הרב ישראל ליוש
בפרשתנו מסופר על השידוך הראשון בתורה, שידוכם של אבותינו הקדושים 'יצחק ורבקה', ו'מעשה אבות סימן לבנים', וע"כ מוטלת עלינו החובה ללמוד מפרשה זו כיצד לנהל ענין חשוב זה, עפ"י השקפת התורה הק'.
מו"ר הגאון רבי אליהו ברוך פינקל זצ"ל, נוהג היה מידי שנה בליל שבת פרשת 'חיי שרה', לשאת דברי הדרכה לבחורים העומדים במסע חייהם בתחנת השידוכים, וללמדם מתוך פסוקי פרשת שידוכם של אבותינו הק' 'יצחק ורבקה', כיצד עליהם לגשת לענין נשגב זה, שעל תילו יעמוד ביתם הנאמן בעזהי"ת.
דברי ההדרכה היו מבוססים על פרפראות חכמה ופירושים נאים מדברי רבותינו מפרשי התורה זי"ע, ואף היו מתובלים ב'מעשה רב' וסיפורים נפלאים בעלי ניחוח של 'הוד קדומים', אותם שמע רבינו זצ"ל מרבותיו והעבירם לתלמידיו, שומעי לקחו, בסגנונו המיוחד, כאשר הלקח המתבקש מתנגן לא רק מתוכן הסיפור, אלא גם מצליל האמירה ומצוף הדבש הנוטף משפתי אומרם.
היריעה במאמר זה לא תוכל להכיל את כל מאמרו של רב אל'ה ברוך, הקושיות, התירוצים ודברי התורה הפלאיים. נדוג מתוכו לפחות את הסיפורים, ויהיו אלו המעשים סימן לבנים…
מנהג לקרוא לחתן ביום חופתו בפרשת 'חיי שרה'
רב אל'ה ברוך היה פותח את דבריו בדברי ה'רבינו בחיי' בפרשת השבוע: "ע"כ הוקבע בישראל לקרוא פרשה זו לחתן ביום חתונתו, להזכיר העם שיזהר בנישואיו, ושלא יקח אשה לשם יופי… ולא לשם ממון… ולא לשם שררת הקרובים ובני משפחות שיהיה נעזר בהם ויוכל להשתרר… אבל צריך שתהיה כוונתו לשם שמיים ושידבק במשפחה הגונה, לפי שהבנים נמשכים במידותיהם אחר משפחת האם, כי כן טבע ביין להיות טעמו נמשך אחר הכלי אשר עמד בתוכו."
כאשר התורה מספרת שאברהם אבינו השביע את אליעזר עבדו אודות השידוך לבנו יצחק, היא מציינת שאליעזר היה 'זקן ביתו המושל בכל אשר לו'. לשם מה מדגישה זאת התורה דוקא בסיפור השבועה?
מרן הגר"ח זי"ע הביא בשמו של הספר 'באר מים חיים' שלמד מכך לימוד עצום, עפ"י מעשה באורח שהגיע לעיר שלא הכיר שם אדם ולא ידע אם יוכל לסמוך על כשרות המאכלים שם. כאשר ראה את הקצב, החליט עפ"י מראהו המהודר כי שוחט נאמן הוא, וכי אפשר לסמוך על כשרות הבשר היוצא תחת סכינו.
כעבור כמה ימים, פגש אותו הקצב וביקש ממנו הלוואה, נענה האורח ואמר: "הכיצד אוכל להלוות כסף לאיש אשר איני מכירו…?"
נמצנו למדים שקלה דעתם של בני אדם לסמוך על מי שאינם מכירים בעניינים רוחניים, יותר מאשר בעניינים גשמיים. ואת זאת רצתה התורה ללמד, שאברהם אבינו לא נהג כן, אלא למרות שהוא סמך על אליעזר עבדו בכל ענייני ביתו הגשמיים, הוא נתן לו למשול בכל, מכל מקום בעניינים רוחניים כמו מציאת שותפה לבנו לבניית עם ישראל, הוא לא סמך עליו עד שהשביעו.
שידוכו של מרן ה'חפץ חיים' זי"ע
פעמים יש מעלה דוקא בבת עניים, כפי שמסופר שפעם שאלו את מרן ה'חפץ חיים' זי"ע על הצעת שידוך של בת ממשפחה עניה, נענה ה'חפץ חיים' ואמר: 'יש לבדוק אם יש לה עוד מעלות מלבד מה שהיא בת עניים…'
ועובדה הוי ב'חפץ חיים' דידיה, אחר שאביו נפטר ואמו נישאה בשנית ליהודי שהיתה לו בת מבוגרת, והוא דרש ממנה לשדך את בתו הבוגרת עם בנה 'ישראל מאיר', שהיה צעיר ממנה בכמה שנים.
