"תמים תהיה עם ד' אלוקיך" (י"ח, י"ג)
התברך דורנו בבעלי תשובה רבים, שכל רצונם בעולמם הוא לעשות רצון קונם, באהבה. הם לא יחסכו מעצמם שום מאמץ על-מנת להקפיד בקיום ההלכות, וינקטו גם בפעולות שיצריכו השקעת-מאמץ והוצאת כספים.
מעשה שהיה ביהודי בעל-תשובה, שלמד הלכות כלאיים עם חברותא, ומגלה שאסור לזרוע חיטים ליד עצי הכרם. לפתע נבהל החברותא שלו, כשהבחין שפניו של בעל-התשובה נעשו חיוורות כסיד. הוא שואל אותו מה קרה, והחברותא מספר שיש לו גינה פרטית גדולה ורחבת-ידיים, ובה נזרעה חיטה ליד גפן.
הלימוד עם החברותא היה בשבת אחר-הצהרים, וכיון שאחד מפרטי ההלכה שלמדו היה שאדם שיש לו כלאיים בשדהו, עובר בכל רגע על האיסור החמור, קם הלה ממקומו, ואץ-רץ לביתו.
עוד בטרם הבין החברותא מה הוא מתכונן לעשות, הגיע בעל-התשובה לביתו, נכנס לגינה, והחל לקצור – בשבת-קודש – את כלאי-הכרם… כדי לא לעבור בכל רגע על האיסור…
עכשיו נשאלה השאלה, האם עבר בעל-התשובה על איסור קוצר במלאכתו זו, או לא? שהרי לכאורה יש מקום גדול לומר שלא עבר, שכן מלאכת קצירה נאמרה רק כאשר קוצרים על-מנת להשתמש בַּפֵּירות הנקצרים, אבל במקרה שלנו מדובר באיסורי-הנאה, ועבור הקוצר מדובר בסם-המוות ובארס שבוודאי לא ישתמש בהם, והוא אינו זקוק להם, והסיבה שקְצָרָם היתה כדי להשליכם לאשפה, או לשורפם!
נראה, שכל הסיבות הללו אמורות להביא אותנו למסקנה, שיתכן שמדובר במלאכה שאינה צריכה לגופה, ולכן יהיה פטור על הקצירה הזו.
לא היה זקוק לענבים
ואפשר להציג שאלה מעניינת נוספת בענין זה. מה יקרה, אם לאחר שקצר בעל-התשובה את הגפן בשבת, הזדמן לו חולה הזקוק לענבים משום פיקוח נפש?
מצד מלאכת קוצר יתכן שפטור, וכנ"ל, כי לא היה צריך את הענבים, ועשה זאת רק כדי להיפטר מאיסור כלאיים, והם סם המוות בשבילו! אבל הנה עכשיו מתברר למפרע, שהוא כן צריך את הענבים, ובמקרה כזה יתכן שיתחייב במלאכת קוצר.
דוגמא זו מקבילה לנידון המסועף שיש בפוסקים: אדם שבישל בשבת, ואחר כך הזדמן לו חולה שצריך לאכול מטעם פיקוח נפש; השאלה היא, האם המצב הזה מכפר לו על חטא-הבישול?
כל זה חלף רק במחשבתו
כך או כך, למדנו מכאן את כוחה של מחשבה אחת בליבו של יהודי, עד היכן הוא מגיע!
הרי אם נתבונן במה שאירע לבעל-התשובה שלנו, נראה שמצד המעשה עצמו, נחשבת הפעולה למעשה-קצירה. הוא הרי עמד וקצר את כלאי הכרם. לא היה כל שינוי באופן הקצירה.
אבל –
מחשבתו במעשה זה היתה נעוצה לא בצורך לאכול את הענבים, אלא ההיפך, הוא לא רצה אותם! מבחינתו, כפי שאמרנו, הם נחשבים כרעל נורא.
אבל כל זה חלף רק במחשבתו!
ועם כל זה יתכן שהדבר נחשב כמלאכה שאינה צריכה לגופה, וייפטר עליה! רק משום המחשבה!
ובמחי-מחשבה אחת אפשר להינצל מאיסור-שבת!
יסוד נורא זה מצאנו גם בפיגול, כשבכוח-המחשבה קובע האדם את מצב הקרבן שלו, לטוב או למוטב.
הבכיות בבית הכנסת
ואם בכוחה של מחשבה להפוך עולמות, הרי שאם מדובר במעשה, גם אם יהיה זה מעשה שבעיני בשר-ודם אינו נחשב כדבר גדול, בוודאי ובוודאי שהשפעתו תהיה עצומה. וזאת נלמד מהמעשה הבא, המופיע בספר 'ללא שם', המתאר את תולדות-חייו של הגאון רבי בן-ציון פלמן זצ"ל.
