פרשתנו מתחילה בנושא חשוב ביותר, האמור ללוות את האדם בכל רגעיו ועיתותיו בימי חייו – נושא התפילה. חובה עלינו להעמיק היטב בנושא זה, אודותיו קבעו חז"ל כי הוא מן הדברים העומדים ברומו של עולם, אך בני אדם מזלזלים בהם (ברכות ו, ב).
התורה מתארת כאן את תפילתו של משה רבינו שהתחנן לפני בורא עולם שימחל על חטאו במי מריבה, ויעניק לו את הזכיה להיכנס לארץ ישראל. ידועה דרשת חז"ל (דברים רבה, פרשת וזאת הברכה יא, י) כי משה רבינו התפלל על כך חמש מאות וחמש עשרה פעמים כמנין "ואתחנן". משה לא אומר נואש, הוא מתפלל על כך שוב ושוב ממעמקי לבו, עד שהקדוש ברוך הוא אומר לו: "רַב לָךְ! אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה" (דברים ג, כו).
חכמים כותבים (מדרש רבה כאן), כי אם משה היה מתפלל עוד תפילה אחת, הקדוש ברוך הוא היה מתרצה לו ומכניסו לארץ, משום שתפילה אמיתית היא כח המסוגל לשבור כל מחיצה אפשרית. הקדוש ברוך הוא לא רצה שמשה יכנס, מטעמים נסתרים, לכן ביקש ממנו לחדול מלהתפלל.
נציין, כי הגאון הקדוש המקובל רבי נתן נטע שפירא זצ"ל, בעל ה'מגלה עמוקות', כתב ספר שלם על פרשת ואתחנן ובו כתב מאתיים חמישים ושניים הסברים כמנין 'רב לך' על תפילת משה רבינו. הרוצה להרחיב מושגיו יעיין בספר הנזכר, אך אנו ננסה לקרב את יסוד הדבר אל ליבנו, ולהרחיב בנקודות אשר ניתן ללמוד מהן על ענין התפילה למעשה.
דברי חז"ל אלו אומרים דרשני. לכאורה, מה מהותן של כל אותן התפילות שהתפלל אדון הנביאים? מדוע הוא כה הרבה להפציר ולהתחנן? האם לאחר מאה ומאתיים תפילות עדיין לא היה ברור לו דיו כי הקדוש ברוך הוא אינו חפץ להיענות להפצרותיו ותפילותיו?
אך יותר מכל התמיהות הללו, עומדים אנו נרעשים ותמהים בעיקר בגלל נקודה אחת, בלתי מושגת להבנה: כיצד ניתן להכיל זאת, שמשה רבינו עליו השלום, מבחר המין האנושי, אב הנביאים כולם והיחיד שהשיג את כל המעלות והשלימויות שנמסרו בידי אדם (ראה בהקדמת הרמב"ם למסכת אבות, פרק ז), עומד ומתחנן על נפשו למעלה מחמש מאות פעם! ותפילותיו כביכול יוצאות לשוא וחוזרות ריקם? הלא הקדוש ברוך הוא "שומע תפילת כל פה", קל וחומר שהוא שומע תפילותיו של בנו אהובו, נביא ישראל אשר לא קם כמותו מעולם?
תמיהה זו מיתמרת ועולה גבוה יותר, כאשר מתבוננים בהמשך המדרש שם, בתיאורם של חז"ל על אופן תפילתו של משה, כיצד שפך את נפשו בתפילה:
"באותה שעה מה עשה משה? לבש שק ונתפלש באפר ועמד בתפילה ובתחנונים לפני הקדוש ברוך הוא, עד שנזדעזעו שמים וארץ וסדרי בראשית… אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך יגיעי וצערי שנצטערתי על ישראל עד שהיו מאמינים לשמך. כמה צער נצטערתי עליהן עד שקבעתי להן תורה ומצוות; אמרתי, כשראיתי בצרתן – כך אראה בטובתן. ועכשיו, שהגיע טובתן של ישראל, אתה אומר לי 'לא תעבור את הירדן הזה'? הרי אתה עושה את תורתך פלסתר, דכתיב 'ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש, כי עני הוא ואליו הוא נושא את נפשו'… וזו היא שילום עבודה של ארבעים שנה שעמלתי עד שיהיו עם קדוש ונאמן?"…
כיצד יתכן שתפילתו של משה רבינו בהשתפכות הנפש נוקבת כזאת, ודבריו הנוראים והמרטיטים כל לב, לא עשתה רושם למעלה?
