"ונתתי דברי בפיו" (י"ח, י"ח)
הרמח"ל (מסילת ישרים פ"ט) מביא את התנא דבי אליהו (פ"ד): "כל חכם מישראל שיש בו דברי תורה לאמיתו, ומתאנח על כבודו של הקב"ה ועל כבודם של ישראל כל ימיו, ומתאווה ומיצר לכבוד ירושלים ולכבוד בית המקדש, זוכה לרוח הקודש בדבריו"…
רבים מספרים איך ראו עין בעין כי דבר השם בפיו, בסייעתא דשמיא מיוחדת לענות בדיוק כפי המציאות שהיתה, גם כשלא ידע בכלל מהענין לפרטיו. אחד מרבני הישיבה שליט"א היה מרביץ תורה בגיל צעיר מאד במשך תקופה, ואז החליט בעצה אחת עם רבו לחזור לכולל. הוא ביקש להתקבל לכולל של ישיבת 'תורה אור' והתקבל מבלי שסיפר להם על עברו, ועל הסיבה והנסיבות שהביאוהו להחלטה להיכנס לכולל.
מיד לאחר שנתקבל, נכנס לרבינו וביקש את ברכתו. רבינו לא הכירו ולא ידע מכל הענין, פנה אליו ואמר לו את המשפט הבא: "יש שסבורים בטעות שהרבצת תורה זה רק באמירת שיעור וכד', האמת היא שבכל לימוד בבית מדרש יש בחינה של הרבצת תורה, אם לומדים בשקידה ולומדים ממנו, ואם שואלים אותו שאלות – זה עצמו הרבצת תורה".
ההרגשה הכללית של מי שהסתובב במחיצתו היתה, שהוא שמור ומכוון בהשגחה מיוחדת, והקב"ה שומר פתחי פיו מרוב דבקותו ושקידתו. מאות אנשים שמספרים שנכנסו לשאול, ולפני שפתחו פיהם להציג את שאלתם ענה על השאלה כאילו נשאל כבר. אברך שלח את גיסו לשאול את רבינו שנולד לו בן, והוא מתלבט האם לקרא לו 'יהושע' או שם אחר, וביאר את נימוקיו. השליח ניגש לרבינו והחל לומר שגיסו שלחו להתייעץ על שם, ובטרם התחיל את שאלתו, הקדים רבינו ושאל: "מה רע בשם יהושע? זה שם יפה!", ויהי לפלא!
אברך אחר ניגש וסיפר שנולדה לו בת לאחר כמה ילדים, ואינו יודע כיצד לנהוג, שכן אשתו מעוניינת בשם מסויים ואילו אמו בקשה ממנו לקרוא בשם אחר. אמר לו רבינו: "אמור לאמך שיהיו לך עוד הרבה בנות, ובעז"ה תוכל לקרא כרצונה". אותו אברך זכה לאחר אותה בת לחמש בנות…
"מקומך בארץ ישראל"
בביקוריו בארה"ב הגיעו רבים לקבל עצה וברכה. פעם אמר רבינו לאחד מאלו שבא לקבל את ברכתו, שעליו לעלות לארץ ישראל. הלה התפלא וטען שיש לו קהילה כאן ואיך יעזבם וישאירם, כמו כן הביע פליאה מהיכן יתפרנס בארץ. רבינו לא קיבל זאת, ולמרבה הפלא שלא כהרגלו עמד על דעתו ואמר לו שוב את דברו. הלה סבר וקיבל והחל לעשות הכנות לעליה. חודש לפני שעלה בפועל, ניגש אליו ברחוב יהודי ניצול שואה, ואמר לו שברצונו להקים קהילה בארץ ישראל, והכין סכום כסף גדול שיעמוד לעניין זה, ושאל אולי הוא מסכים להוציא את חלומו לפועל. כך הווה. אותו יהודי פתח קהילה ובסייעתא דשמיא הוא פועל גדולות ונצורות, ומצליח בה מאד.
