מאת: הרב משה מיכאל צורן
בפרשת 'וישלח' (בראשית, פרק ל"ג פסוקים ו'-ז') מגלה לנו התורה שכאשר יעקב אבינו נפגש עם עשיו, הוא בחר תחילה בשפחות ובילדיהן, דהיינו שהם יגשו ראשונים לעשיו; המשלחת השניה היתה של לאה וילדיה, 'ואחר נגש יוסף ורחל וישתחוו'.
וההסבר לסדר זה הוא כפי שרש"י מביא ש'אחרון אחרון חביב'. ושואלים המפרשים, איך אפשר להפלות בין דם לדם? האם בגלל שהאחד פחות חביב מהשני, מותר להציב אותו במקום יותר מסוכן?
באחרית ימיו אמר מרן הגרא"מ שך זצ"ל פירוש מבהיל. בספר ישעיה (נ"ז ט"ו) נאמר: 'כי כה אמר רם ונשא וכו' מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים'.
דהיינו, שלא כמו שנוהגים אנשים שכאשר הם רואים אדם שפל-רוח, מתרחקים ממנו ואינם חפצים בקרבתו, השי"ת מתקרב יותר ויותר אל אדם כזה, ושוכן בקרבו, ואף משרה את שכינתו עליו.
זו הסיבה, הסביר מרן ראש ישיבת פוניבז' זצ"ל, לחלוקה שעשה יעקב. את השפחות וילדיהן הציב בראשונה, כיון שביזו אותם, והראיה מהפסוק בפרשת וישב (בראשית, ל"ז ב') 'והוא נער את בני בלהה', ומסביר רש"י – 'כלומר רגיל אצל בני בלהה, לפי שהיו אחיו מבזין אותן והוא מקרבן'.
ואם כן, כיון שהם מבוזים, הרי שהקב"ה יהיה לצדם וישמור עליהם יותר מכל האחרים, ולכן אפשר להציבם במשלחת הראשונה לעשיו. אחר-כך הציב את לאה, כיון שהיא היתה אהובה פחות מרחל, ורק לבסוף את רחל…
יש בדברים אלה כדי לעודד אנשים שבורי-לב, שיידעו שהשי"ת קרוב אליהם יותר מלאנשים אחרים, וקירבה זו יכולה להביא אותם למצב שבו יוכלו להתפלל בכוונה גדולה יותר, ולבקש מלפניו יתברך שיושיעם ויצילם מהצרה שבה הם מצויים.
עובר לצד השני של המדרכה
כדאי להתעכב קצת על היסוד הנ"ל של מרן הגרא"מ שך זצ"ל, ולהחדירו אל תוך לבנו. שהרי מי אינו מודע לכך שמטבעם של בני אדם שהם אינם מחבבים את האנשים האומללים וקְשֵׁי-היום!
כל אחד מעדיף להיות ליד אנשים נחמדים, חייכנים ולבביים. אבל כשהוא נתקל עם מי שאפוף בצרות, הוא מעדיף לעבור לצידה השני של המדרכה. למה? – ככה. כי יותר נעים לדבר עם מי שפניו קורנות מֵאוֹשֶׁר.
ברם, שמחה גדולה צריכה להיות לנו ביודענו שאצל השי"ת העניינים פועלים בדיוק הפוך. פסוקים רבים מביעים את מידותיו של השי"ת, המחבב דווקא את העני והאומלל, את הדך ואת הנכלם, ואת כל מי שהעולם אינו מאיר לו, לכאורה, את פניו.
גם בסליחות אומרים: 'רחמנא דעני לעניי, ענינא' – פירוש, ה' העונה לעניים, תענה לנו; רחמנא דעני למכיכי רוחא, ענינא – פירוש, ה' העונה לשפלי-רוח, תענה לנו'. למדנו, שאחת ההגדרות המובהקות של בוראנו יתברך ויתעלה היא – שהוא מקשיב לאומללים ולמסכנים.
ברום דרגתו, ומשמי-שמים, כשאינספור מלאכים ושרפים מקיפים אותו, מעדיף השי"ת להביט אל נכאי-היום הללו, ולסייע להם במועקותיהם. ההיפך הגמור, מדרכם של בני אדם. ולכן, דווקא האנשים הללו יכולים למצוא דלת פתוחה אצל השי"ת, יותר מכל אדם אחר.
ולכן, העצה היעוצה שאפשר לייעץ להם היא לעזוב את כל השתדלנויות המיותרות אצל אנשים אחרים, ולהשתדל לזכות רק לקרבתו של אבינו שבשמים, שייטיב להם ויחלצם מכל צרותיהם ומצוקותיהם – יותר מכל השתדלנים האחרים.
