ואהבת את ה' אלוקיך (ו, ה)
העולם בו אנו חיים, מכיל בתוכו כשמונה מיליארד אנשים, שבכל בוקר קמים והולכים למלאכת יומם, אוכלים ושותים, מתאמצים ומשיגים, ובשעת ערב עולים על יצועם. זה המכנה המשותף הרחב שרוב בני האנוש שותפים לו, אבל כל אדם מבין עניין, כל יהודי בר דעת שחפץ להגיע למשהו, שואל את עצמו מה התפקיד האישי שלי, בשביל מה אני כאן, איזו מטרה אני צריך להגשים?!
הרי לא נבראנו סתם כך, יש לנו תפקיד, יש לנו ייעוד. נכון, אנחנו עושים את שלנו ברמה האישית, איש איש משתדל לעשות את המירב והמיטב בכוחותיו שלו, למען הישגיו האישיים. אבל אם אדם פועל רק למען ההישג האישי שלו, אם הוא ורק הוא המטרה בחייו, אזי אם לא היה נברא – לעולם לא היה חסר כלום, שהרי הוא איננו, וממילא תפקידו מיותר… אם כן, מה אפוא התפקיד שלנו בהשפעה על העולם? מה המטרה בכך שכולנו קיימים כאן?!
פרשת השבוע פותחת צוהר לתפקידנו עלי אדמות, ומעניקה לנו מצוה מרגשת, מרוממת, ייחודית ויקרה: 'ואהבת את השם אלוקיך', ישנה מצוה לאהוב את ה', פשוט כך. לאהוב אותו, ממש! יותר מכל אי מי שאנו אוהבים כי הוא קרוב לנו או יקר לנו – יש לנו מצוה אמיתית לאהוב את ה' יתברך, נפלא!
אבל במצוה הזו טמונה משמעות נוספת, מרחיקת לכת, שחושפת את התפקיד שלנו עלי אדמות. וכך מגלים רבותינו במסכת יומא דף פ"ו, שלמילים הללו יש עוד משמעות, והיא עמוקה ומחייבת, מרגשת ומפעימה: 'שיהא שם שמים מתאהב על ידך!'
כלומר, כל יהודי בעולם הזה הוא לא רק יהודי לעצמו. הוא שגריר. הוא דמות ייצוגית. התפקיד שלו הוא לגרום לכל מי שרואה אותו לקרוא בהתפעלות: 'וואוו. רואים שהאיש הזה הוא ירא שמים, רואים שהוא מחובר להשם יתברך. ההתנהגות שלו, צורת השיחה שלו, הוא אצילי, הוא בן של מלך, זה ניכר בכל תנועותיו והליכותיו!'
זה מדהים ברמה רב מימדית: ראשית, כי שלא כדרכן של רוב מצוות התורה, הרי שבמצוה הזו אין הוראה ברורה ומפורשת, תעשה כך, או לא תעשה כך. ההיפך, יש כאן אמירה כללית, הכי כללית שיש: תתנהג יפה. תגרום לאנשים להעריך אותך, כי כשמעריכים אותך – מעריכים את הבורא שבדרכו אתה הולך ובמצוותיו אתה חפץ!
שנית, יש כאן קביעה על יכולת ההשפעה של כל אחד מאיתנו על בני האנוש שסביבו. מסתבר, שכל אחד מאיתנו, בהתנהגותו, בהליכותיו, בתנועותיו – עשוי לחולל מהפך חשיבתי ביחס כל בני האנוש לבורא עולם. כל אחד מאיתנו, במילה אחת, בהתנהגות אחת, יש לו את הכח לרומם את שם ה' בעולם!
ושלישית, כמה זה מחייב. שגריר של מדינה מכובדת, לעולם לא ייראה בעניבה מרושלת, צועק צעקות רמות, או דוחף בתור. כי הוא יודע שהוא מייצג מדינה מכובדת, ועליו לייצגה בכבוד הראוי. מסתבר שכל אחד מאיתנו הוא שגריר, לא של מלך או מדינה אחת, אלא של מלך מלכי המלכים! – כמה זה מחייב ומעורר השראה לפעול נכון בכל עת ושעה!
