שופטים ושוטרים תתן לך(ט"ז, י"ח)
קול השופר כבר נישא בחלל, מעורר לבבות ומפלח נשמות. 'היתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו', יזכירו לעצמם כי הנה הגיע חודש אלול, עוד רגע אנו עומדים להתייצב לפני בורא עולם ביום הדין הגדול. כל נפש יהודית זעה גם נעה, מיתרי הלב רוטטים בהמיה, ובחלק מקהילות ישראל כבר פצחו באמירת הסליחות בניגון מעורר ומרגש…
בימים כאלה, כל בר דעת כבר מתחיל להתכונן, להכין את עצמו לרגע בו יעבור לפני בורא עולם, וכל מעשיו יישקלו בפלס ויידונו בדקדוק. בעוד פחות מחודש יוכרע הגורל לשנה שלימה קדימה, איך תיראה השנה הבעל"ט מכל הבחינות. מה יהיו ההישגים שלנו, כמה נצליח להתחזק ולהתעלות, מה יהיה מצב הבריאות האישית שלנו, של קרובינו ושל עם ישראל כולו, מה יעלה בגורל ילדינו ואיך תיראה הפרנסה…
אז מה עושים? כיצד נערכים ליום הדין הגדול? כיצד מוודאים שידונו אותנו לזכות, לחיי אושר וטובה? האם יש פעולה, צורת חשיבה או הרגל שנוכל לסגל לעצמנו כבר בימים אלה, ובעזרתם נוכל לצלוח את יום הדין בשלום? האם ישנו כלי יעיל, עורך דין מוצלח או טענה רבת משמעות, שיכריעו את גורלנו לחסד ולרחמים?!
הבשורה היא שכן, ובגדול. הדבר רמוז כבר בפתיחה לפרשת השבוע שלנו, בפסוק הראשון: 'שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך'. את זו דרש הסניגור הגדול, הרה"ק רבי לוי יצחק מבארדיטשוב זי"ע שאין עורך דין טוב כמוהו ליום הדין, וגילה משמעות עמוקה בדברי הפסוק, כדלהלן:
'שופטים ושוטרים – תיתן לך'. אתה מכריע. בידך הדבר. כל יהודי מחליט במו ידיו איך ייראה משפטו, כל יהודי קובע במחשבתו ובדיבוריו כיצד יתנהל דינו, מה יוכרע בו. את שיחו ושיגו של השופט הגדול – בורא עולם, את צורת התייחסותו למעשינו ולפעולותינו בשנה החולפת, את האופן בו ידון אותנו – אנחנו קובעים בעצמנו.
איך? 'בכל שעריך'. בצורה בה אתה משער את הזולת – כך ישערו אותך, בצורה בה אתה דן את הזולת – כך ידונו אותך. במידה שאדם מודד – מודדים לו משמים, כשיהודי דן את חבריו לכף זכות, רואה פעולה של הזולת שיפה נדרשת לחובה, ובוחר לאמץ חשיבה חיובית בזכותו, מתרץ לעצמו תירוצים עד כמה חברו שעשה שלא כהוגן הוא כן בסדר והוא כן זכאי – כך ידונו אותו, שהוא כן בסדר, שהוא כן זכאי…
לא תמיד זה קל. לפעמים אנו רואים חבר, שכן, ידיד, אדם זר או קרוב משפחה, עושה מעשה לא ראוי, אם בבין אדם לחבירו, ואם בבין אדם למקום. כאן המקום בו החשיבה שלנו משנה גורלות והופכת עולמות: כי ככל שנדון אותם לכף זכות, ככל שנהפוך בדעתנו ונמצא נוסחה להגן על אותו פלוני ולחשוב שבעצם הוא כנראה טועה או שוגג, לחוץ או מתוח, יש לו סיבה טובה או כל תירוץ אחר – החשיבה הזו, ההנהגה הזו, תעמוד לנו ביום הדין שידונו אותנו לכף זכות!
זה דורש לזכך את המבט, להסיר את המשקפיים הביקורתיים ולהחליפם בעדשות ורודות וחיוביות. לראות את הזולת בעין טובה, לראות את פעולותיו באופן חיובי, לגבש חשיבה שמגינה על מעשיו של הזולת, שמעוררת כבוד על פעולותיו באשר הן. כן, גם אם ההסבר אותו ניתן לפעולה שאינה ראויה יהיה דחוק ולא הגיוני, עדיין זה עדיף, מועיל, חיובי, נכון, משתלם שבעתיים, כי בחשיבה שדנה לכף זכות – אנו מכריעים גם את עצמנו לכף זכות!
