הרב עמרם בינעט
הימים ימי בין הזמנים, וזה בדיוק הזמן שלנו להשקיע בחינוך הילדים. כמובן ש'חינוך' זה לא אומר שאנחנו צריכים לצעוק עליהם ולהכריח אותם להתנהג כראוי, אלא בעיקר להשפיע עליהם ולגרום להם שהם ירצו בעצמם ללכת בדרך הראויה.
אם יורשה לי, אני רוצה להציע כיוון מסוים של מחשבה בחינוך, והוא לייקר ולהחשיב כל מצווה. לא לקיים את המצוות כלאחר יד, אלא להחשיב כל מצוה שאנחנו עושים. לפני שיושבים לאכול זה לא איזה טקס כזה שחייבים לעשות ששופכים מים על היד ומנגבים מיד בחזרה.
יש מצוה שנקראת נטילת ידיים, היא אומנם מצוה מדברי סופרים ולא מדאורייתא, אבל מהדרים בה מאוד, מחזיקים את הספל ביד ימין, מעבירים ליד שמאל וכו' וכו'. כל הגישה צריכה להיות בדרך של "הנה, אני מרוויח עוד מצוה". לברך במתינות ובכוונה, להכניס בבית אווירה של רצינות, אווירה של יראת שמים ושמחה בקיום המצוות.
הרי אנחנו רואים בדברי חז"ל כמה וכמה דוגמאות לשכרן של מצוות וחשיבותה של כל מצוה, וגם אם יש קושי לקיים את המצווה אסור להישבר ולהירתע, אדרבה, הרי אמרו חז"ל 'לפום צערא אגרא', ואנחנו יודעים שנבוכדנצר הרשע קיבל שכר נפלא על כך שפסע שלוש פסיעות לכבוד בורא כל עולמים, ושמשה רבנו פחד מעוג מלך הבשן שהודיע לאברהם על כך שלוט נפל בשבי, והזכות העצומה הזאת, עלולה לגבור על כוחו של משה רבינו שמייצג את כל עם ישראל הנלחמים נגד עוג!!!
זאת צריכה להיות הגישה לכל נושא קיום המצוות ולימוד התורה, וככל שההורים יחיו את זה בצורה חזקה יותר בעצמם, כך הם גם יוכלו להשרות את האווירה הזאת בבית, ולהחדיר את המסר הזה בעצמות של ילדיהם.
עסקה בבלוק האסירים
אני רוצה לספר כאן סיפור שימחיש בצורה יוצאת דופן את הנושא של חשיבות המצוות, והערך העצום שיש לכל מצווה: יום אחד הגיע יהודי ניצול שואה אל הרבי הקודם ממכנובקא זצ"ל, שהיה איש קדוש מאוד, ומי שהכירו אותו מספרים עליו דברים נפלאים מההנהגה הייחודית שלו, וחכמתו הגדולה.
אותו יהודי בא ובפיו שאלה מאוד קשה. מישהו מבקש ממנו שיוותר לו על מצווה, והוא מתלבט אם להסכים או לא.
וכך היה המעשה שאירע בשנות הזעם באירופה.
אותו יהודי החליט שלא משנה איפה הוא נמצא וכמה שחייו נתונים בסכנה נוראה, הוא לא מוותר על מצוות אכילת כזית מצה בלילה הראשון של חג הפסח, הלא הוא ליל הסדר.
מספר חודשים לפני פסח הוא התחיל להיערך, אגר גרעיני חיטה שהצליח למצוא, ובדרך לא דרך טחן אותם, הסיק כמה זרדים, ערבב את הקמח עם מעט מים ואפה לעצמו מצה קטנטנה שהיה בה בקושי כזית אחד בודד.
הוא לקח את המצה הזאת, צרר אותה תחת בגדי האסיר המפוספסים, ופנה לחזור לבלוק שבו הוא התגורר יחד עם עוד כמה מאות אסירים.
השומר הנאצי שראה שהוא מחביא משהו, דרש ממנו להראות מה הוא מסתיר, וכשהבחין במצב הוא זרק אותה על הרצפה, דרך עליה, וגם העניש את היהודי כדרכם האכזרית, ולאחר מכן שלח אותו הלאה.