אם נזכה להטמיע את תפיסת החיים הזו בליבנו, במחשבותינו ובמעשינו, נראה עד כמה זה מרומם את החיים, מיקל עליהם, וגם יוצק משמעות מחודשת לתפקידנו עלי אדמות. נער צעיר או איש מבוגר, אברך השוקד על התורה כעמל לפרנסתו, ילד או קשיש – כולנו יוצאים לרחוב, נוסעים בדרכים, נכנסים לבתי כנסת, מתקשרים למוקדי שירות לקוחות, עוברים את החיים…
בכל אחת מהמשימות הפשוטות הללו – יש לנו תפקיד! אנחנו שגרירים! עלינו לייצג את מלך מלכי המלכים, להראות ולהוכיח כמה הקרובים אליו והצמודים להוראותיו מתנהגים כיאות, מדברים בנימוס, מקדשים את שמו בעולם. זה לא דווקא בבית או בחוץ, בבית הכנסת או בחנות, באוטובוס או בבנק. זה גם וגם וגם, זה תפקיד שהולך איתנו לכל מקום, מחייב בכל רגע, מרומם בכל שעה!
וככל שאדם מודע לתפקידו זה ומחוייב אליו – כך חייו מלאי משמעות, כל פעולה שלו עשירה בתוכן, הוא חש עד כמה כל מעשה שלו עתיר השפעה. כי הוא יודע שאין זה משנה אם הוא צעיר או מבוגר, אנשים שרואים אותו תמיד יבחנו את מעשיו, יראו את פעולותיו, הוא שגריר של ה' בכל עת!
אחים יקרים, הבה נאמץ את החשיבה הזו תמיד, ובפרט עתה, בימי 'בין הזמנים', בחופשת הקיץ, כשיוצאים מהמרחב הביתי אל סיבה פחות מוכרת, זה הזמן לזכור שההתנהגות העדינה שלנו, חיוך במקום הנכון, מילה טובה לזולת, תפילה כראוי, התגברות על נסיון – מעבר לרווח שלנו, יש בה הכרזה כי אנו שגריריו של בורא עולם, אנו מקדשים ומאדירים את שמו בעולם. כך נזכה ששם שמים יתאהב על ידינו, נזכה להגדיל את שמו יתברך בעולם, אשרינו!
הגמ"ח שמקימו לא מודע לקיומו…
היה זה לפני כמה שנים, בעיצומם של ימי 'בין הזמנים', עונת החופשה בשיאה. אוטובוס עירוני נסע ברחובות העיר, אוסף משפחות וילדיהן אל הפארק העירוני הגדול. באחת התחנות עלתה אל האוטובוס משפחה, אמא וכמה ילדים, התמקמו בתוככי האוטובוס ואז ניגשת האם לשלם.
היא מחטטת בתיקה, מעיינת בשקיות שהביאה עמה, עוברת על כיס העגלה, ו'רב קו' אין. היא מנסה להיזכר היכן הניחה אותו, שואלת את הילדים אם מישהו ראה היכן ה'רב קו', בעזרתו תוכל לשלם בתחבורה הציבורית. אולם כל החיפושים לא העלו דבר, מסתבר שה'רב קו' נשכח בבית…
בפיק ברכיים מתסכל למדי, ניגשה האשה אל הנהג וביקשה לרדת, שהרי אין לה אמצעי תשלום. הנהג שאל לסיבת רצונה לרדת, וכשהסבירה כי אין לה 'רב קו' – חייך חיוך רחב ואמר 'לא נורא, באוטובוס שלי יש לכך פיתרון…' על אתר שלף הנהג מכיסו כרטיסי 'רב קו', אחד של מבוגר ואחד של נוער, ושילם עבור נסיעות בני המשפחה…
האשה היתה המומה, התקשתה להבין ולהכיל את אשר רואות עיניה. לפניה נהג שנראה כזר ומנוכר, אפילו כיפה אינה חבושה על ראשו, והוא מסביר בפשטות כי יש לו גמ"ח כזה, במסגרתו כל אימת שהוא נתקל במישהו או במשפחה ששכחו להביא עימם את אמצעי התשלום – הוא משלם עבורם, לבל ייתקעו וייאלצו לרדת. 'שבו, כבר שילמתי עבורכם!' – הסביר הנהג באדיבות, ולאשה לא נותר אלא להודות…
במושב מאחורי הנהג, ישב יהודי תלמיד חכם, שהתקשה לעכל את המחזה. כמה טוב לב, כמה חשיבה לטובת הזולת בלבו הזהב של הנהג. הוא פשוט מחזיק בחיקו כרטיסי 'רב קו', ומשלם על חשבונו כל אימת שנוסע שכח להצטייד באמצעי תשלום! כל הכבוד! אשריו ואשרי חלקו!