צריכים לרחם על כל מי שמסתמך על 'המטוסים החדשים', ומאזין להתרברבותם של 'הממונים על הבטחון'
כיון שדיברנו בענין האויבים הקמים עלינו, נציין שהאבסורד הנורא הוא, שיש עוד אנשים המשתעשעים ב'כוחי ועוצם ידי', וכשאירן מאיימת בשיגור פצצות-אטום לארץ ישראל, רח"ל, וגם אנשי-המקצוע יודעים שאסור לזלזל באיומיהם, הם חושבים, ואומרים, ש'לנו יש מטוסים יותר טובים, שבכוחם לפגוע בכל פינה באירן, גם בכור האטומי' – – –
כל ילד קטן בחיידר יודע שלא כך צריכה להיות תגובתו של העם היהודי נגד האיומים המזעזעים הללו! כל ילד הלומד את תורתנו הקדושה, יודע שרק בכוח-התורה, ובכוחם של גדולי התורה – שהבריאה משועבדת להם – נוכל בעזרת השם להתגבר על כל אויבינו הקמים עלינו! זו היתה האמונה שליוותה את עם ישראל במשך כל הדורות!
את 'סודות הייצור' של ענני הכבוד מצאנו בספר "שפתי צדיק" הכותב: "חוקי הטבע מאשרים כי האדים היוצאים מפיות שני אנשים אוהבים, מתחברים יחד באוויר. אהרן הכהן אוהב שלום ורודף שלום, בהשפעתו אהבו כל ישראל איש את רעהו, ומן האדים שעלו מפיות ששים רבוא בישראל, התחברו יחדיו ונוצרו ענני כבוד בזכות אהרן", עכ"ל.
נתרגם זאת למלים שלנו: כאשר שני רֵעים אהובים נפגשים ומשוחחים יחדיו בחיבה וברעות, יוצאים מפיהם אדים רוחניים, והגם שעיני בשר ודם לא מבחינות בהם כלל – מתחברים האדים הללו יחדיו באוויר ומהם נוצרים ענני הכבוד, שבכוחם לשמור עלינו מכל פגע רע.
יש בדברים אלה כדי להתוות לנו דרך בחיים, ו'מִרְשם' בדוק ומנוסה לחיזוק בעניינים שבין אדם לחבירו.
כל האיומים המושמעים על ידי אויבינו, הם איתותים מן השמים עבורנו, ומי כמו ציבור בני תורה מחויב 'לראות' את האיתותים הללו, ולקבל את הסימנים שמשגרים לו מן שמיא. ממי יכול השי"ת לתבוע זאת אם לא מאתנו, חובשי בתי המדרשות והמדקדקים במצוות?!
אסור לנו להתרשם מההצהרות של אלה שעדיין אינם מאמינים בהשם יתברך, וחושבים שיש להם את הכוח להתמודד מול האיומים האירניים, באמצעות מטוסים… במיוחד בימים אלה, חל עלינו חיוב גדול לחזֵק ולבצֵר את אמונת-האומן של העם היהודי, שידע במשך כל הדורות שהחוסן הפנימי שלנו נעוץ רק בתורה, בלומדיה ובגדוליה!
רק מי שמעשיהם מוכיחים את נאמנותם הגדולה להשי"ת מחד, ואת ענוותנותם הנשגבה מאידך – רק הם מסוגלים לשעבד את כל הבריאה לרצונותיהם! ובכך להביא לגאולתנו ולפדוּת-נפשנו!
הגר"י זילבשטיין הביא כמה סיפורים מופלאים-שבמופלאים על כמה מגדולי ישראל, והתבטא ש'אין דַּי מלים בפינו כדי לבטא את גדלותם הנוראה של אותם גדולים'.
המעשה שסיפר הגר"י זילברשטיין מוסב על הגאון רבי שלמה קלוגר, והעיד שאת הפרטים על כך שמע ממרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל, 'שלמרות שלא נהג לספר סיפורים, בכל זאת מדי פעם היה מעשיר אותי במעשים ובהנהגות של גדולי ישראל מדורות-עברו'.
את הסיפור דלהלן שמעתי ממנו במהלך דיון שדנתי לפניו אודות פסקו של רבי שלמה קלוגר שאמר שדברי חז"ל שאמרו (סנהדרין, י"ט ב') 'כל המלמד בן-חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו', זה לא 'כאילו', אלא ממש ילדו, ויצא בכך ידי קיום מצוות פריה ורביה!
