. הוא לא היה מנצל כל רגע מהחיים כדי ללמוד. הוא למד שעה או שעתיים ביום לא יותר.
אז למה עכשיו הוא רץ ללמוד? מה יום מיומיים? התשובה היא שהוא ידע שהזמן שלו קצוב, הוא חזר לכאן לשש שעות בלבד, עוד מעט יש ריקודים, הוא לא רוצה לצער את הבת שלו בחתונה שלה, בוודאי שהוא יבוא להשתתף אחרי שהיא תצא מהחדר יחוד, אבל עכשיו יש לו רק זמן מועט מאוד שהוא יכול לנצל, והוא לא מוכן להפסיד את הזמן הזה…
***
"כשהיית בישיבה", הסברתי לאותו בחור. "הרגשת שיש לך את כל הזמן שבעולם. לכן לא השקעת. בבין הזמנים, הרגשת שיש לך רק שלושה שבועות בחודש אב, רק חודש בחודש ניסן… היית תחת הרגשה של לחץ שלא להפסיק את זמן האיכות שיש לך, לכן הצלחת ללמוד.
"עכשיו, יש לך הרבה זמן איכות. אתה אדון לעצמך, אף אחד לא יאמר לך מה תעשה ומה תפעל…
"אז קודם כל אני רוצה להקל עליך, ולבשר לך שבעוד כמה חודשים אתה תראה שאדם נשוי הוא לא אדם חופשי… וכשיהיו לך ילדים בעזרת ה' אתה תבין את זה ביתר שאת.
"אבל יתירה מזאת, אני חושב שאם אתה תפנים ותבין, שכל החיים שלנו פה בעולם הזה הם לזמן קצוב, אתה תתנהג אחרת. אתה תבין שאין לך את כל הזמן שבעולם. יש לך בסך הכל שמונים או תשעים שנה. מתוכם כבר התבזבזו לו עשרים שנה, כלומר אתה פה לעוד 60 שנה פחות או יותר… אתה יודע כמה יש לך להספיק בזמן הזה? אתה יודע באיזה לחץ אנחנו צריכים להיות עם כל יום שעובר ושלעולם לא ישוב?
תכניס את עצמך ללחץ של איבוד הזמן, ותראה שאתה מצליח להספיק הרבה יותר ממה שחשבת. כי כשאדם מבין שזמנו לחוץ, הוא ממוקד יותר, מרוכז יותר, ומתקדם בקצב מהיר יותר.
הבעיה הגדולה ביותר של האדם היא מריחת הזמן, המחשבה שיש לו את כל הזמן שבעולם.
את אותו אברך לא פגשתי מאז, אני לא יודע איך הדברים שלי השפיעו עליו, אבל אני כן יכול לומר לכם שעלי הם השפיעו. הם חידדו אצלי ביתר שאת את ההבנה הזאת, שכדי להצליח בחיים, אנחנו צריכים להחדיר לעצמנו את ההבנה שהזמן קצר והמלאכה מרובה, בעל הבית דוחק, ואם חלילה וחס הפועלים עצלים, אז אוי לנו מיום הדין, ואוי לנו מיום התוכחה.