היהודי התאושש, חיכה מעט ולאחר מכן חזר למקום, אסף את שברי המצה, צרר אותם בחתיכת בד, ושמר אותם לליל הסדר כדי לאכול כזית מצה שנשברה, ושנדרכה על ידי ערל מתועב ואכזר.
בערב פסח, הוא לא הצליח להסתיר את התרגשותו, וסיפר לאחד האנשים שהיו במחנה, שיש לו שברי מצה שהוא עתיד לקיים בה את מצוות אכילת מצה.
האיש ששמע את הסיפור, היה בן למשפחת אדמו"רים מיוחסת. אדם חשוב וירא שמים. כשהוא שמע על כך שחברו מחזיק בשברי מצה, הוא ביקש ממנו והתחנן על נפשו שייתן לו לאכול את המצה הזאת בליל הסדר.
"אני יודע את הכוונות שיש לכוון באכילת מצה", הוא טען בהיגיון, "ולכן אם תחליט לתת לי את המצווה, אני אקיים אותה בהידור גדול יותר".
הטענה היתה טענה מאוד חזקה. האיש שאפה את המצה טען כנגד, שהוא עומד לקיים את מצוות אכילת מצה במסירות נפש. הוא התאמץ וסיכן את עצמו ואפילו נענש בעונש אכזרי על ידי השומר הנאצי, ועכשיו הוא יאכל את המצה דרך חירות, זה הרי חשוב מאוד.
אבל האיש שכנגדו אמר: "המסירות נפש שלך תישאר שלך, אותה הרי אי אפשר לקחת ממך. ואתה יודע מה, אני אעשה איתך עסק, אני מוכן לוותר על השכר של אכילת המצה, ואני מעניק לך את המצווה הזאת במתנה גמורה. את השכר על האכילה אתה תקבל, אני רק רוצה לאכול מצה כדי לקיים מצוות מלך על עבדיו, בלי שום תועלת והנאה רוחנית מזה! את כל השכר אני מעניק לך במלואו!!!".
הוא ראה שהיהודי החשוב הזה מתחנן כל כך על נפשו, ומאחר והיה לו לב רחום וחנון, הוא קיבל את ההצעה. האיש שאפה את המצה ויתר עליה, עד הפירור האחרון, והיהודי הנכבד והירא שמים אכל אותה, כיוון כוונות עילאיות ושמח בשמחה של מצווה, כשהוא מתכוון בכל לבו ומאודו שכל שכר המצווה ילך ליהודי שאפה את המצה.
את כל הסיפור הזה מספר האיש לרבי ממכנובקא. "אני אפיתי את המצה", הוא מספר, "וחברי אכל אותה".
עד כאן הכל טוב ויפה…
אז למה הוא בא לרבי ממכנובקא? כדי לספר לו סיפור של מסירות נפש? לא ולא. מתברר שבלילות האחרונים היה לאיש הזה חלום.
אותו חבר שאכל את המצה במחנה העבודה של הנאצים, בא אליו בחלום, ומספר לו שהוא הלך לבית עולמו: "לא זכיתי להתחתן ולהעמיד משפחה", הוא מספר, "יצאתי מהעולם גלמוד ואין לי זרע אחרי.
"עכשיו דנים אותי בשמים על מעשי, וב"ה עשיתי מעשים טובים, אבל הגיעו למצווה אחת, שמאירה כזוהר הרקיע, ואמרו לי שאני לא מקבל עליה שכר. למה? כי הסכמתי לתת לך את שכר אכילת המצה באותו לילה קודר במחנה.
"אני טענתי שמה זאת אומרת, הרי אכלתי מצה, וכיוונתי כוונות, ועשיתי את המצווה בשמחה של מצווה, אבל אמרו לי שהסכם זה הסכם, ורק אם אתה מסכים לוותר לי, אני אקבל את השכר. לכן באתי אליך, ואני יודע שזה לא הוגן, כי אתה עמלת על המצה וסיכנת את עצמך, ובכל זאת נפשי בשאלתי, אני ממש מתחנן שתוותר לי על השכר של המצווה ההיא".