הוא קרב אל הנהג, וביקש לשאול מה זה ועל מה זה, מהיכן הגיע אליו הרעיון המקורי, מה מקורו ומדוע הוא נוהג בהנהגה כה יפה ונאה. והנהג, לא עשה עניין מכל הסיפור. 'זה גמ"ח כזה שהקמתי, בזכות הרב אדלשטיין. אני גר ברמת השרון ומכיר אותו משם. ממנו הרעיון…' – אמר בפשטות, והימים – כאשר הגאון רבי יעקב אדלשטיין זצ"ל עודו חי, מכהן ברמה כמרא דאתרא של רמת השרון.
'מה?' – הזדעק הנוסע, 'זה גמ"ח שהקים הגאון רבי יעקב אדלשטיין זצ"ל בכבודו ובעצמו? הוא מממן את הוצאות הגמ"ח?' – שאל בתמיהה רבתי, כשהוא מסתיר בלבו תמיהה לא פחות גדולה: מה לנהג – שנראה כאינו קשור לחיי תורה ומצוות כלל, ולרב אדלשטיין הנערץ?!
הנהג, החיוך לא מש מפיו, השיבו מיד: 'מה נראה לך? שאני אטריד את כבוד הרב בכאלה עניינים פעוטים? שאני אבקש ממנו לממן גמ"ח כזה?! – מה פתאום!'
'אז מה הקשר אליו?!' – שאל הנוסע, באמת שאינו מבין. מחזה כה נעלה טרם ראה מעולם, שנהג יוציא מכיסו כרטיסים וישלם עבור הנוסעים, זה מחזה נדיר ביותר ונפלא עד מאוד. הנהג קושר זאת ברב העיר רמת השרון, הגאון רבי יעקב אדלשטיין. אולם מסתבר שהרב כלל לא מממן את הגמ"ח ושמא אף לא יודע על קיומו בכלל… מה קורה פה?!
'מה אתה לא מבין?' – שאל הנהג, הפעם תורו להתפלא. 'כשאתה רואה רב עם כזה לב טוב, כשאתה רואה אדם כל כך שופע ומשפיע למען הזולת, כשאתה רואה מישהו שמתמסר למען כל יהודי שנמצא במצוקה – הלב אומר לך לחקות אותו, לעשות משהו בכיוון שלו!
אני מכיר את הרב, מוקסם מאישיותו הקורנת. וכשרואים ומכירים אותו – זה גורם לרצות לעשות טוב עם הזולת, להידמות אליו… אז פתחתי גמ"ח כזה… הוא בוודאי לא יודע על קיומו, אבל זה גמ"ח שלו…' – סיכם הנהג, והותיר את הנוסע המתעניין נדהם ואפוף מחשבות!
אכן כן, סיפור מופלא זה, אותו סיפר דודי, הרה"ג רבי אליעזר טורק שליט"א, רב קהל פרושים – ברכפלד, מאיר עד כמה לאדם יכולה להיות השפעה מרחיקת לכת על סובביו, גם אם הוא לא יודע מזה בכלל. נהג אוטובוס, שכנראה לא היה מהאנשים הכי קרובים לרב, הוא בסך הכל תושב עירו – אבל יצא לו להיתקל בו, והוא הוקסם ונפעם ממנו. ולכבודו – הוא פותח גמ"ח, מרבה במעשים טובים, מונע עוגמת נפש מאנשים ששכחו אמצעי תשלום בבית!
