סיפר הגה"צ רבי יעקב מאיר שכטער שליט"א, שלפני רבות בשנים עוד בטרם קום המדינה, בהיותו פעם אחת בכותל המערבי ראה יהודי אורח מחוץ לארץ, שניכר היה עליו כי הוא נרגש מאד מן הביקור בכותל. הוא נעמד להתפלל בכותל על ידו, פתח והתחיל באמירת ספר התהלים.
מתחילה לא היתה ניכרת בו שום התעוררות, הוא נראה יהודי פשוט ואמר את התהלים בפשיטות כהרגלו, ובלא שום התעוררות ניכרת ['לא הלך לו'…]. והנה לפתע, לאחר שסיים את כל ספר התהלים והגיע לשני הקאפיטלאך האחרונים במזמורי הללו-קה – נפתח פתאום סגור לבו, הוא החל לבכות באמירתם בהתרגשות גדולה, והתגבר בכיו כל כך עד שפשוט לא היה יכול לעצור בעצמו ובכה נוראות מאין הפוגות בהודיה ושבח לפני המקום ברוך הוא. וזאת, אחר שכבר אמר מקודם הרבה פרקים שיש בהם השתפכות הנפש.
ואמר הגה"צ שליט"א, שאף שיש כבר מהמעשה הנ"ל יותר מחמישים שנה, עדיין המחזה לנגד עיניו, ובכל פעם שהוא נזכר בזה יש לו התעוררות גדולה. כיוון שלמד מכך שאין האדם צריך לדחוף בכוח את ההתרגשות, רק עליו להתפלל כראוי וכיאות ובכוונת הלב, כדרך שאותו אדם התפלל כדרכו, וההתעוררות מעצמה תבוא, אם רק יכוון לבו לטובה.
שהרי אותו יהודי עשה הכנה גדולה מאוד בלבו לתפילה בכותל המערבי, וטרח לבוא לשם כך בחוץ לארץ, וכך לאחר כל אותם הרבה מזמורים שאמר, זכה שתידלק השלהבת מאליה בליבו. והגם שאת אותם מזמורים אומרים מדי יום ביומו בפסוקי דזמרה, ואולי אף יש קאפטילאך יותר מרגשים בתהילים, מ"מ אין זה מעבודתו של האדם לבחור מתי יבוא הרגש ומתי תבוא ההתלהבות, רק עליו להתפלל בכוונה ומעומקא דליבא, כד"א (דברים יא, יג) "ולעבדו בכל לבבכם".
(הגה"צ רבי גמליאל רבינוביץ שליט"א, 'טיב הקהילה')