עומד אותו יהודי לפני הרבי ממכנובקא ושואל אותו כדת מה לעשות. מצד אחד, ההוא ממש מתחנן והלב שלי לא נותן לי לסרב לו, מצד שני, למה שאוותר? לא די בכך שוויתרתי לו על עצם קיום המצווה עכשיו אני צריך לוותר גם על השכר? זה הרי שייך לי, אני הייתי זה שהסתכן בנפשו, אני הייתי זה שהרגיש את הפרגול הנורא ההוא על בשרו, למה שאוותר?
ענה לו הרבי ממכנובקא: "אתה באמת לא חייב לוותר. אבל מן היושר שתוותר לו!".
היהודי קפץ ממקומו: "מן היושר שאוותר? למה? למה אני צריך לוותר???"
השיב לו הרבי: "תקשיב טוב! היהודי הזה כבר עזב את העוה"ז, הוא לא השאיר אחריו ילדים ונכדים שיוסיפו לו זכויות. מה שהוא עשה בעולם הזה, זה מה שיש לו. הוא כבר לא יקבל יותר שום תוספת זכויות אי פעם. זאת ההזדמנות האחרונה שלו לקבל תוספת.
"אבל אתה? אתה הרי חי וקיים, תפתח תהילים ותתחיל לומר, תאסוף ים של מצוות. תוציא כמה פרוטות מהכיס ותיתן צדקה, הרווחת עוד ועוד מצוות. יש לך ילדים, יהיו לך נכדים, אתה מחנך את הילדים שלך ללכת בדרך התורה והמצוות, אתה תמשיך לקבל שכר בשמים עוד רבות בשנים.
"אז נכון, בשביל המצווה הזאת התאמצת מאוד ובוודאי שהיא שייכת לך, אבל ראוי שתוותר עליה, כי אתה עוד ממשיך לייצר מצוות ולמלא לעצמך היכלות ולבנות עולמות שלמים בגבהי מרומים, וגם אחרי שתיפטר מהעולם כדרך כל הארץ, הילדים והנכדים שלך יאמרו עליך קדיש, ילמדו משניות, יתנו צדקה ויקיימו מצוות שיעלו אותך לגבהים עצומים בשמים".
קיבל אותו יהודי את הדברים, והחליט בו במקום לוותר על מצוות אכילת מצה במחנה העבודה, ולהעניק אותה במלואה ליהודי שאכל את המצה בשמחה ובכוונה גדולה.
קמצוץ אחד בשמונים שנה
עוד כדאי לספר בהקשר זה סיפור נפלא שמסופר על מרנא החפץ חיים זיע"א.
פעם צעד רבינו החפץ חיים לבית הכנסת בראדין, ולפתע הבחין בקהל שמתגודד מחוץ לבית הכנסת, וצוחקים צחוק גדול.
בירר החפץ חיים לשמחה מה זו עושה, למה הם צוחקים כל כך, והשיבו לו שהמשוגע של העיירה, הרי מאוד אוהב להריח טבק. הוא תמיד היה ניגש לאחד מעשירי ונכבדי הקהל שתדיר היתה מונחת בכיסו קופסה מכסף מלאה עד גדותיה בטבק ריחני ומחייה נפשות, ומבקש ממנו קמצוץ טבק.
העשיר נהג בו עין טובה, והשתדל בכל פעם לשמח את היהודי המסכן שדעתו השתבשה עליו, ולהעניק לו 'א שמעק טבק'.
פעם אחת החזיק העשיר באמצע 'קריאת שמע', כשהמשוגע ניגש אליו וביקש ממנו קמצוץ טבק. העשיר שהיה יהודי ירא שמים, לא ענה לו, ואפילו לא רמז לו שימתין כי בקריאת שמע הרי אסור להפסיק בכלל.