ה'חפץ חיים' הסכים לבקשת אמו, שנדרשה לשידוך בכל תוקף ע"י בעלה, אך אחיו לא הסכים לשידוך בשום אופן. הוא טען שעליו להשתדך עם בת עשירים ומיוחסים, כדי שיוכל לישב בשלוה וללמוד תורה בלא שיפול על צווארו עול הפרנסה. אך ה'חפץ חיים' היה איתן בדעתו להיענות לבקשת אמו ובעלה, כי סבר שאם לא יעשה כן, תתבזה אמו בעיני בעלה. ואכן נסגר השידוך בשעטו"מ.
לימים, אמר ה'חפץ חיים' שיש מחבריו שהשתדכו עם בנות עשירים ובכל זאת עזבו את לימוד התורה, ודוקא הוא שהשתדך בלא ממון רב, נשאר להגות בתורה כל ימי חייו, בתמיכת אשתו ובזכות אישיותה הרמה.
המכתב העלום ששידך בין בחור כליל המעלות לנערה בעלת מום
את המעשה הבא שמע רב אל'ה ברוך מהגאון רבי אהרן קרייזר זצ"ל, מחשובי תלמידי מיר.
בעיירה 'מיר' היתה נערה שהיה לה גיבנת בגבה. משכך, לא מצאה את זיווגה ההגון שיאות לקחתה עם מומה. בראותה שהשנים חולפות והיא מתבגרת בבית אביה, עשתה מעשה. היא כתבה מכתב בו היא פירטה את מצבה העגום, ולאחר מכן הבטיחה לבעלה בעתיד שהיא תקדיש את כל ימי חייה למענו ולמען ביתם שיקימו יחדיו, והיא תמסור את נפשה כדי שיוכל לישב באהלה של תורה, ותתמסר בכל עוז לחינוך הילדים לתורה ויראה.
כאשר סיימה לכתוב את המכתב, הכניסה אותו למעטפה וכתבה עליה 'אישי למוצא המכתב', והניחה את המעטפה על עץ גבוה ביער הסמוך לעיירה 'מיר'.
כעבור תקופה יצא בחור מצוין מהישיבה לטייל ביער והנה הוא רואה מעטפה מונחת על העץ, הוא הוריד את המעטפה וקרא את תוכן המכתב. הדברים נגעו היטיב לליבו והרגיש כי יש בזה השגחה פרטית שהוא בדיוק הבחור שמצא את המכתב, ולמרות שהיה בחור מצוין, גבוה ונאה, חשב להיענות לבקשתה ולישא את הנערה הזו לאשה.
טרם שהחליט סופית בענין, הלך להתייעץ עם ראש ישיבת מיר, והוא השיבו שאם אכן הוא מרגיש שיש במציאת המכתב השגחה פרטית, הוא יכול לעשות את השידוך. הבחור יצא מחדרו של ראש הישיבה כשהוא איתן בדעתו לישא אותה לאשה, לשם שמים.
הגר"א קרייזר היה מספר שהכיר את הבחור הנ"ל ואת ביתו שהקים, ותמיד היה מתפעל מקדושת ביתו, שכל ילדיו היו יראים ושלמים, ותלמידי חכמים עצומים.
שידוך בן ה'ברוך טעם' שהתבטל רגע לפני שהוא נסגר
מידותיו של אדם באים לו בירושה מאבותיו, "על כן" – אמר הסבא מסלבודקא זי"ע – "נקראת המסכת העוסקת בענייני מדות 'אבות' ולא 'מדות', ללמדנו שהמדות הטובות באים לאדם בירושה מאבותיו.
ודומה לזה שמעתי מפה קדשו של מרן המשגיח הגה"צ רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל שמה שאמרו חז"ל: 'הנושא אשה צריך לבדוק באחיה', היינו לבדוק אם הם בעלי מדות, כי המדות עוברות בירושה ורוב בנים דומים לאחי האם.
