הרב עמרם בינעט
הימים ימי אלול, שנת הלימודים עדיין נמצאת בתחילתה. ריח של רצינות מרחף בחלל, כל הילדים בחיידרים עדיין מצייתים לכל מילה שיוצאת מפי המלמדים, והבחורים בישיבות מתאמצים בכל כוחם ללמוד מתחילת הסדר ועד סופו. המצטיינים שבהם משתדלים ללמוד גם בשעות בין הסדרים. אשריהם ואשרי חלקם.
סביר להניח שרובם יחזיקו מעמד עד סוף חודש אלול, וגם במהלך עשרת ימי תשובה. בתחילת זמן החורף הם שוב יתאמצו מאוד, כי זה תחילת זמן, רובם יצליחו להחזיק מעמד עד לקראת סוף הזמן, ייתכן שחלקם לא כ"כ יצליחו בדרך, ובסוף חודש חשוון או מתישהו בין הנר הראשון לנר השמיני של חנוכה, הם ירגישו שהם נפלו מהעגלה. הם ימשיכו לשמור על הסדרים, ימשיכו ללמוד, אבל זה כבר לא יהיה אותו הדבר, יהיה להם קשה מאוד.
למה זה קורה? פשוט! כי התחדשות שמורה מטבע הדברים לשלבי ההתחלה. בהמשך זה כבר לא חדש, וכשזה לא חדש, זה כבר הרבה יותר קשה.
חז"ל הקדושים לימדו אותנו שהתורה מצווה "היום הזה באו מדבר סיני", "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים".
אבל יש לי שאלה בשבילכם.
למה הבחורים הצדיקים שלנו צריכים להתאמץ כל כך כדי ללמוד? זה לא אמור להיות נחמד ונעים וכיף להם? ראיתם פעם בחור שצריך להתאמץ כדי לנסוע לטיול?
הרי אנחנו יודעים גם שהתורה מתוקה מדבש ונופת צופים. הרי היא יקרה מפנינים וכל חפצים לא ישוו בה, אנחנו גם יודעים שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה, ושהתורה הקדושה טובה מכל סחורה. אנחנו יודעים שאורך ימים בימינה, ושדברי תורה משולים לדבש, לחלב, ליין ולכל הדברים הטובים. התורה טובה מאלפי זהב וכסף!!! ראיתם פעם מישהו שנמאס לו להרוויח כסף???
מה התשובה?
התשובה שחסר להם ב'גישמאק', הם לא מצליחים להרגיש את הטעם המתוק שבלימוד התורה. בינינו, זה קורה לא רק לבחורים. יש גם אנשים מבוגרים ואפילו תלמידי חכמים שלא ממש מוצאים הנאה בלימוד גמרא.
לא מזמן שוחחתי עם אברך שבאמת שוקד על תלמודו יומם ולילה, הוא אמר לי שהוא לומד בעיקר טור ושולחן ערוך. למה? כי הוא לא נהנה ללמוד גמרא, כך לדבריו.
אמרתי לו, ידידי היקר, נכון שאתה אברך תלמיד חכם ואתה יודע את הש"ס או לפחות את רובו, אבל אתה לא יודע ללמוד גמרא. אם היית יודע ללמוד גמרא, היית נהנה מכל רגע!
כך כינה אותי המג"ש בישיבה קטנה
מה זה אומר 'לדעת' ללמוד גמרא. אני רוצה לתאר לכם איך היה נראה שיעור בישיבת 'מאור עיניים' – רחמסטריווקא, כשאני למדתי שם בישיבה לצעירים.
היה לנו מגיד שיעור מאוד מיוחד, הגאון רבי יעקב וינגרטן שליט"א, מחבר 'סידור המפורש' ועוד.
כשהוא היה מלמד אותנו גמרא, הוא לימד אותנו לא רק מה שכתוב בגמרא, אלא גם איך מסתכלים על זה. איך לומדים את זה.
למדנו על אחד שמקדש חצי אשה. הרגשנו כאילו אנחנו נמצאים במעמד של קידוש אשה בפועל. הוא היה מוציא את הארנק מהכיס, מוציא ערימה של שטרות, ומדבר כדבר איש על רעהו, "הרי חצייך מקודש לי".
ואז פונה אלינו ושואל אותנו מה דעתנו. מה אנחנו אומרים. הוא לא הניח לנו, היה שואל עוד בחור ועוד בחור. נותן לנו להתבשל בסברות של עצמנו, להתווכח, והוא היה זוכר מה אמר כל אחד מהתלמידים. ואז כשהוא היה לומד את דברי הגמרא הוא היה מוצא את הסברות שלנו בתוך הגמרא, ברש"י, בתוס', במהרש"א ברשב"א.