אותו משוגע נעלב עד עמקי נשמתו, ויצא בסערה מבית הכנסת. ניסו למצוא אותו, רצו אחריו כדי להסביר לו שהעשיר הזה בסך הכל קורא קריאת שמע, וברגע שהוא יסיים הוא ישמח לתת לו להריח טבק, אבל המשוגע כבר אץ ורץ ונעלם מהעין.
עבר מאז שבוע ימים, מספרים תושבי העיירה לחפץ חיים, ועכשיו פתאום מופיע כאן המשוגע הזה, שולף מכיסו קופסת עץ ובה טבק ריחני, ומתהדר שהוא כבר אינו זקוק לטובותיו של העשיר שהעליב אותו.
"ראיתי שהוא לא רוצה לתת לי טבק, החלטתי שאני לא מתחנן אליו", מספר המשוגע, "הלכתי ברגל, יצאתי מראדין, צעדתי וצעדתי במשך שלושה ימים, עד שהגעתי לווילנא הבירה. שם, בווילנא, אפשר לקנות טבק לרוב. קניתי לעצמי קופסה מעץ מלאה בטבק ריחני, וחזרתי לפה כדי להראות לכם שאני לא צריך טובות מאף אחד. יש לי טבק משל עצמי!!!".
בגלל זה צוחקים כולם, על המשוגע שנסע עד ראדין כדי לקנות מעט טבק.
כששמע זאת החפץ חיים, החל לבכות: "אחי ורעי", הוא אמר לנוכחים, "מי יודע אם אנחנו לא נראים כמו אותו משוגע. ירדנו מהעולם העליון, הלכנו דרך ארוכה מאוד עד שירדנו לעולם השפל הזה, אנחנו מבלים כאן שבעים ושמונים שנה, ולאחר מכן נחזור לעולם העליון.
"ומה נביא איתנו מהסיור בעולם הזה? א שמעק טבק!!! קמצוץ של טבק. במקום לנצל את הזמן להעמיס שקים מלאים באבנים טובות ומרגליות, במקום להבין שאנחנו נמצאים במכרה זהב ולנצל את הזמן כדי להצטייד בעוד ועוד מטילי זהב, מה אנחנו עושים? אנחנו רודפים אחרי כסף והנאות טפשיות וחסרות טעם, שבעולם הבא אין להן חשיבות אפילו לא כמו 'שמעק טבק'. כלום הן לא שוות.
ישאלו אותנו עם מה באנו? עם כמה מצוות מעטות שאפסנו למרות הכל… ועל דא קא ודאי קא בכינא!!!
איחור יקר מאוד
כמובן שאת כל המסרים החשובים הללו, צריכים להוריד לשפת המעשה. הילדים צריכים לראות את זה גם בדוגמה מוחשית, וגם צריך לעודד אותם באותו כיוון.
כך למשל, תפילה במניין. בבין הזמנים נוסעים ויוצאים מהשגרה, זה אומר שזמני התפילות הקבועים עלולים להשתבש.
המשפחה נוסעת לאיזה פארק וכדו', לפעמים אפשר לארגן מניין בצד, לפעמים צריכים לנסוע במיוחד כדי להתפלל במניין.
אני לא מדבר על מי שמוותר על מניין שזה בוודאי לא הצעד הכי חינוכי בעולם, אלא אפילו מי שכן מתאמץ ומתפלל במניין, איך הוא עושה את זה. זה מגיע עם חיוך ובהרגשה של "איזה יופי שזכיתי להתאמץ כדי לקיים מצווה", או בתחושה של "אוף! חייבים להתפלל במניין ובגלל זה הפסדנו חצי שעה מהטיול…".
כי גם אם אתה חושב שזה רק בלב שלך, אני רוצה לבשר להורים, שהילדים שלנו ב"ה לא טפשים בכלל. הם מבינים מצויין את הכיוון הכללי. הם יודעים בדיוק איך אנחנו מרגישים לגבי זה, וההרגשה הזאת שאנחנו מרגישים, עוברת גם אליהם והם יישארו איתה כל ימי חייהם.
ככה אתה רוצה שהבן שלך יתייחס לתפילה במניין? בצורה כזאת של חוסר סבלנות וחוסר התלהבות מעצם הרעיון שהוא חייב בכלל להתפלל?