"חמין במוצאי שבת מלוגמא"
רבינו רגיל היה לשתות במוצאי שבת כוס משקה חם, משום אמרם ז"ל (שבת קיט.): "חמין במוצאי שבת מלוגמא". לפני שהיה שותה, היה אומר שלש פעמים את לשון הגמ': "חמין במוצאי שבת מלוגמא". מספר רבי נתנאל סיבוני, שבתקופת לימודו בישיבה היה אחראי להביא לרבינו כוס שתיה זה. היה לו קומקום חשמלי והיה מחמם מים ומכניסו למקום מושבו של רבינו בבית המדרש. שבוע אחד אירע שלא מצא את הקומקום, ולכן נכנס למטבח הישיבה והביא משם מים רותחים והכניסם לבית המדרש כדרכו.
לפליאתו, מיד כשהגיע לרבינו אמר לו: "זה לא חדש, זה לא חדש". בתחילה לא הבין למה רבינו מתכוון, רבינו הסביר לו שברצונו לשתות מים שהוחמו דווקא במוצ"ש, ולא שהורתחו קודם שבת. הלך רבי נתנאל והשיג קומקום מים והרתיח בו את כוס הקפה לרבינו. כשהביאו שאל מה הענין במים שהוחמו במוצאי שבת, והסביר לו שסגולתם היא דווקא כשהוחמו במוצאי שבת כמבואר במהרש"א (שם), שכל סגולת הרפואה בזה היא דווקא בדבר חדש שנתחמם לאחר השבת, שהרי כל השבת היה אסור בו.
רבינו הסביר כל הענין היטב, אך לא הסביר מהיכן ידע איך ומתי התחממו המים…
לשם מה היה זקוק לפספורט התלמיד?
בחודש אלול תש"ל נכנס לחדרו של רבינו אחד מתלמידי הישיבה, הבחור פנחס טואל (לימים בדטרויוט), ואמר שהיות והוא נוסע היום לארה"ב מעוניין הוא בברכת הדרך. לפליאתו העצומה אירע דבר שלא נשמע כמותו: רבינו בקש בנחרצות שלא לנסוע באותו יום. הבחור היה מופתע מאד, הוא הסביר שיפסיד את הכרטיס שעולה הרבה, אך רבינו בשלו: אל תיסע! והוא כמובן ציית. כעבור יממה התברר שהמטוס נחטף לירדן, כאשר בתוכו היה הגאון רבי יצחק הוטנר זיע"א, בתו וחתנו שליט"א. שבוע ימים הוחזקו במטוס במדבר ירדן, ולאחר מכן הועברו למקום סתר לעוד שבועיים בתנאי מצוקה של רעב וצמאון, והיו מוקפים ביריות ופחד מלחמה מכל הצדדים.
"תאמר לו שאין לו ארבע כנפות"
רבינו הקפיד שלא יבואו זרים לאסוף כסף בישיבה באמצע הסדר, שלא לבטל תורה. בשנים צעירות יותר היה ניגש בעצמו לומר לאלו שאוספים לא להכנס להיכל בית המדרש. היה אחד שהיה רגיל לבא ולא מיהר לצאת, פעם כשהגיע הורה רבינו לאחד מבני הישיבה לגשת אליו, ולומר לו שראש הישיבה מבקש שלא יאסוף בבית המדרש. שאל הבחור ואם ישאלני הלה מדוע, מה אענה לו? ענה לי רבינו במפתיע, "תאמר לו שאין לו ארבע כנפות".