אחים יקרים, יום הדין הולך ומתקרב, כל אחד שואל את עצמו במה למקד מאמץ, על מה לשים את כובד המשקל. הנה לנו גילוי מרומם: הבה נדון לכף זכות! נראה אנשים שאינם נוהגים כראוי, ונחליט בליבנו שאיננו מבינים לליבם, שכנראה יש להם סיבה טובה, שאולי רב התיר להם. הבה נאמץ חשיבה שכולה סניגורית, שרואה כל אדם באופן חיובי, שדנה כל מחזה כאילו הוא בסדר וראוי, הבה נתחבר לתפיסת חיים זו ולקו מחשבה זה!
וככל שנאמץ חשיבה כזו, ככל שנרבה לדון לכף זכות, ככל שהלב והמוח שלנו יהיו חיוביים כלפי הזולת – כך נזכה שבורא עולם ידון אותנו באותו אופן, ידון אותנו לזכות, ידון אותנו לשנה טובה ומתוקה, לכתיבה וחתימה טובה, לשנת אושר ושמחה!
המתנה שבהגיון העקום…
היה זה דקות ספורות לפני כניסת השבת, בפנימיה של ישיבת פוניבז' המעטירה בבני ברק. בפרוזדור הארוך התרוצץ חתן מודאג למדי, ולבו בל עמו. הוא הגיע מביתו לפני שעות אחדות, והוריו מסרו לו סכום כסף גדול אותו הוא אמור להעביר לבעל הדירה שנרכשה עבורו. אך הוא לא הספיק להעביר את הכסף לפני שבת, וכעת, דקות לפני כניסת השבת, הוא מחפש מקום ראוי להחביא בו את הכסף, לבל יאבד או ייגנב חלילה.
הוא לא חפץ להטמין את המטמון היקר בחדרו, שמא אי מי יחשוד שאצל חתן יש סכום כסף, וחלילה יבוא לגנוב אותו. לפיכך, חשב להחביא את הכסף בחדר אחר, והרהר באיזה חדר ישנים בחורים נאמנים ויראי שמים למופת, אשר אין לחשוד בהם כי ימעלו בפיקדון היקר.
לאחר רגע הבזיק במוחו רעיון, הלא ישנו החדר של ה'צדיקים' – בחורים שנודעו בשערים כיראי ה' בתכלית, הלא הוא החדר בו לנים הגאון רבי בן ציון פלמן זצ"ל והגאון רבי משה אהרן ברוורמן זצ"ל, זה החדר הנכון להפקידו בו את הכסף!
ממחשבה למעשה, הוא מאיץ את צעדיו אל החדר ששוכניו עסקו בהכנות אחרונות לקראת כניסת השבת, נוקש בדלת ומבקש את טובתם. הם הבינו ללבו, והחלו לדון בזריזות אודות מקום מחבוא ראוי לשמו. לבסוף, הסכימו כי המחבוא הראוי הוא הטמנת הכסף בארון הכביסה, כאשר הארון רוקן על ידם בזריזות שיא, הכסף נארז היטב לתוך גרב גדולה שהתפקעה מערימת המזומנים, הגרב הושלכה אל קרקעית הארון, וחיש קל הבחורים העמיסו ודחקו עליה את כל הכביסה המלוכלכת…
רגוע וטוב לב נפרד הבחור ממיטיביו, ובצעדים קלים עשה את דרכו לתפילת קבלת השבת. סמוך ורגוע הוא כי הכסף בידיים טובות, הן מי יחשוד שבחדרם של הבחורים הצדיקים הללו ישנו מטמון כה יקר, וגם אם יחשוד, ואף אם ייכנס, לבטח לא יחטט בערימת הכבסים, ולבטח לא יגיע לקרקעית וימצא את הגרב העמוסה באוצר היקר שלו…
השבת חלפה בנעימים, ולאחר צאתה ממהר הבחור לחדר המדובר, ליטול את פקדונו. החברים החייכנים מרוקנים את ארון הכבסים, ומכניסים את היד פנימה כדי לשלוף את הגרב העמוסה בכסף…
היא איננה!