"הנה המהרש"א אומר כמו שר' יצחק אמר כאן מקודם, והרשב"א ממש משתמש בסברא שטען פה ר' שלמה שלנו, תראו איך הדברים של ר' מיילך מהשיעור שלנו ממש מונחים בתוך דברי רש"י!!!".
הוא הכניס אותנו לתוך הגמרא, וממילא הרגשנו חלק ממנה.
לא זו בלבד, אלא שהוא גם היה מתייחס לכל תלמיד בתואר ר'. הרי "דרך בהולך ללמוד שנעשה אדם גדול", כמו שאומר התוס' הידוע בכתובות, הרי החזון איש היה קם לכבודם של בחורי ישיבות כי בכל בחור טמון בפוטנציאל גדול הדור הבא, נכון? אז איך אתה קורא לו שלוימי? כך מכנים אדם גדול? חלילה, הבחור הזה הוא ר' שלמה, עד שיוכח אחרת!!!
עוד דבר נפלא שראיתי אצל הגר"י וינגרטן היה שהוא גם נתן לנו כינויים. אותי הוא היה מכנה ה'דברי עמרם', כי הרי ברור שאהיה גדול בתורה ואכתוב חידושים ומן הסתם אקרא לספר שלי 'דברי עמרם'. היה לנו 'דבר שמואל', 'שמחת יהודה', 'קרני צבי', 'ראש ישראל', הוא היה מאוד יצירתי במתן שמות לספרים העתידיים שכל אחד מאתנו יכתוב.
זה נתן לנו הרגשה של חשיבות לסברות שאנחנו אומרים. אנחנו לא סתם ילדים קטנים בני 15 שמדברים שטויות. מה פתאום? אנחנו בחורים גדולים וחשובים, עתידנו לפנינו ואנחנו נמצאים בתוך הסוגיא, יש לנו דעה וסברא, אנחנו יורדים לשורש הסוגיא, אם מוכח אחרת ממה שאמרנו נשנה את דעתנו, לא צריכים להידבק בסברא שלך כשמתברר שהיא עקומה ולא נכונה, אבל בהחלט לכל אחד יש סברא ויש לו עמדה לגבי מה שכתוב כאן בגמרא.
הלימוד היה חלק מאתנו, היה אכפת לנו מה כתוב בגמרא, הוא הרגיל אותנו לכאוב את השאלה, וממילא לשמוח עם התירוץ שמיישב אותה!
תמיד הוא היה צועק בשיעור: "די מהרש"א'ס קושיא דארף זיין דיין הייגענע קושיא". השאלה של המהרש"א צריכה להיות השאלה שלך.
אל תלמד את הגמרא כאילו אתה צופה מהצד. מה יש לנו כאן, אביי אומר כך, רבא אומר הפוך, המהרש"א שואל, הוא גם מתרץ, יש כאן איזה הערה של הרש"ש, ובקרן אורה הוא דוחה את דבריו, בוא נמשיך הלאה לסוגיא הבאה…
חס וחלילה! כך אי אפשר ליהנות מהלימוד, אי אפשר להתגעגע אליו ולחשוק בו. הלימוד הנכון הוא שתרגיש את השאלה, שהיא תכאב, שהיא תציק לך. רק מי שאכפת לו מהגמרא, אכפת לו מהסוגיא, הוא מתקומם כשהוא רואה שמסבירים אחרת מההיגיון שלו, ואז הוא מנסה להעמיק במחשבה שוב ושוב, עד שהוא מצליח להבין את הסברא שכנגד, זה נקרא ללמוד, כך אפשר ליהנות מהלימוד!
החתן המושלם לבת הגאון
יש סיפור ידוע מהגאון רבי אייזל חריף זצ"ל, שחיפש חתן מתאים לבתו. הגיע לישיבת וולוזין, שבראשה עמד אז הנצי"ב, וביקש לשאול את הבחורים שאלה קשה, כשהוא מצהיר שמי שיצליח לענות לו תירוץ כזה שהוא לא יצליח להפריך אותו, אותו הוא ייקח כחתן לבתו.
שאל רבי אייזל חריף שאלה מאוד קשה, הבחורים החלו להתנצח בלימוד וניסו לענות לו. זה טוען בכה וזה טוען בכה, ענו לו כל מיני תירוצים, כל אחד יותר גאוני מהקודם, ורבי אייזיל חריף שכונה כך בגלל שכלו שהיה חריף בצורה יוצאת דופן, הפריך את כל התירוצים והודיע שמאחר ואף אחד מהבחורים לא הצליח לענות על השאלה הקשה שלו, הוא עובר לישיבה אחרת, אולי שם ימצא בחור שכן יצליח לענות…
כשיצא רבי אייזל חריף מהישיבה, הבחורים היו מאוד מאוכזבים. היתה לכל אחד מהם הזדמנות להיות חתנו של אחד מגדולי הדור, והם לא הצליחו.