או שהיית מעדיף שהבן שלך ירוץ לבית הכנסת בשמחה, לא רק עכשיו אלא גם כשהוא יהיה בן 30 או 40 וגם כשהוא יהיה בן 80 ו-90?!
בהקשר זה אני אשלים עם סיפור נפלא שקראתי, שפעם הגיע הרב מפוניבז' לישיבה, והראה לבחורים שיש בידו צ'ק עם סכום כסף גדול.
הבחורים מאוד שמחו שיש כסף לישיבה, אבל לא הבינו למה הרב מפוניבז' מראה להם את הצ'ק. הוא הרי גייס סכומים אדירים, ובנה בנייני ענק למוסדות התורה והחסד שהקים. מה מיוחד בצ'ק הספציפי הזה?
סיפר להם הרב מפוניבז' שהוא נסע לחו"ל והתדפק על פתחי יהודים, אבל מורינו יעקב רוזנהיים זצ"ל הפציר בו שלא יעשה זאת, והציע לו לקבוע מראש פגישות עם עשירים ונגידים שיהיו מסוגלים להרים תרומות גדולות במיוחד, וכך באותו הזמן ניתן יהיה להרוויח הרבה יותר כסף להקמת הישיבה וביסוסה.
"קיבלתי את ההצעה", סיפר הרב מפוניבז', "ואכן תיאמתי פגישות עם עשירי המקום. אחת הפגישות נועדה להתקיים בשעות הבוקר, ואני עשיתי חשבון שכדי להגיע לפגישה הזאת בזמן אני חייב להספיק את הרכבת של השעה 7:45 בבוקר.
"אלא שלמחרת התעוררתי באיחור. קמתי בשעה 7:00 למרות שהתוכנית שלי היתה לקום הרבה יותר מוקדם.
"הצצתי בשעון שלי, ונבהלתי מאוד. עשיתי חשבון שכדי להגיע בשעה 7:45 לתחנת הרכבת, עלי להתפלל בזריזות ולסיים את תפילתי בתוך פחות מחצי שעה.
"בלבי חשבתי שאין ברירה. הרי מדובר כאן בכסף לצורכי צדקה וחסד. וכי אני צריך להפסיד את הכסף של צדקה בגלל שאני רוצה להתפלל בנחת?
"אבל אחרי מחשבה קלה שיניתי את דעתי: 'הרי העיקר זה התפילה', אמרתי לעצמי, 'הסיבה שאני מכתת את רגלי ומבקש תרומות מאנשים, היא רק בגלל חובת ההשתדלות. ובכן, אני אתפלל ולאחר שאסיים להתפלל בנחת ובכוונה כרגיל, אגש תחנת הרכבת ואסע לפגוש את העשיר ולבקש ממנו תרומה'.
"נסעתי ברכת שיוצאת חצי שעה לאחר השעה המתוכננת, הגעתי למקום שבו אמור הייתי לפגוש את אותו עשיר, והנה הוא רץ מאחורי, מגיע יחד איתי, מתנשם ומתנשף, ומסביר לי שהוא איחר את הרכבת שלו ולכן איחר מאוד לפגישה… מאחר והוא הרגיש לא נעים שאני מאחר כל כך, הוא שלף בו במקום את פנקס ההמחאות שלו, ורשם לי צ'יק עם הסכום הגדול שאתם רואים כאן.
"ומה החלק הכי מעניין בסיפור", אמר הרב מפוניבז' לתלמידיו, "לא רק שאני לא הפסדתי מזה שהתפללתי בנחת ובמתינות, אלא שאם הייתי מתפלל בחופזה וממהר לתחנת הרכבת כדי לעמוד בלוח הזמנים, הייתי מגיע למקום הפגישה, רואה שעברו עשר דקות, רבע שעה ויותר, והייתי מסיק מכך שהעשיר כנראה לא מעוניין לתרום. במפח נפש הייתי חוזר הביתה בידיים ריקות, והעשיר שהגיע רק רבע שעה מאוחר יותר, לא היה נותן לי אפילו לא פרוטה אחת…".