אולם האמת הפשוטה והברורה היא, שאכן תפילותיו של משה רבינו לא היו חס וחלילה לשוא, ובודאי לא חזרו ריקם מלפניו יתברך. יתירה מכך, מעולם לא היתה תפילה שחזרה ריקם, שכן תפילה של יהודי אינה בטלה לעולם מבלי שתפעל את פעולתה. אלא פעמים שהבורא עונה לתפילה באופן שהמתפלל לא ציפה, ובדרכים נשגבות ונעלות מבינתנו.
כאשר נתבונן בזה, נתחזק מאד בעבודת התפילה ובטוהר כוונתה. השל"ה הקדוש כותב כי אין תפילה שאינה נשמעת, ותפילה תמיד מרקעת שחקים. אם אינה פועלת עבור המתפלל עצמו, היא פועלת עבור צאצאיו, ואם לא עבור צאצאיו אז היא פועלת עבור כלל ישראל. אבל לא תיתכן תפילה שתחזור ריקם!
תפילה מעצם מהותה מוכרחת לפעול, ואין מציאות כזאת שתפילה תלך לריק. זהו יסוד היסודות הראשון בעניין התפילה!
והנה בענין תפילות משה רבינו עצמו, גילו לנו חז"ל הקדושים במדרש דבר נורא ומבהיל (דברים רבה כי תבוא ז, י): משה רבינו ויתר על בקשתו "אעברה נא" כדי לקיים את בקשת "סלח נא" שהתפלל בשעת חטא העגל:
"אמר לו הקדוש ברוך הוא, משה, אין אתה יודע מה לעשות. אתה רוצה לאחוז את החבל בשני ראשין – אם 'אעברה נא' אתה מבקש לקיים, בטל 'סלח נא'; ואם 'סלח נא' אתה מבקש לקיים, בטל 'אעברה נא'. אמר רבי יהושע בן לוי, כיון ששמע משה רבינו כך, אמר לפניו: רבונו של עולם, ימות משה ומאה כיוצא בו – ולא תנזק צפורנו של אחד מהם!".
לבד מעוצם הרגש של הרועה הנאמן כלפי בניו אהוביו, למדים אנו דבר נורא: אכן תפילותיו של משה רבנו על עצמו הועילו לכלל ישראל כולו! תפילותיו גרמו שהקדוש ברוך יסלח לעם ישראל על עוון העגל החמור!
ולדרכנו, נראה ביאור פשטות הכתוב "ויתעבר השם בי למענכם" (דברים ג, כ"ו) כפשוטו ממש. רש"י אמנם מפרש "בשבילכם – אתם גרמתם לי", אך לפי המבואר יתכן כי הדברים מתפרשים לפי פשטותם: 'למענכם' התעבר בי הבורא יתברך, שלא להכניסני לארץ למרות ריבוי ההפצרות, כדי שיתכפר עוונכם!