אחים יקרים, הזכות הזו אינה שייכת רק לרבנים, זו החובה והזכות המוטלות על כל אחד מאיתנו. כולנו יכולים לעשות פעולות כאלה, שסובבינו יראו ויבקשו לחקות, שאחרים יביטו בהן ויהפכו מוקסמים. זה משפיע לטווח רחוק, זה עשוי לחולל מהפכות בליבם. הבה ניקח את תפקידנו לקדש את שם ה' בעולם ברצינות הראויה, הבה נחולל יחדיו מהפך בהתנהגות של כולנו!
המפגש האקראי שהציל נפשות!
היה זה לפני למעלה מ-40 שנה. על חוף הים, בטיילת 'רידינג' שבתל אביב, סבב הלך הגאון רבי אלעזר מנחם מן שך זצ"ל, ראש ישיבת פוניבז', יצא לשאוף אוויר צח בשעת ערב מאוחרת. הוא כבר לא היה אדם צעיר, יהודי כבן 80 היה, מגדולי ראשי הישיבות אשר נשא את משא הדור על כתפיו, וכשיצא לטיולו – התלוו אליו מתי מעט מקורבים.
בדרך הילוכו, ניגש אליו יהודי קשה יום, שחזותו העידה עליו כמה קשים חייו. למרבה הצער, אפילו כיפה לא חבש, וגם בהתקרבו לראש הישיבה, חיפש משהו להניח על הראש ולא מצא… אולם היתה לו הזדמנות לפנות אל הרב שך ולפגוש בו כאחד האדם, והוא פנה אל הרב ושפך את מר יגונו…
ובכן, כאמור, האיש קשה יום היה, משתכר בדוחק, לעתים משתכר בפחות דוחק, מטביע את יגונו בטיפה המרה… חייו אינם חיים, את כל צרותיו ומררתו שפך האיש בכאב בפני ראש הישיבה, וביקש שהרב יעשה משהו למענו. הרב האזין לו בקשה ואנחה נעקרה מלבו, ולפתע פנה אליו ואמר:
'יש לי הצעה', אמר הרב שך וזיק ניצת בעיניו, 'סיפרת לי על בנך, שהלך לעולמו. אולי נכונן שיעור קבוע לעילוי נשמתו, נביא את חבריו וידידיו שיקחו בו חלק. אנחנו נהיה שותפים לעיסקה: אני מסדר לך מגיד שיעור שפיו מפיק מרגליות, דברי תורה וחיזוק מתוקים מדבש, שיכבשו את לב הנוער, וגם אצייד אותו בתכנים מותאמים. ואתה – רק תארגן לנו מקום ותזמין את הנערים להשתתף…'
האיש שמע, ולחץ את ידי הרב בחום. 'סגרנו, חזק וברוך!' – הכריז, והם החליפו מספרי טלפונים כדי לעמוד בקשר בהמשך. האיש קיים את הבטחתו, אילתר צריף נטוש והכשיר אותו כמקום מפגש, ארגן קבוצה מחברי בנו שהגיעה לשיעור. והרב קיים גם הוא את חלקו – זימן למקום מגיד שיעור משובב לב, שהגיע אחת לשבוע ודיבר על לב הנערים העזובים…
והנערים, נפשם נקשרה בנפשו של מגיד השיעור. לפתע מישהו התייחס אליהם, שמע אותם, האזין להם, וכבש את ליבם. הם האזינו לשיעורו השבועי בקשב, דבקו בו בכל לב. לא ארכו הימים עד שהזמין אותם לשבות שבת כהלכה בביתו, ולאחר תקופה ממושכת – החל לשבץ אותם בישיבות לנערים מתחזקים…
הסכיתו ושמעו! מתוך אותה קבוצה, שחבריה התחלפו במרוצת השנים, למעלה מארבעים נערים שלא גדלו ולא חונכו על ברכי התורה והמצוות, זכו בבגרותם להכיר את בוראם ולהקים בתים נאמנים בישראל על אדני התורה והיראה! לא יאומן כי יסופר! ארבעים בתים כשרים ונאמנים בישראל הוקמו, דורות ישרים מבורכים זוכים בנחת יהודית מזוקקת, וכל זאת – הודות ל…?