לא יכול להיות! כיצד זה קרה?! מי ידע על הון העתק המוטמן כאן? מי גנב אותו? מי פרץ לחדר באין משים לב, מצא את המחבוא המסתורי ולקח עמו את הכסף?! שני הבחורים, פלמן וברוורמן, מביטים זה בזה כאינם מאמינים, בעוד הבחור החתן מתאבן על מקומו באלם. איך יכול להיות דבר כזה?! מה, גם בתוככי חדר ה'צדיקים' ישנם אנשים כל כך לא ישרים, שלא עמדו בפיתוי?!
הם מוסיפים להביט בערימת הכבסים, עוברים בגד בגד. הגרב היקרה איננה! רבונו של עולם, מי גנב את הגרב העמוסה מזומנים?!
בפינת החדר, נבוך ונכלם, עמד בחור צעיר שזה מקרוב הגיע לישיבה. הוא היטיב להבין את המשמעות: הוא בחור שקט ומופנם, שרק לפני ימים ספורים הגיע לישיבה ואיש עדיין לא מכיר אותו. הוא היה עד לכל ההתרחשות בערב שבת, ולבטח – החשד המיידי ייפול עליו…
הוא מזהה כי שני הבחורים מתלחשים ביניהם, ובדמיונו הוא מפליג אל הרגע בו יפנו אליו ויתבעו את הכסף. הוא מבין שאין טעם להכחיש, הרי כל בר דעת יאמר מיד שאין סיכוי שהבחורים הנודעים לתהילה הם הגנבים, פשיטא ופשיטא שזה הוא. והוא – צעיר, זר, לא מוכר, מה יענה להם?!
הוא החל לדמיין מה יקרה כשהדבר ייוודע בישיבה, ובשרו נעשה חידודין חידודין. הרי איש לא יאמין לו, גם אם יישבע שלא נגע בכסף. הרי רק הוא ושני הבחורים האחרים ראו את דבר הטמנת הכסף לפני כניסת השבת, ובהם – איש לא יחשוד. האצבע המאשימה תופנה אליו, ומה יענה ביום התוכחה?! – לרגע חשב כי מוטב לו להודות בגניבה שלא ביצע, לשלם את הכסף, ובלבד שהבושות ייחסכו ממנו. ברגע הבא הבין שאין לו כל סיכוי לגייס סכום כסף כזה!
הוא חש אבוד ממש, כשהוא רואה ששני הבחורים עומדים ומתלחשים, ובלבו הוא כבר מתכונן לרגע בו תופנה אליו האשמה. ואז, ראה כי הבחור ברוורמן מסיר את מגבעתו וחליפתו ומפשיל שרוולים, ובעיני רוחו כבר ראה כי כל ההכנה הזו נועדה לעמוד מולו ולתבוע ממנו במפגיע את הכסף…
ואז, למרבה הפתעתו, הבחור פשוט התכופף אל עומק ארון הכביסה, ודחק את ידיו בחרך צר שבין קרקעית הארון לקיר שמאחור. נראה כי הוא מתאמץ קלות, ולאחר שניה פשטה על פניו נהרה. עוד רגע ארוך כנצח עובר, והנה ידו מחולצת מהארון, והגרב עמוסת המזומנים בתוכה!
התברר, כי דחיקת הכבסים בלחץ ובזריזות בערב שבת, מעל הגרב עמוסת המזומנים – דחקה את הגרב לפינת הארון, אל מקום הסדק. הסדק התרחב, הגרב השתחלה פנימה, ואין פלא אפוא שלא נמצאה בקלות…
לימים, נשאלו שני הבחורים לפשר ההתלחשות ביניהם, באותם רגעים אפופי מתח ודאגה. הסתבר, שכאשר הגרב לא נמצאה, והחשד על הבחור הפך למוחשי וקרוב, פנה הרב פלמן לרעהו ואמר לו: 'הידעת, כי בספר 'חפץ חיים' מובא, מה הסיבה שבורא עולם ברא את האדם באופן ששכלו יכול לחשוב גם סברות עקומות? הרי היה הרבה יותר נכון ונבון לכאורה, לו היינו נבראים באופן שמוחנו אינו יכול לחשוב סברות עקומות כלל, הלא כן?!'