הלך הבחור וביקש ממנו בשם ראה"י לצאת מבית המדרש, אותו אחד לא ויתר ושאל מה זה ועל מה זה? אמר לו הבחור מה שהורה לו ראה"י לומר. הלה בא לקראת ראה"י ואמר לו, למה נראה לרב שאין לי ציצית? אמר לו רבינו, אדרבה, תראה לי את פתילות הציצית, באותו רגע נשא את רגליו וברח…
בחדשי חייו האחרונים מיעט לצאת מביתו, ואף לישיבה כמעט ולא הלך, ולכן לאחר שסיים שמו"ע היה שואל את המשב"ק: "אשרי או תחנון?" דהיינו האם יש לו סנדקאות או שהיום אחד מהימים שלא אומרים תחנון ואז המשיך. יום אחד אומר לו המשב"ק לומר תחנון והוא מתחיל 'אשרי', חוזר המשב"ק ואומר לו בקול 'תחנון', אך מסיבה לא מובנת רבינו ממשיך לומר פסוקי מזמור 'אשרי' בקול.
לאחר התפילה מצלצל הטלפון, על הקו יהודי ומבקש בגמגום מה ובאי נעימות, שהוא אמור היה לערוך ברית בעוד שעה אצל הגרי"ש אלישיב, אלא שהגרי"ש אושפז לפתע בבית החולים, ושאלתו האם שייך לכבד את רבינו בסנדקאות? רבינו נשאל וענה מיד שכן.
אז הובן פשר הדילוג על תפילת תחנון…
"ונהנין ממנו עצה ותושיה"
רגישותו לדבר שבקדושה הגיעה לידי ביטוי בהנהגות שונות, למשל השתדל שלא למכור חפצים ששימשו את הישיבה לגויים. פעם עמד למכירה רכב של הישיבה, וסיפרו לרבינו שהשיגו קונה גוי במחיר טוב, רבינו התפלא: רכב ששימש את הישיבה יימכר לגוי? וסירב ואמר לחפש יהודי ועדיף שומר תורה ומצוות.
כאמור, רבים מהנהגות הקדושה והפרישות עשה בצניעות, ונזהר להסתיר אותם ובחיצוניותו לא ראו מאומה. פעם ביקר אצלו ראש ישיבת מיר, הגאון רבי נתן צבי פינקל, וכשיצא ממנו התפעל ואמר: "הוא כזה ענק, מאידך, הוא מתנהג כל כך נורמלי"…
"והריחו ביראת השם"
היה לרבינו חוש ריח רוחני מופלא, שלא יכול היה לסבול דברים טמאים. תלמידו רבי זלמן פנחס שטולצנברג מספר, שהיה עוקב אחריו בעת שכיהן כמשגיח בישיבת 'חפץ חיים' ששכנה בשכונת ווילימסבורג, וכשהיה מגיע משכונת מגוריו באיסט סייד, היתה דרכו ללכת בצד מסויים של הכביש, וכשהיה מתקרב לבית תפלתם היה חוצה את הכביש לצד השני, ורק כשעבר את אותו מקום שב למסלול הליכתו הקבוע.
זה היה גם חלק גדול מהסיבה, שבגינה החליט לעקור מארה"ב ולעלות לארץ ישראל עם בני הישיבה שהקים, למרות כל הקשיים שהיו כרוכים בכך. כמובן שהמניע העיקרי היה מצוות ישוב ארץ ישראל, אך הוא דיבר הרבה עם הבחורים על אווירת הקדושה שבארץ ישראל ובפרט בירושלים, פלטרין של מלך.
אחד הבחורים שאלו: וכי בארץ ישראל אין רחובות ואזורים טמאים? ענה לו רבינו: "אסביר לך את ההבדל: כשאדם מתגורר בחוץ לארץ ונקלע לרחוב כזה, הוא מרגיש מיד 'מה אני עושה במקום כזה, הרי אני יהודי וזו תרבות הגוים המשוקצת לנו', ואילו בארץ ישראל מרגיש יהודי 'מה עושה פה טומאה', שהרי כל יהודי יודע שארץ ישראל היא בית השם, וירושלים היא פלטרין של מלך".
(מתוך הספר 'מגדלתו ומרוממתו')