הרב ישראל ליוש
"וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹקֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה… וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ…"(י יב)
מפורסמת שאלת הגמרא: וכי 'יראת שמיים' הוא דבר זוטר, עד כדי כך שהתורה מתארת את הבקשה ליראת שמיים 'כי אם…'?
נוסיף להקשות: הרי בפסוק ישנן דרישות נוספות, לא רק יראה, אלא גם 'לאהבה אותו ולעבוד את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך…' וזה כבר באמת דבר לא כל כך פשוט!?
אלא עפ"י דברי ה'אור החיים' נבין ששתי הקושיות הללו מתורצות אחת בחברתה. ישנן שתי דרגות בקיום רצונו של הבורא ית', המעולה שבהן היא ה'אהבה', ופחותה ממנה היא ה'יראה'. אינו דומה מי שעושה את מצוותיו כי הוא מפחד ממנו, למי שמקיים את רצונו כי הוא אוהב אותו בכל לבו ובכל נפשו.
אם כן כלפי ה'אהבה', המעולה יותר, הרי ה'יראה' נחשבת פחותה ונחותה. ובכל זאת הדרך להגיע אל דרגת ה'אהבה' הגבוהה, היא ע"י ה'יראה'. רק מי שמתחילה יעבוד את בוראו מ'יראה', יגיע עי"ז גם ל'אהבה'.
על פי זה, מתבאר הפסוק נפלאות, כי הוא פונה אל מי שבא לישא עליו את עול האלוקות, כלשונו של ה'אור החיים', ולו התורה אומרת: 'וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל' כאשר אתה בתחילת הדרך, לא מבקשים ממך רק 'כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ' ויראה זו אכן תגרום לך 'לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו', אך דע לך שלמרות שאתה כבר הולך בכל דרכיו, עדיין לא הגעת אל התכלית, כי היראה היא רק פתח להיכנס אל שער האהבה, ועליך עדיין להגיע 'לְאַהֲבָה אֹתוֹ', ורק אחר שיהיו בך את שתי הדרגות, יראה ואהבה, אז אכן תגיע אל השלמות: 'לַעֲבֹד אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ'.
נמצא שדרגת ה'יראה' היא אכן זוטרה כלפי דרגת ה'אהבה' שהיא השלמות המתבקשת, אך כלפי האדם העמל עדיין להשיגה, אף היראה אינה קלה כלל וכלל. עפי"ז מבאר ה'אור החיים' את המו"מ בגמ', בתחילה שאלה: 'וכי יראת שמיים מלתא זוטרתי היא?' כי בערך משיגיה, האדם העמל להשיגה, היא אכן מדה גדולה מאוד. והגמ' מתרצת 'אין לגבי משה רבינו מילתא זוטרתי היא', כי בערך מי שכבר השיג את הדרגות, כמשה רבינו, הרי ה'יראה' פחותה מה'אהבה'.
ושני המצבים הללו, העמל ומי שכבר השיג, מתוארים היטב במשל שהגמ' מביאה: 'משל לאדם שמבקשים הימנו כלי גדול ויש לו, דומה עליו ככלי קטן, קטן ואין לו, דומה עליו ככלי גדול': ה'יראה' באמת היא כלי קטן, אך היא נדמית ככלי קטן רק למי שיש לו כבר יראה ואהבה, אולם כלפי העמל, שעדיין לא השיג הדרגות, הרי גם ה'יראה' נדמית ככלי גדול.
***
דרגת ה'אהבה' שבאה אחר 'יראה', משביחה היא אף את ה'יראה', ורבו הסיפורים על צדיקי עולם שראו על פניהם ובכל הליכותיהם את ה'יראת שמיים' שלהם, ודרגות אלו אינן אלא כי זו יראה שבאה אחר האהבה.
וכך סיפר הגאון רבי משולם דוד סולובייצ'יק זצ"ל: סיפר לי ת"ח שלמד בישיבת 'עץ חיים', שהיה שם ת"ח אחד שתמיד היתה שמחתו וצהלתו על פניו. יום אחד אירע שהגיע לישיבה עצוב וקודר, והתיישב על מקומו מבלי לדבר דבר. הדבר היה תמוה מאוד בעיני מכיריו שהכירוהו כאדם שמח ועליז, ובטובם נגשו לשאול אותו: אם זקוק הוא לעזרה? ועל מה ולמה הוא כה עצוב ומדוכדך?