הרב ברוורמן הנהן בראשו והמתין לתשובה. ואז הרב פלמן השיב: 'זהו, ה'חפץ חיים אומר שהיכולת לחשוב בצורה עקומה, היא כדי שברגע בו אדם ירצה לחשוד בזולתו או לדון אותו לחובה – יוכל לחשוב סברה עקומה שתאיר את מעשי רעהו באור חיובי, או תציל אותו מפני החשד. היכולת לחשוב בצורה עקומה היא מתנה, כדי לאפשר לנו לא לחשוד בזולת, לדון כל אדם לכף זכות! הבה נחשוב בצורה עקומה, להיכן יכול להיות שהגרב נעלמה. אולי בלעה אותה האדמה או קרקעית הארון?!'…
ולנוכח 'סברה עקומה' מעוררת חיוך זו, החליט הרב ברוורמן לבדוק את קרקעית הארון, שמא הכסף נבלע בה. ויבוקש הדבר ויימצא כי אכן הכסף נבלע, לא בקרקעית הארון ממש אלא בסדר צר בשוליו, ועדיין…
סיפור מפעים זה, שהובא בספר 'שלמים מציון' הוא פוקח עיניים ממש. לא רק במובן שהנה כי כן, גם כשנראה לנו באופן כמעט וודאי שמישהו נהג שלא כהוגן, לפעמים מתברר אחרת. אלא גם, ואולי בעיקר, בתובנה המהדהדת שבו: כן, משמים ניתנה לנו הזכות לחשוב אף בצורה עקומה, כדי להצליח להאיר באור חיובי את הזולת ומעשיו גם כשאין זה הגיוני!
אחים יקרים, ניצבים אנו כחודש ימים לפני ימי הדין. כולנו מבקשים שידונו אותנו לכף זכות, גם אם בשמים יצטרכו ממש להתאמץ ולהשתמש בסברה עקומה לשם כך… הבה ננהג באותו אופן, הבה נאמץ את אותה התנהגות: הבה נדון את זולתנו לכף זכות, נראה אדם שאינו נוהג כראוי – ובכל זאת נראה בו רק את החיובי, נדון אותו לכף זכות. גם אם נצטרך לשם כך לעשות שימוש בהגיון עקום – אין דבר, הרי עבור זה נברא ההגיון העקום…
וככל שנאמץ את ההנהגה לדון לכף זכות, ככל שליבנו ומחשבותינו, דיבורינו ופעולותינו, יתאימו לתפיסה ולחשיבה שהזולת נוהג כהוגן וכראוי גם אם איננו מבינים – כך משמים ידונו אותנו לכף זכות, ויעניקו לנו שנה טובה ומאושרת!
הקביים והביקורת הנודדות…
הסיפור הבא מעורר חיוך, ובה בעת פוקח עיניים, מזכך את המבט. ומעשה שהיה באחד מקווי האוטובוס, כך היה:
האוטובוס מגיע לתחנה, ואדם נכה, מצוייד בקביים, עולה אליו ומחפש היכן לשבת. בספסל הקדמי, במקומות השמורים לנכים, יושב לו אדם צעיר וחייכן, בשובה ונחת, לא חושב או מהרהר לקום לכבוד הנכה בעל הקביים. אט אט החלו מבטי תמיהה מאחוריו, הפכו ללחשושים של ממש, עד שהאמיץ הראשון פנה אליו בגערה: 'מה אתה יושב לך בנוחות, כשהנה עלה כאן אדם נכה צועד בקושי על שתי קביים?'