אבל בחור אחד בשם יוסף שלופר, לא חשב על זה בכלל, הוא רץ אחרי רבי אייזיל ושאל אותו בביישנות: "אבל רבי, מה התשובה האמתית לשאלה??? הרבי השאיר אותנו עם שאלה בלי תשובה, זה מאוד מצער אותנו שאנחנו לא יודעים את התשובה!".
שמח רבי אייזל ואמר: "לבחור הזה חיכיתי, את הבחור הזה חיפשתי. אני ידעתי שאף אחד מהבחורים לא יצליח לענות לי תירוץ שאי אפשר להפריך אותו. לא חיפשתי באמת בחור שידע לענות לי על השאלה, חיפשתי בחור שיהיה אכפת לו והוא ירצה בכל מאודו לדעת מה התשובה! כי בחור כזה, גם אם הוא לא הכי מוכשר ולא הכי חריף, עתידו לפניו, הוא בוודאי יהיה גדול בתורה, כי אכפת לו מהגמרא, אכפת לו מהתורה, הוא באמת רוצה לדעת, השאלה הקשה לא נותנת לו מנוח!!!"
ואכן, לימים התגלה אותו בחור כהגאון רבי יוסף שלופר שחיבר את החיבורים הנפלאים 'מרכבת יוסף' ו'פורת יוסף', ושזכה להתמנות כראב"ד העיר סלונים, אחרי שנפטר חמיו רבי אייזל שכיהן בתפקיד הזה לפניו.
איפה אתה נמצא במחלוקת בין אביי ורבא?
אני יכול להעיד מניסיוני כמחנך בתלמוד תורה, ואני בטוח שמחנכים רבים אחרים יאמרו את אותו הדבר: איך אתה יודע שהצלחת 'לתפוס' את הילדים ולהכניס אותם לסוגיא? כשאתה רואה שהם מתווכחים ורבים על סברא. אתה רואה שאכפת להם מה הדין, מה ההלכה, הם מתווכחים בלהט אם המזיק במקרה הזה צריך להיות חייב או פטור, כשזה קורה, אתה יודע שהם בתוך העניין, את הסוגיא הזאת הם לא ישכחו כל כך מהר!
כשאתה מחלק מבחן עם ציונים לילדים שנבחנו, יש ילדים שבודקים את הציון וזהו, יש כאלו שרוצים לדעת, איפה טעיתי, למה התשובה שלי לא נכונה. לא רק בגלל שהם רוצים שתעלה להם את הציון, אלא כי באמת אכפת להם איפה הם טעו – הילדים האלו מחוברים לתורה, והילדים האלו, אם בעזרת ה' יתמידו בדרך הזאת, מובטח לנו שהם יהיו תלמידי חכמים אמתיים.
חייבים חיבור לגמרא! וחיבור אפשר לייצר כשאתה נהיה חלק מזה. לא כשאתה לומד כמשקיף של האו"ם, שרק עומד מהצד ומדווח על מה שאנשים אחרים עושים. לא ולא! אתה חלק מהעשייה הזאת, זה לא רק אביי ורבא מתווכחים פה, גם התלמיד בן ה-11 או ה-14 שעכשיו יושב ולומד את הגמרא, הוא חלק מאותו ויכוח.
כמובן שצריכים לזכור ולא לשכוח את ההבדל בין אנשים פשוטים כמונו ובין תנאים ואמוראים ואפילו ראשונים כמלאכים וגדולי האחרונים שאנחנו כחמורים לעומתם, אבל זה לא אומר שאנחנו צריכים להיות מחוץ לוויכוח. אנחנו חלק ממנו, ואנחנו מבינים וזוכרים שאנחנו בכלל לא מתחילים להבין את העומק האמיתי של הסברות שאמרו אותם קדושי ארץ שכל דבריהם כלהבות אש, ואנחנו קרוצי חומר וגושים של בשר ודם, אין לנו את היכולת להבין את הסודות הנפלאים הטמונים בכל אות ואות מדבריהם הקדושים.
כמחנך בתלמוד תורה, אני אוהב הרבה פעמים לעשות לתרגילים מעין תרגיל מחשבתי. אני זורק שאלה לחלל, ונתן לילדים לומר סברות, וגם להתווכח זה אם זה, שינסו להפריך זה את סברתו של האחר, שכל אחד יסביר למה הסברה שלו יותר נכונה ויותר צודקת מזו של החבר שלו.
