"כי היא חכמתכם ובינתכם" (ד' ו')
הקשר החם של ההורים מתוך יצירת אוירה נעימה בבית, היה הראש והראשון לכל שיקול חינוכי אחר.
אברך שהתגורר בשכונה שבני התורה בה מועטים, ביקש לעקור את דירתו לשכונה שכל תושביה חרדים לדבר ה', ורובם ככולם עוסקי ולומדי תורה. רבינו עודד ובירך על הצעד הזה, אולם אז עלתה בעיה: אותו אברך הרביץ תורה בכמה מקומות, וכיון שאותה שכונה אליה התעתד לעבור, מרוחקת מאותם מקומות, ייאלץ להעדר מביתו במשך כל היום – יהיה עליו לצאת בבוקר מוקדם ולשוב בשעות הערב המאוחרות, כאשר ילדיו הקטנים כבר נמים את שנתם.
שמע רבינו ואמר: "אם כן, מתי כבר תראה את הילדים? רק בימי שישי ושבת, או בראייה חטופה ובשעה לחוצה כאשר הם יוצאים בבוקר לבית תלמודם? הרי במצב הנתון כיום, גם אם בשעות הערב המקודמות אין באפשרותך לשבת וללמוד עמהם, אבל מספיק שהם רואים אותך, ואתה אומר להם 'שלום', מאיר להם פנים ומשוחח עמהם דקה או שתיים – כבר עדיף הדבר על פני מגורים בשכונה חרדית יותר. עליך לוותר על הרעיון של מעבר הדירה" – הורה לו רבינו.
הקשר עם הבית, צריך להיות לא רק בגיל הילדות, אלא גם בגיל מבוגר יותר. אחד מהשיקולים החשובים בבחירת ישיבה – שתהיה הישיבה כמה שיותר קרובה לבית! אם אפשר, שאפילו כביש לא יפסיק ביניהם – המחיש רבינו את כוונתו – וזאת כדי שהבחור ירגיש תמיד קשור לביתו.
"ואם תאמרו" – שאל רבינו – "מה יהיה עם ביטול תורה, כאשר ירבה הבחור 'לקפוץ' בכל הזדמנות לביתו… אף על פי כן" – אמר רבינו – "כי כיום השמירה הגדולה ביותר ביראת שמים, זה הבית!".
מעשה היה בבחור, שלפי מצבו ותכונתו, זקוק היה לתעסוקה בבין הזמנים, וסברו מחנכיו להעסיקו במאפיית מצות וכדומה. אולם רבינו הורה, שיסכמו עם הוריו שישלמו לו 'משכורת' על שעות עבודה בבית או בגינה, ושלא ייצא למסגרת של עבודה מחוץ לבית.
שיקול נוסף בבחירת ישיבה לבן, בו ראה רבינו חשיבות מיוחדת, הוא ישיבה שבה יוכל האב ליצור קשר עם צוות רבני הישיבה בקלות ובנוחות.
קול תורה
סח אב לרבינו על דרך חינוכו את בנו, ובנימה של השתבחות סיפר כי הכריח את בנו במשך כל אחר הצהרים להיות בבית הכנסת, שיישב וילמד.
נרתע רבינו והוכיחו על פניו: "בצורה כזאת הבן לא ילמד כלום! אם תתן לו לשחק כל הזמן, ותבקש ממנו ללמוד שעה אחת – כך הוא ילמד, וכך יתחנך ללמוד מתוך אהבת תורה".
כאשר נשאל רבינו עד כמה יש לדחוק בילד כדי שירבה בחזרות על לימודו – תמה: "'לדחוק?! מה פתאום?! יש להרגיל את הילד לחזרות על הלימוד רק באמצעות עידוד!".
השואל לא קיבל, וטען: הלא אמרו בגמרא (בבא בתרא כא ע"א) "אספי ליה כתורא", ופירש רש"י: "האכילהו והשקהו תורה בעל כרחו, כשור שנותנין עליו עול על צוארו"?
ורבינו עונה כנגדו: "באמצעות העידוד, זה כבר יגיע מאליו".
מרבה היה רבינו ללמוד עם בניו. הלימוד במחיצתו נעשה אמנם ביראת הרוממות, אך משולב בהרבה נעימות וללא לחץ ודחק.
בנו מתאר לימוד עם האב הגדול בימי בין הזמנים: "היה זה בבין הזמנים של חודש ניסן. הייתי אז ילד לפני בר מצוה, ובבוקר לאחר התפילה וארוחת הבוקר, היינו צועדים יחדיו לבית המדרש, בו היינו יושבים ולומדים 'טור' הלכות פסח, עד לתפילת מנחה בצהרים.