הבחור שישב בספסל הקדמי נבוך קמעא, אולם נאלץ לגלות את סודו. הוא סובל מסוכרת נעורים, ובעקבותיה רגלו לא מתפקדת והוא מתקשה מאוד בהליכה, ואך טבעי עבורו כי בעלותו לאוטובוס – יחליק היישר לספסל הראשון ויישב בו, כדי לא להתיש את רגליו…
עתה, היה תורם של אלו שפנו אליו להיות נבוכים, אולם הוא דן אותם לכף זכות, ואמר שאכן נכותו אינה ניכרת עליו, ולכן ניתן להבין את מבטיהם הזועמים. לצד זאת, אין ספק כי הנכה הצועד על קביו סובל יותר ממנו, ומה עוד שלבטח הסבריו התקבלו על לב שומעיהם עתה, אבל באוטובוס הרי הנוסעים מתחלפים להם, ובעוד כמה דקות נוסעים אחרים יזעמו עליו, והוא לא חפץ לגלות את תיקו הרפואי לכל עובר ושב באוטובוס…
לפיכך, החליט הבחור לעמוד, ולתת את מקום הישיבה לנכה הניצב על הקביים. בתחילה הנכה סירב בנימוס, אולם לבסוף הם הסכימו כי הנכה יעניק את קביו לחולה הסוכרת – כדי להיטיב את עמידתו, בעוד הנכה יוכל לשבת בנחת על מקומו…
חלפה עוד דקה או שתיים, ושוב הגיע האוטובוס לתחנה. אדם נמרץ ו'מתקן עולם' עלה, ומה הוא רואה לחרדתו? – אדם עומד ונשען על שני קביים, בעוד במושב הראשון, לנגד עיניו, יושב לו אדם מחוייך בשלווה ורוגע… 'הלו, מה זה פה?' – נזף הלה בגרון ניחר, 'האינך רואה כי ניצב כאן אדם נכה? מדוע אינך קם ומפנה את מקומך?!'
את הסיפור שמענו מפי יהודי שהיה עד לו, והיה שותף לחיוך שהשתרר על פני כל יושבי האוטובוס לנוכח הנעשה בו… מראשית, נזפו באדם הלא נכון, באדם שישב ברוגע ולא פינה את מקומו לנכה, והתברר כי הוא אין לו כף רגל לדרוך עליה… והנה, כשהנכה התיישב והעניק את קביו לאותו אדם כרות כך רגל שקם עבורו – אדם שלא ראה את חלקו הראשון של הסיפור, נזף בו…
'זה היה ספר מוסר מאלף עבורי, על חובת החשיבות לדון לכף זכות!' – סיפר עד הראיה. הנה כי כן, לעולם לא יכול אדם לראות את התמונה המלאה, לא תמיד אנו יודעים מה התרחש כמה דקות קודם או מה עתיד להתרחש אחר כך. אנו רואים מעשה או פעולה, ואיננו יודעים מה עובר על מי שעשה אותה, מה גרם לכך, וכמה נתונים נסתרים מעינינו…
אז לפני שאנו דנים אדם בשבט הביקורת, הבה נדון כל אדם לכף זכות. נשתדל לראות בו את הטוב, להגן על שמו הטוב בתוככי ליבנו. בידינו הדבר לדון כל יהודי לכף זכות ולראות בו את הטוב – ואז נזכה שבורא עולם יראה גם בנו את הטוב, וידון אותנו לכף זכות – לשנה טובה ומאושרת, מתוקה ומבורכת!
רבבת עורכי דין מובחרים!
לדון לף זכות, זו משימה לא פשוטה ולא קלה בכלל, אין לכחד. לפעמים זה נראה כל כך ברור, כל כך חד, כל כך אין שמץ של הגיון בלדון לכף זכות. ועדיין אנו מצווים לדון לכף זכות, ובכדי להתגבר על הקושי – הבה נתבונן בגילוי אותו גילה הרה"ק בעל ה'דברי ישראל' מקוזמיר זי"ע:
כמה היינו מוכנים לשלם על עורך דין טוב? כמה היינו משלמים על צוות מובחר של מניין עורכי דין בעלי שם? כמה היינו מתאמצים כדי שביום הדין בשמים יעמדו לצידנו אלף סנגורים רבי עוצמה?! – – –
כשיהודי דן לכף זכות, מגלה הרה"ק מקוזמיר, עשרת אלפים נשמות הצדיקים מתייצבות לצידו וממליצות עליו טוב בפה מלא! כן, רבבת צדיקים ניצבים לימינו, מדברים בשבחו, מהפכים בזכויותיו, מזכירים אותו לטובה לפני בורא עולם!
אחים יקרים, זה צוות מנצח ליום הדין, צוות שלא כדאי לוותר על שירותיו הטובים… הבה נדון לכף זכות, גם אם זה קשה, גם אם זה לא הגיוני. 10,000 עורכי דין מהמעלה הראשונה יעמדו לצידנו ביום הדין, יגנו עלינו ויפעלו למעננו!