"ולעובדו בכל לבבכם" (יא, יב)
איזה עבודה שהיא בלב? זו היא תפילה, שהתפילה קרויה עבודה! כך הביא רש"י לבאר דברי הפסוק.
תפילה עבודה שבלב, מהי משמע?!
וכי נאמר שיתפלל האדם כל תפילתו בלב, ולא יוציא המילים בשפתיו כלל?! והרי נפסק בשו"ע בהלכות תפילה (סי' קא סעי' ב) 'לא יתפלל בלבו לבד אלא מחתך הדברים בשפתיו ומשמיע לאזניו בלחש'?!
אלא ודאי שעיקר עבודת התפילה היא בלב האדם בכוונת התפילה שלו, שלא יאמר האדם שעיקר כוונת התפילה שהיא בקשת צרכיו מלפני הקב"ה שא"כ די בהוצאת הבקשות בפיו, ומהי עבודה שבלב?
אלא שכבר כתב המסילת ישרים (פי"ט) 'צריך שיסתכל האדם שהוא עומד ממש לפני הבורא יתברך שמו, ונושא ונותן עמו אע"פ שאין עינו של אדם רואהו, ותראה כי זה היותר קשה שיצטייר בלב האדם ציור אמיתי, יען כי אין החוש עוזר לזה כלל, אמנם מי שהוא בעל שכל נכון, במעט התבוננות ושימת לב יוכל לקבוע בלבו אמיתת הדבר איך הוא בא ונושא ונותן ממש עמו יתברך ולפניו הוא מתחנן ומאיתו הוא מבקש והוא יתברך מאזין לו ומקשיב לדבריו כאשר ידבר איש אל רעהו ורעהו מקשיב ושומע אליו'.
זהו עיקר עבודת התפילה, חיזוק האמונה כי הכל מאיתו יתברך, ולכן מבקשים ממנו הכל כבקש איש מרעהו ממש.
זו תמצית עובדת התפילה מרן החזו"א באגרותיו (ח"א כג) 'עבודה נאצלה בתפילה, לצייר כמו חי איך שהקב"ה שומע את שיח שפתותינו, ומאזין הגיון הלב'. ובאגרות (א, ב) כותב: 'מה נפלא הדבר כי ביכולת האדם להשיח דאגותיו לפני עדון העולם יתברך כאשר משיח איש לרעהו, והמקום ברוך הוא מכנהו ילד שעשועים'.
לכך נקראת התפילה עבודה, כי היא לא סתם תפילת הבקשות, אלא עבודת חיזוק האמונה בלב היהודי לדעת שהכל מאתו וכשנצרך הוא לדבר מה, הרי ידע כי הכל ממנו ורק ממנו יש לבקש.
ועבודה וכוונה זו, היא תלויה אך ורק בכוונת הלב!
תפילה זה אמונה להרגיש שאני מדבר עם הקב"ה ממש כדבר איש אל רעהו, מסופר על יהודי חילוני שנכנס באמצע התפילה להיכל ישיבת כפר חסידים, הוא עמד והתבונן, והביט בדמותו של ר' אליהו לופיאן זצ"ל, כשיצא שאלוהו, מה ראית? והשיב "כולם התפללו, חוץ מזקן אחד שעמד בשורה הראשונה שכל הזמן דיבר עם מישהו"…
מסופר שאחת מבנותיו של הרב פינקוס זצ"ל, עמדה באחת מזוויות החדר והתפללה, בפוסעה את שלושת הפסיעות בסוף התפילה, פנה אליה אביה ושאלה? "תגידי לי עם מי דברת? אמרה מיד 'לא דברתי עם אף אחד? בחושבה אולי בלא שימת לב מלמלה דברים באמצע התפילה. 'אבל עם מי דברת' חזר ושאלה אביה, אבא' השיבה, 'לא דברתי עם אף אחד' רק התפללתי! 'אבל עם מי דברת'? חזר ושאל! ואז הלמה בה ההכרה שאותה בקש אביה לחדד לה: דברת עם הקב"ה!! ואם לא הרגשת שדברת איתו חסר בכל מעלת התפילה!".