ושמעתי מהגאון רבי משה יהושע לנדא זצ"ל ששמע ממרן ה'חזון איש' זי"ע שבשעת הדחק, כאשר אין ברירה, עדיף להשתדך עם אשה שיש לה השקפות קלות, אם היא וותרנית, מאשר להשתדך עם חברתה שאניה וותרנית, וכמובן כל אחד יעשה בזה שאלת חכם…
מעשה נורא ונפלא סיפר בענין זה הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך זצ"ל: בעל ה'ברוך טעם' עמד לגמור שידוך עבור בנו, והנה כמה רגעים לפני שבאו המחותנים לביתו לסכם את עניני הממונות, שמע ששואב המים של העירה נחלה במחלה קשה ומעתה לא יוכל לפרנס את בני ביתו. הדבר נגע מאוד לליבו וצערו הרב היה ניכר היטב על פניו. כאשר באו המחותנים, שאלו אותו מדוע פניו נפולות? והוא סיפר להם על דבר האסון אשר קרה לשואב המים. והם התפלאו מאוד על כך שלוקח לליבו כל כך את צרתו של שואב המים.
כשהבחין בעל ה'ברוך טעם' בפליאתם, החליט שאינו סוגר עמם את השידוך, "אם אלו הן המידות של ההורים" – הסביר – "שאינם מבינים את מי שנושא בצרתו של הזולת, איני רוצה להשתדך איתם…"
מהיכן הכיר רבי אליהו לופיאן את כלתו של רבי יצחק אזרחי?
המהודר ביותר, היה אומר רב אל'ה ברוך, לקחת בת שבשורשה היא בעלת מידות, ולא שעבדה על עצמה כדי להיות כזאת, וסיפר ע"ז שכאשר בא הגה"צ רבי אליהו לופיאן זצ"ל לישיבת מיר כדי לחפש חתן לבתו, ביקש ממרן המשגיח רבי ירוחם זצ"ל בחור שנולד עם מידות טובות, וכלשונו: "א'גיבארענער בעל מדות, נישט א'גווארענער בעל מידות" [בחור שנולד עם מידות טובות, ולא בחור שנהיה בעל מדות]. והמשגיח הציע לו את הגאון רבי ליב גורביץ זצ"ל.
למדנו, הטעים רב אל'ה ברוך, שהגם שרבי אליהו לופיאן היה מענקי בעלי המוסר ומרא דשמעתתא דתורת תיקון המידות, מכל מקום כאשר חיפש שידוך לביתו חיזר אחר המהודר ביותר, והוא בחור שבשורשו הוא בעל מידות ולא שתיקן את מידותיו במרוצת השנים.
ושוב מעשה בענין זה, סיפר לי הגאון רבי יצחק אזרחי שליט"א שכאשר בא בברית האירוסין עם בת דודינו ראש הישיבה הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל, בא להתברך אצל הגאון רבי אליהו לופיאן זצ"ל, וכששמע מי הכלה, התחיל רבי אליהו לשבח אותה שהיא בעלת מידות טובות ועוד שבחים כהנה וכהנה.
רבי יצחק התפלא ושאל את רבי אליהו מהיכן הוא מכיר את הכלה? "אני מכיר היטב את אביה רבי חיים שמואלביץ ואת רעייתו בת ראש הישיבה הג"ר רבי אליעזר יהודה זצ"ל" – ענה לו רבי אליהו – "וכיון שמדות עוברות בירושה, הרי זה כמי שאני מכיר את הכלה עצמה שהיא בעלת מידות טובות…"
בזכות הצלחות שנשברו, נשברה הצלחת בוורט
הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל סיפר על הדרך בה הוא בדק את מידותיה של רעייתו: לפני שהתארס, חמיו נשא ונתן עמו בדברי תורה במשך שלושה ימים, כדי לתהות על קנקנו אם מלא הוא בתורה. לאחר שהיה מרוצה מידיעותיו וכבר רצה לסגור את השידוך, ביקש ממנו רבי יחזקאל כי לפני כן הוא רוצה לפגוש את המדוברת, לבחון את אפיה ואת מידותיה.
נקבעה זמן לפגישה בביתם, ולקראתה ערכו בני הבית את השולחן עם כלי הזכוכית היפים ביותר שהיו ברשותם, כראוי וכיאה לפגישה עם בחיר עולם הישיבות, העומד להשתדך עם ביתם.
והנה כאשר נקש החתן המיועד על דלת ביתם, באותו רגע ממש אחד הילדים משך את המפה עם כלי הזכוכית והם צנחו על הארץ ונשברו לרסיסים בקול רעש גדול.