רבי בן-ציון היה מהיחידים שהשתתפו בהנחת אבן הפינה לבנין ישיבת פוניבז'. כילד, היה שם. והוא תיאר: "ויהי הבכי הולך וגדל, כולם געו בבכי. המעמד היה נראה כמו הלוויה, לא כמעמד 'הנחת אבן פינה'", כך סיפר.
"כאשר בנו את בית המדרש של קהילת 'נחלת משה', ראיתי לפתע – סיפר יהודי – כי בצדי הפיגומים, מסתתר ועומד לו רבי בן-ציון, רב בית הכנסת, ומְפַלֵּל בפרקי תהילים. עקבתי, והבחנתי בו גם בפעמים נוספות, והיה זה בעיקר לפני כל תחילת יציקת בטון גדולה, חדשה ונוספת.
"שאלתי את הרב: 'מה זה?' והוא השיב: 'הדמעות הללו, צריכות להיכנס לתוך היציקה של בית המדרש'. אז גם הבנתי, כי הוא בכה, שהרי אמר לי 'הדמעות הללו'"…
אנחנו בונים על-תנאי
ושוב העיד תלמיד חכם (הגרא"ז גרוסברד): בעיצומה של בניית בית המדרש, הלכתי עם הרב פלמן ברחוב מלצר, וחלפנו בסמוך לקירות ההולכים ונבנים, ודיברנו בהלכות עירובין. לפתע הוא ביקש ממני "אולי נתקרב ונאמר כמה פרקי תהילים בצוותא", והקדים ואמר:
"הבנין כעת הוא ללא קדושה, אנחנו בונים אותו על תנאי, ועוד יהיה כאן לכאורה בנין גדול, והוא יהיה ממש בית הכנסת. אבל בכל מקרה, כדי שתהיה הצלחה עכשיו, וגם אחר כך, יש להתפלל. אם כן, הבה נתפלל יחד".
ואכן, נכנסנו לאתר הבניה, הרב אמר בהתרגשות רבה פרקי תהילים, וכבקשתו, גם אני אמרתי כמה פרקים. "זה לטובת בית הכנסת" – התנצל, והסביר מדוע הטריח אותי.
הוא למד כן ממעמד הנחת אבן הפינה לישיבת פוניבז'. וכה סיפר רבי בן-ציון כמה פעמים: "הנחת אבן הפינה נערכה בתקופת השואה, ובקושי מנין אנשים השתתפו במעמד. כבר אז הגיעו השמועות על מה שקורה באירופה. אנשים היו מדוכדכים ומיואשים, ואף אחד לא רצה לבוא להשתתף בהנחת אבן הפינה.
"האמת היא, שאנשים חששו שדעתו של הרב מפוניבז' השתבשה, בעקבות הטרגדיה האישית של אובדן בני משפחתו וקהילתו בשואה. הם היו בטוחים שאין כאן 'הנחת אבן פינה' לרעיון בר-קיימא, וטענו שהרב מפוניבז' 'מדומיין'…
"התפללו מעריב, אמרו תהילים, והחזון איש בכה. וכך נבנתה ישיבת פוניבז'" – העיד מרן רבי חיים קנייבסקי, שהתלווה לחזון איש.
גועה בבכי
סיפר רבי בן-ציון: "כאשר המשתתפים המועטים ראו את החזון איש גועה בבכי של ממש, והרב מפוניבז' בוכה גם כן מאד, בכו יחד איתם. גם אני כילד נסחפתי לבכי. הכל בכו. זה לא היה נראה 'הנחת אבן פינה', אלא הלוויה טראגית".
הגרב"צ הוסיף וסיפר, שהרב מפוניבז' אמר לו כמה פעמים: "בן-ציון, דע לך שהישיבה שלנו עומדת לא על יסודות של מלט ובטון, אלא על הדמעות שבכינו בהנחת אבן הפינה".
לאחר הנחת אבן הפינה אמר החזון איש: "אנשים חושבים שדמים (כסף) מעמידים ישיבה, אבל צריך לדעת שישיבה בונים בדמים (דם – מסירות נפש) ודמעות (של תפילה)".
הדמעות של הרב פלמן ביססו, יצקו, בנו ושכללו את בית המדרש "נחלת משה" שקם והיה לאבן פינה ולמקור משיכה ללומדי תורה ותפילה.
(מתוך הספר 'שבת בשמחה' בעריכת הרב משה מיכאל צורן שליט"א)