למאור פניו של הרב שך, להתייחסותו האישית, לאצילות שבקעה מהילוכו בטיול ערב שגרתי. הם שגרמו לאיש הזר לבקש את תשומת לבו, הם שהביאו אותו לשפוך את מר לבו, והם שהביאו לתוצאה המבורכת – ל'גרעין תורני' קטן שהוקם על טיילת 'רידינג', ובנה ארבעים בתים כשרים בישראל!
אחים יקרים! את הסיפור שמענו בעדות אישית מפי אחד הנערים שהשתתף בקבוצת השיעור, וכלל לא ידע איך וכיצד זכה להאיר את חייו באור התורה, עד שנחשף לסיפור המלא שמאחורי הקלעים. וללמדנו בא:
כן, גם שעת טיול יומיומית, עשויה להפוך למנוף רב עוצמה, שיכול להרים 40 נערים מפי פחת, ולהובילם לפסגת השאיפה הרוחנית – להקים בית נאמן ולגדל דורות ישרים מבורכים. וכל זאת בזכות טיול, ובלבד שהוא נעשה כשהמטייל נושא את אדרת השגריר, מבצע ומיישם את תפקידו כשליח הבורא בעולם! ראו נא ראו, מה אפשר להשיג ועד כמה אפשר להציל בטיול אחד!
זה התפקיד של כולנו, כל אחד, בכל מצב ובכל תנאי, בלילה כביום, במרחב הביתי המוכר ובמרחב זר. אנשים רואים אותנו, בוחנים את ההתנהגות שלנו, מביטים ורואים כיצד נוהגים נציגיו של בורא עולם בעולמו. הבה נצדיק את המעמד שלנו, הבה ננצל אותו היטב, הבה נוודא שכל פעולה ומעשה שלנו ברשות הרבים וברשות היחיד הם מודל לחיקוי, וכך נזכה להאהיב את שמו יתברך בעולם!
מהמעצר אל התפילין…
במשך עשרות בשנים, נהג הגאון רבי משה וובר זצ"ל, רב ביהמ"ד 'בעלזא' בבני ברק, לנסוע לבתי החולים, לבקר את החולים ולדרוש בשלומם, ולזכות אחים טועים ותועים בהנחת תפילין. במאור פנים היה נכנס למחלקות, מחלק מיני מתיקה, מפזר חיוכים ומילים טובות לכל עבר, וגם מציע לחולים ולמבקריהם לזכות להניח תפילין…
באחד הימים, כשהוא פוסע בבית החולים ותיק התפילין בידיו, נטפל אליו שוטר חמור סבר. 'הכניסה היא רק לביקורים, לא לתפילין!' – קרא השוטר, ובקוצר רוח האיץ בו לעזוב את המחלקה. רבי משה האיר גם אליו פנים, הציע גם לו להניח תפילין, והשוטר – שחשב לרגע שהוא לועג לו, כבר איים עליו שהוא עומד לעצור אותו בשל 'הפרעה לשוטר במילוי תפקידו'…
רבי משה לא נבהל ולא נרתע. החיוך לא מש מפיו, והוא פונה ומסביר לשוטר מהי הנחת תפילין, מה משמעות ההכרזה 'כי שם השם נקרא עליך', ועד כמה גדולה הזכות להיות קשור בקשר של קיימא עם בורא עולם, דרך התפילין הקדושות… לבסוף, לבו של השוטר נמס, ועד מהרה הוא מפשיל את שרוולו וזוכה גם הוא להניח תפילין באותו יום…
הסיפור, אותו שמענו מבנו הרה"ג רבי מרדכי שליט"א, מלמד שגם כאשר קשה, כשנתקלים באדם שאינו מבין את הערך, עדיין אפשר לשנות את המצב. הסברה במאור פנים, חיוך נלבב, אהבה פורצת גבולות לכל יהודי – זו התנהגות שמדבקת, שסוחפת אחריה, שמזכה אותנו ביכולת לזכות את הרבים! הבה נאמץ הנהגה זו, הבה נאיר את העולם במאור פנים ובמילים טובות, ונהפוך את עולמנו לעולם טוב יותר, מרומם ונעלה יותר, מלא בקידוש שם שמים!