בתחילה ישב דומם ולא ענה לפונים, רק כאשר חזרו ושאלו אותו, סיפר שכאשר טבל הבוקר במקווה היו המים חמים מעט יותר מהרגיל, וזה גרם לו להיזכר באש הגיהינום, ועל כן נפל עליו פחד, אימה ויראה גדולה…
***
וכך סיפר חתנו של הגאון רבי ברוך בער ליבוביץ זצ"ל בעל ה'ברכת שמואל', הגאון רבי משה ברנשטיין זצ"ל: שנים רבות לאחר המלחמה, ראיתי יום אחד את שפני חמי הג"ר ברוך בער מפוחדים ומבוהלים, וכששאלתי אותו לפשר הדבר, פרץ בבכי מר ואמר: "ראיתי היום בין ספריי ספר ששייך לבית הכנסת בעיר 'קרעמנטשוג', שם שהיתי בזמן המלחמה, והנה אני גזלן… ולא עוד" – הוסיף רבי ברוך בער – "שהכשלתי אשה באיסור אשת איש, כי בזמן ששהיתי ב'מינסק' צירפני רבי אליעזר רבינוביץ לדון בגט, וכיון שהיה זה אחר שהייתי ב'קרעמנטשוג' והספר כבר היה תחת ידי, הרי אני פסול לדון בגיטין, והגט הרי פסול…".
"ניסיתי לפייסו", מספר רבי משה, "שהרי לבטח לא לקח את הספר בכוונה, וכנראה הכניס את הספרים שלו לתיק ובטעות הכניס גם ספר זה…. אך כל הסבריי לא הועילו, רבי ברוך בער הסתובב אנה ואנה ולא נרגע: הרי אני גזלן…".
לפתע, נעצר רבי ברוך בער ואמר: "חושבני שיש לי תשובה… כי כשנסעתי מ'קרעמנטשוג' ל'מינסק', בדרך נפלו עלי רוצחים ובקשו להורגני, הייתי בין חיים למות ואמרתי וידוי ועשיתי תשובה על כל חטאיי, ממילא גם על חטא זה התוודיתי ושבתי בתשובה שלמה… אלא שעדיין לא השבתי את הגזילה, אך מכיון שהיה מצב מלחמה ולא היה באפשרותי להשיב את הגזילה, כבר אינני בגדר רשע והגט כשר…".
***
בספר 'פניני רבינו הגרי"ז' מספר בשמו של עד נאמן, שהלך פעם עם מרן הגרי"ז מבריסק זי"ע לבדוק את המקווה בבריסק, "והיה נדמה לי", מספר העד, "על איזה מקום במקווה שיש חשש זחילה, ושאלתי את הרב, תוך כדי שאני מסמן באצבע על אותו מקום: 'האין זה חשש זחילה…?'
"אך יצא מפי המילה 'חשש זחילה' מיד התנפחה לחיו הטהורה של הרב מאוד מאוד… מיד בדקו בשבע בדיקות וחקירות ולא נמצא שום חשש, ואף לא ריח של חשש, ורק דמיוני הטעה אותי, ובכל זאת, אף אחר שהרב השתכנע שאין כל חשש זחילה, ארך זמן רב עד שחזרה הלחי לקדמותה וירדה הנפיחות.
"כל אותו היום היתה ניכרת על הרב החרדה הגדולה, וכל אימת שהזכרתי לרב אודות המקווה, סימן לי בידו שהוא עדיין לא מסוגל לדבר אודות המקווה, מרוב פחד ואימה מהחשש הרחוק שנחשד שם"…
העד המספר מדגיש שמעשה זה היה עוד קודם שטבלו במקווה, ועם כל זאת מרוב אימה ויראה מהחשש שעתיד היה להכשיל את ישראל, נחרד הרב עד עמקי נשמתו…