מרן הח"ח אמר בשיחה לתלמידים: "האדם צריך לדבר אל הקב"ה מה שעל ליבו כאשר מדבר אל אביו. וכך היה מנהגו כפי שהעידו תלמידיו, שראוהו מדבר אל הקב"ה כדבר איש אל רעהו, ממש על כל דבר ולאו דוקא בתפילה בקש כל מה שהיה נצרך לו, היה נעמד ומבקש כאילו הקב"ה נמצא כל הזמן לידו ומאזין לו, וכך הרגיש וכך החדיר לעצמו את ההרגשה המרוממת הזו. תלמידו מעיד כי היה פעמים רבות כידוע עולה לעליית ביתו ומתבודד ועושה חשבון נפש ושמעוהו ממש משוחח עם הקב"ה במילים פשוטות כדבר איש אל רעהו, רק כך מוחדרת ההרגשה של קרבת ה' בתפילה".
אחד מתלמידי הישיבה מספר, שראוהו נכנס כמה פעמים לבית הכנסת בחצות הליל אחרי שכולם הלכו, והתחקה תלמיד זה אחר מעשהו של רבו, והתגלה לו המחזה המדהים שמרן הח"ח פותח את ארון הקודש ומתחיל לבכות: 'רבונו של עולם! ישראל מאיר הוא כהן, וכהן עלול לבא לידי כעס בנקל, עזרני נא שאוכל להתגבר על הכעס!'.
פעם נכנס למרן החזו"א יהודי עם נעלים קרועות, וכששאל אותו החזו"א מדוע אינו קונה נעלים? ענה היהודי, שאין לו כסף! שאל אותו החזו"א 'האם כבר בקשת מרבונו של עולם שיתן לך כסף לקנות נעליים?' 'לא' ענה היהודי, 'אני מתבייש לבקש מהקב"ה על נעליים זה לא מכובד', אמר לו החזו"א 'דע לך, שהנהגה זו שלך אינה נובעת מיראת הקדושה אלא מיראת הבושה, זהו חסרון בקשר שלך עם רבונו של עולם! אם באמת היית מרגיש שהקב"ה הוא אביך והוא באמת נמצא כאן לידך, לא היית מתבייש! הרי כשהיית ילד והנעלים שלך נקרעו, לא התביישת לבקש מאבא כסף שיקנה לך נעלים חדשות, ובפרט אם ידעת שאביך עשיר גדול ולא יחסר לו כסף!' א"כ סיים החזו"א, 'היד ה' תקצר אצל הקב"ה אין מחסור כשאדם זוכה ומרגיש שהקב"ה ניצב לידו הוא מתפלל לפניו על כל פרט מחייו ואפילו על הקטן ביותר'. זו ההרגשה המחוייבת כפשוטו, לבקש הכל, כי מאתו הכל בכל מכל כל!
מספרים על חסיד אחד שעמד בשמו"ע ליד רבו, ושמע את הרבה בסוף התפילה לפני יהיו לרצון, מדבר ביידיש ואומר 'רבונו של עולם אוי שהמשרתת לא תעזוב, שהמשרתת לא תעזוב….' החסיד הנרגש הבין שהוא היה עד לתגלית נרעשת, וסיפר לכל החסידים שהוא זכה לשמוע את הרבה מבקש מהקב"ה שלא יגרש את המשרתת של כנסת ישראל בשמים…
חסיד אחד אזר אומץ, ניגש לרבה ושאלו לפשר תפילה זו, אמר לו הרבה: "מה פתאום! לא לזה כיונתי, פשוט הרבנית סיפרה לי אתמול שהמשרתת בביתנו רוצה לעזוב והיא רגילה אליה וזה קשה לה, והתפללתי מעומק ליבי בשפה הכי שגורה בפי שפת האידיש, 'רבונו של עולם תרחם, אנא תרחם שהמשרתת לא תעזוב!'".