"אמנם, מידי פעם תוך כדי לימודנו, היה שולח אותי הביתה לטעום ולשתות משהו.
"זו היתה הרגשה עילאית – חשתי מקרוב את אהבתו לתורה, כשהיא משולבת ומרופדת בדאגה ללא גבול למעני, שאחוש בנוח ושיהיה לימודנו מתוך שמחה ורוגע".
כיוצא בזה: היה זה בימות החופש מה'חדר', בנו של רבינו שיחק בחצר הבית בחדווה, והנה מגיע רבינו וקורא לו: "הבה ונלמד יחדיו" – ומוסיף ומפייסו – "אני מבין שאתה לא מרוצה מכך שאני מפסיק אותך באמצע המשחק. אני מבין שקשה לך… אבל לאחר רבע שעה של לימוד, תראה כמה טוב יהיה לך. יהיה לך קשה בהתחלה, אבל בהמשך תראה איזו הנאה ושמחה תרגיש".
אומר הבן: "כבר בילדותנו החדיר והשריש בנו את הידיעה וההכרה, שלאחר שמתחילים ללמוד – באה תחושת ההנאה והשמחה".
את סדר לימודו עם בניו, היה מנצל ללימוד נושאים שאינם רגילים ללמוד – עם בנו הגדול עוד בהיותו כבן תשע שנים, היה לומד בקביעות סדר זרעים עם פירוש הר"ש. עם בנו השני, בימי בחרותו, קבע ללמוד בליל שבתות מסכתות מסדר טהרות, כגון מסכת ידים ומסכת מכשירין – מהמסכתות הקשות שבסדר טהרות. סדר הלימוד כלול היה בחזרות ושינון שוב ושוב.
גם עם נכדיו קבע בתקופות שונות – ואף שהיו עדיין צעירים בשנות לימודם בישיבה קטנה – שיעור שבועי ללימוד מסכתות מסדר טהרות עם הר"מ והר"ש. והיה מבאר ומברר לפניהם בסבלנות ובמאור פנים את כל ההקדמות הנצרכות להבנת המשנה וביאורי הראשונים, וחוזר ושונה עמהם שוב ושוב עד שהיו הדברים בהירים וברורים.
כאשר שמע על אחד מתלמידיו, שיש לו קביעות בכל ערב ללמוד עם אביו ולחזור על לימודם בישיבה, היה רבינו מתעניין תדיר אם קביעות זו ממשיכה, כשהוא מחזק את מעלת הלימוד עם האב, ומעת לעת היה משמיע באזני תלמידו בשבח אביו, כדי שייקרו ויעריכו.
מעשה באברך מנכדי רבינו, שהיו לו כמה וכמה בנים הלומדים בתלמוד תורה, וביקש להשקיע בלימוד עם כל אחד ואחד, ושאל את זקנו-רבינו, האם להקדיש ללימוד הילדים חלק מסדר לימודו אחר הצהרים בכולל, ובעקבות כך ייאלץ לוותר כליל על לימוד עם חברותא אחר הצהרים, שכן לא ימצא חברותא למחצית הסדר?
הורה לו רבינו: כך ראוי לעשות!
"המעולה ביותר" – אמר רבינו – "כשהבנים לומדים בישיבה אצל אביהם המשמש בה כראש ישיבה או מגיד שיעור. כאשר התורה אומרת ומצווה "ולמדתם אותם את בניכם', למדים אנו מכך, שלאב יש את הכלים הטובים ביותר ללמד את בנו".
והוסיף רבינו ואמר: "יודע אני שרבים אינם מסכימים עמי בזה, אבל האמת היא, שכך היא המציאות".
שח רבי נחום לבין, ראש הישיבה לצעירים ברחובות: "אחד מבניי רצה ללמוד בישיבה אצלנו, ואני חששתי האם זה טוב שבן ילמד אצל אביו בישיבה. שאלתי לרבינו והוא אמר לי: 'מצד אחד לבוא מבני ברק לרחובות להיות בפנימיה זה חיסרון, כי פנימיה הוא מקום של סיכונים ותמיד עדיף בבית. אבל אבא שמלמד את בנו, זה מעלה גדולה יותר מהחיסרון, כי אב אוהב את בנו יותר מהכל, והחינוך צריך לבא דרך אהבה'".
שמעתי ממנו כמה פעמים שהחינוך צריך צינור שיעבור מהרב אל התלמיד, ולא יתכן להשפיע בלי הצינור. ומהו אותו צינור? אהבה! אם אתה אוהב את התלמיד, דרך זה אתה יכול להשפיע עליו ולחנכו, אבל בלי אהבה לא יעזור שום דבר!
(מתוך הספר 'רבי מיכל יהודה')