הרב אברמסקי ראה את כל המתרחש מבעד לדלת הבית, והנה הוא רואה שהנערה המדוברת נגשת לילד מושך המפה הנבוך, ובמקום לכעוס ולהתרגז על שבאי שימת לב מיותרת שיבש את שמחתה, היא ליטפה אותו והרגיעה אותו באצילות מיוחדת.
כשראה זאת רבי יחזקאל הגיב שהוא מוכן לסגור את השידוך מיד ואינו צריך להיפגש עמה לפני כן, הוא כבר ראה את מידותיה הנאצלות, כיצד התנהגה ברוגע ובשלווה בשעה כזו, וכמה רחוקה היא ממידת הכעס.
האם ראוי שהאם האלמנה תגור אצל בנה אחר נישואיו, או לא?
בחור מישיבת קול תורה התבגר ולא מצא את זיווגו, כי תנאי קשה היה לו לבת זוגתו, שאמו האלמנה תגור בביתם לאחר נישואיהם. חבריו שדאגו לו מאוד ביקשו מהגאון רבי שלמה זלמן אויערבך זצ"ל שידבר על ליבו לוותר על דרישה קשה זו, אך רבי שלמה זלמן לא הסכים עימם ואמר שהבחור צודק ואינו יוכל לדרוש ממנו לוותר על דרישתו.
לימים התארס הבחור בשעטו"מ. אז קרא לו רבי שלמה זלמן ואמר לו שלא כדאי שאמו תגור אצלם, כי זה יכול להפריע להם ב'שלום בית'. "אינני מבין – התפלא הבחור – "הרי לא מכבר ראש הישיבה הסכים עם דרישתי ואף ביטל את דעת חבריי, אם כן מה השתנה…?"
"האמת שאינני סבור שטוב שאמך תגור אתכם" – השיב לו רבי שלמה זלמן – "אלא שמפני שידעתי שאשה שתסכים לדרישה כזו, משמע שהיא בעלת מידות טובות ומיוחדות, על כן לא הפרעתי לך לבדוק את מידות רעייתך לעתיד ע"י דרישה זו, אבל עתה אחר שכבר בדקת שהיא בעלת מידות טובות, למען שלום ביתכם לא כדאי לך שאמך תגור אצלכם…"
'וישתחו ארצה לה' – מכאן שמודים על בשורה טובה'
אחר כל העצות שנלמדו בענייני שידוכים מביאורי פסוקי התורה, היה רב אל'ה ברוך מעורר מדברי רש"י על הפסוק (בראשית כד נב) 'ויהי כאשר שמע עבד אברהם את דבריהם וישתחו ארצה לה", 'מכאן שמודים על בשורה טובה' שצריך להודות ולהלל לבורא עולמים על רוב הטובות שעושה עמנו בכלל ובפרטי בענייני שידוכים שרואים בחוש איך שהכל מונהג בהשגחה עליונה לפרטי פרטים.
והיה רגיל לספר מה ששמע מהגאון רבי נטע פריינד זצ"ל שכאשר הגאון הצדיק רבי שמואל אהרן יודלביץ זצ"ל הכניס את בתו בברית האירוסין עם בחור תלמיד חכם מופלג, שמח מאוד על שזכה לחתן כה דגול, ונכנס לחדר הפנימי ואחר שסגר אחריו הדלת ראו המציצים מבעד לחלון איך שהוא פורס מחצלת על הארץ, ומשתחווה לה' כל גופו בפישוט ידיים ורגליים, לקיים מה שנאמר: 'וישתחו ארצה לה' – מכאן שמודים על בשורה טובה'.
סדר א' של שבע וחצי שעות – ההכנה הראויה לשידוכים
ונסיים במעשה שהיה רב אל'ה ברוך מספר על תקופת היותו בשידוכים. הוא למד אז חברותא בסדר א' עם הגאון רבי חיים קמיל זצ"ל, ורבי חיים הורה לו שבזמן השידוכים צריך להרחיב את שעות הסדר ראשון לשבע שעות ולסיימו רק בשעה שלוש וחצי אחה"צ, ובשעות הערב יוכל להתעסק במה שצריך בענייני השידוכים.
וכל תורת ההדרכה לבן הישיבה של רבינו הגאון רבי אליהו ברוך זצ"ל, הלא הם כתובים בקונטרס השידוכים הנדפס בספר הנכבד 'משולחן רבי אליהו ברוך' על חומש בראשית, ואנו בדלותנו העתקנו רק הסיפורים והמעשים, למשוך לב הקוראים לעיין בקונטרס ולהחכים…