הגאון הצדיק רבי חיים ברים זצ"ל מספר, כי פעם פגש את מרן הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל, בעל ה'חזון יחזקאל', שב מתפילה בכותל המערבי, ורוחו טובה עליו. הוא שיער כי זו שעת כושר, ולכן שאל אותו: "על מה הרב התפלל בכותל?", ורבי יחזקאל השיב לו כך בפשטות ובכנות:
"אמרתי לקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם! תשלח כבר את המשיח. ומדוע אני צריך את המשיח, מה השייכות שלי עם משיח? כי רצוני ללמוד עימו תורה, שהרי הוא לומד תורה היישר ממך יתברך, בלי אמצעים. אולם בינתיים עד שתשלח לנו את המשיח אבקש ממך – רבונו של עולם, אנא! תלמד איתי אתה תורה! תאיר את עיני במאור תורתך הקדושה!".
שמעתי מעשה נפלא מהרב החסיד הישיש רבי מרדכי פרוכטר שליט"א, מחשובי חסידי ויז'ניץ בירושלים, אותו שמע בשעתו מפי הגאון הצדיק רבי נטע פריינד זצ"ל, אודות רבו מרן הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל, ראש ישיבת 'עץ חיים' ובעל 'אבן האזל'.
רבי נטע התלווה פעם לרבי איסר זלמן, בדרכו למסור שיעור בישיבת 'עץ חיים'. באמצע הדרך, לפתע ריצדו במוחו של רבי איסר זלמן דברי הירושלמי במקום פלוני, הסותרים לכאורה את מהלך הדברים שהתכוון להרצות בשיעור הקרוב.
ראש הישיבה לא המתין אף רגע. הוא נכנס לבית הכנסת הסמוך, נעמד בפינה ושפתותיו רחשו מילות תפילה נרגשות: "אנא, טאטע! באשעפער! זכני שלא תצא תקלה מתחת ידי, ושלא אטעה בדבר הלכה"…
לאחר דקות אחדות סיים רבי איסר זלמן את תפילתו, ליבו התמלא שמחה ופניו קרנו מאושר. לפתע הבזיק במוחו רעיון ליישב את הדברים, וכעת היה נראה לו כי דברי הירושלמי לא רק שאינם סותרים למהלך הדברים אותם יאמר בשיעור, אלא אף מסייעים לו, ומתיישבים בטוב טעם ודעת כמין חומר.
רבי נטע היה מופתע מאוד, ולא הסתיר את התפעלותו מרבו, ורבי איסר זלמן הגיב לו בפשטות: "הרי הרבה פעמים קורה לי דבר כזה!"…
זה הזכיר לי מעשה אחר ששמעתי לא מזמן, אודות אחד המלמדים החשובים בתלמוד תורה 'קמניץ' בירושלים, הרב הצדיק רבי לייב קורלנסקי זצ"ל.
רבי לייב היה דמות אצילה ומיוחדת, ירא שמים מרבים וצדיק בדרכיו. בצעירותו, היה רגיל ללמד בכיתה של שלושים ילדים, ואילו בשנותיו המאוחרות, כשהתרחבו כותלי תלמוד-התורה, לימד רבי ליב כיתות גדולות, לפעמים גם של שישים ושבעים ילדים.
"האם לא קשה לכם להטיל משמעת בכיתה כה גדולה?", נשאל פעם רבי לייב, והוא השיב בפשטות ובכנות בשלילה. כשהוא מטעים ואומר:
"הנה בכל יום כאשר אני מגיע לכיתה, שפתי מרחשות תפילה חרישית מעומק הלב, שאצליח היום בכיתתי. שלתלמידים יהיה 'דרך ארץ' כלפיי. שאצליח לטעת בהם אהבת תורה ויראת שמים אמיתית. ברוך השם, תפילתי נשמעת. לכן אין זה משנה כלל אם בכיתה ישנם שלושים ילדים או שבעים, הרי בכל מקרה כל ההשפעה שלי עליהם היא בכח התפילה!"…
כך שפכו יראים ושלימים את צקון לחשם לפני בורא עולם, בהשתפכות הנפש, בהתרפקות, כדבר איש אל רעהו. תפילות מן הסוג הזה – נענות.
(מתוך הספר 'אוצרותיהם אמלא')