אבל כדי שהילדים יתחברו, חייבים להפוך את הסוגיה לאקטואלית. במקום לדבר על כבשה שאבדה, אפשר לדבר על אופניים, במקום לדבר על 'כלים' שנקרעו בנפילה לבור, עדיף לדבר על חולצה חדשה, יפה ולבנה של שבת קודש. הילד מבין מה אתה מדבר, מדי פעם זה קורה לו שהוא לובש חולצה חדשה, זה כואב לו שהיא נקרעת או מתלכלכת.
יתירה מזאת, לפעמים אני נכנס לכיתה, ובמקום לפתוח את הגמרא אני מספר לילדים סיפור…
אתמול נסעתי לבני ברק, הסתובבתי בעיר, הזעתי כהוגן, רציתי לקנות שתיה לפני שעליתי לאוטובוס אבל בדקתי בארנק ו… לא היה לי כסף.
לא נורא, אני אגיע הביתה ואשתה לרוויה, אבל מה? רק התיישבתי באוטובוס שסוף סוף הגיע לתחנה ומה אני מוצא ליד? בין הספסל שלי לדופן של האוטובוס יש תיק ובו בקבוק קולה…
וואיי. איזה יופי, אני ממש צמא ובדיוק מוצא בקבוק קולה… ממש השגחה פרטית!
אבל רגע, מה עם השבת אבידה? הרי אני צריך להכריז! מצד שני, הקולה הוא הרי כמו 'כיכרות של נחתום', אין שום סימן על הבקבוק. הרי אלו שלו. אבל הבקבוק היה בתוך תיק, האם צריכים להכריז על התיק ולהשיבו לבעליו, או שאולי גם הוא אין עליו סימן? זה תיק חדש חדש, לא כתוב עליו שם ואין שום סימן. כמוהו יש עוד אלפי תיקים כאלו שייצרו אותם בסין ושנמכרו ברחבי העולם. אבל המקום שבו נמצא התיק אולי הוא כן סימן? זה דרך הנחה, לא???
אחרי הסיפור הזה, הילדים מתחילים לענות לי, ואני שותק. אחד עונה שאני חייב להכריז, השני צועק שמה פתאום אפשר לשתות, השלישי מכריע ביניהם ואומר שזה תלוי אם הבקבוק היה פתוח או סגור, כי אם הוא פתוח אז זה כבר סימן כמה קולה יש בפנים, הרביעי אומר שמה פתאום, הרי כל בקבוק קולה ששותים ממנו מגיע באיזשהו שלב לזה שהוא מלא רק עד חציו, ובכלל מי זוכר בדיוק כמה קולה יש לו בבקבוק…
אחרי עשר דקות, פותחים את הגמרא, ולומדים בפנים, ומוצאים שם את הסברות שאמרו הילדים מקודם בוויכוח הסוער הזה. הם גם מחוברים ללימוד, הם גם מקבלים משוב חיובי מהגמרא עצמה כשהם רואים שהסברות שהם אמרו מופיעות בפנים, וגם נהנים מעצם הלימוד, כי זה לא כמו משקיף מהצד, אלא כמו אחד שהוא עצמו חלק מהתורה הקדושה.
למי שייכת התורה?
כלפי מה הדברים אמורים? אני מדבר ממקום של ניסיון בחינוך אז אני מציג את הדברים באופן שבאמת מתאים יותר למלמדים ולמגידי שיעורים, אבל האמת שזה נכון לכל אחד, גם לבחורי הישיבות, וגם לאנשים מבוגרים. כשאתה לומד, אתה צריך להיות חלק מהלימוד.
והאמת שכל הדרשה הארוכה הזה שכתבנו כאן, מופיעה בתמצות בדברי חז"ל הקדושים, בגמרא במסכת עבודה זרה דף יט: "ואמר רבא בתחילה נקראת על שמו של הקדוש ברוך הוא, ולבסוף נקראת על שמו שנאמר בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה". וברש"י "נקראת על שמו – של [אותו] תלמיד שטרח בה כדכתיב ובתורתו דמשמע של כל אדם".
התורה שייכת לכל אדם! כל מי שיטרח בה, יתאמץ להבין אותה, יהיה אכפת לו ממנה, היא הופכת להיות התורה שלו! ואל יאמר אדם מי אני ומה אני, כזה אדם שפל מלא חטאים ופשעים ואיך אוכל בכלל לגשת לתורה הקדושה, חלילה לומר כך, רש"י הקדוש מבאר לנו את דברי הגמרא ואומר לנו שהתורה היא של כל אדם, זה כולל את כולם! כולם! גם אותך!