ואז סיפר לי מו"ח את המעשה הבא, שהתרחש לאחר שרבי שלמה קלוגר התפטר מרבנותו בעיירה זאליפוט. יש להניח שכאשר גאון עולם שכזה, ששמו יצא מסוף העולם ועד סופו, מחליט לנטוש את קהילתו, היו לו מן הסתם כמה וכמה סיבות אמיתיות לכך, ויש רק לרחם על היהודים שנימנו על חברי הקהילה ההיא, שהגיעו למצב כזה.
אולם, אחרי הרחמים המרובים, הבה נבחן מקרוב מה עשה המהרש"ק לאחר מכן. רבי שלמה קלוגר פונה לחפש מקום אחר בו יוכל להרביץ תורה. בתוך כך, הוא מגיע אל העיר ברוד, שם מכהן כאב"ד הגאון בעל ה'בית אפרים', רבי אפרים זלמן מרגליות.
משרה פנויה
כיוון שבעיר זו לא היה באפשרותו להרביץ תורה באמצעות הרבנות, מחליט רבי שלמה קלוגר לחפש משרה אחרת, העיקר שיהא בכוחו להמשיך ולהפיץ את תורת השם, כלבבו.
והנה, לאחר בירור שעשה אצל אנשי העיר, מצא שבחיידר המקומי יש משרה פנויה של… מלמד-דרדקי והחליט לקחת אותה על שכמו. יֵשֵׁב גאון כביר שכמותו, וירביץ תורה לילדי ישראל. העיקר שלא תשתכח תורה.
בכך עוד לא תם הסיפור. בעיר ברוד, המשיך מרן הגרי"ש אלישיב לספר, היתה תקנה שכל יהודי שביקש להתקבל למשרת המלמדוּת, היה צריך לשאת לפני כן דרשה לפני הציבור בבית המדרש המקומי. והיה, אם מצאה הדרשה חן בעיני הקהל, זכה האיש במשרה, ואם לא – נאלץ היה לפנות את המקום לרעו הטוב ממנו.
בני הקהילה דרשו אפוא גם מהגר"ש קלוגר לשאת את דברותיו לפני העם. הגאון הסכים, אך דרש שגם ה'בית אפרים' יהיה נוכח בעת הדרשה. והנה, עולה 'המועמד להיות מלמד' על בימת בית המדרש, ונושא דרשה מצוינת, כפי המתאים למי שעתיד להיות אחד מגאוני העם היהודי, והקהל אכן נהנה מאוד מהדברים.
אי-אפשר לשַנות מדעת התורה
ברם, לאחר הדרשה, כאשר עבר הגאון ליד כסאו של המרא דאתרא, רבי אפרים זלמן, הבחין המהרש"ק שפניו זועפות קמעה, וביקש שיאמר לו על מה נשתנו פניו. השיב לו הרב, שאמנם הדרשה היתה טובה, אך מתוך הדברים, וחשבון-הפלפול שעשה בפרשת 'שלח', פרשת המרגלים, עולה שלא היו שנים עשר מרגלים, אלא עשרים וארבעה, וזה נגד פשטות דברי התורה ודברי חז"ל, וכיוון ששינה מדעת התורה, זעפו פניו.
במקום תשובה, שאל רבי שלמה קלוגר את ה'בית אפרים', אם יש כאן בבית המדרש ירושלמי על מסכת סוטה. רבי אפרים זלמן השיב שמפני יוקרו ונדירותו של הירושלמי, אי-אפשר להשיג את הספר. הדרשן המשיך לשאול האם אפשר להביא לו מסכת סוטה מש"ס בבלי, והפעם התשובה היתה חיובית.
יעיין נא מר בדף ל"ד עמוד א', ויראה בעיניו שהביאו שם התוספות בד"ה 'טורטני', בשם הירושלמי, שדעת רבי עקיבא היא שהיו עשרים וארבעה מרגלים.
איזה ענווה! איזו גדלות של מנהיג אמיתי!
שמע ה'בית אפרים' את הדברים, ונזכר שאכן כך כותב התוספות. נו, עכשיו נעצור רגע ונתבונן: מה היה עושה 'מנהיג' שאינו מנהיג, הנגוע בנגיעות מראשו ועד רגליו, שהיה רואה גאון שכזה המגיע לעירו, ומצליח להפליא בדרשתו את כל יושבי העיר, ועוד מזכיר לו דבר שהוא-עצמו לא זכר…
הרי אדם שלא ניחון במידות טובות, ומגמתו איננה להנחיל את הטוב לקהל עדתו, היה עושה כל טצדקי שבעולם על מנת להיפטר במהירות האפשרית מאדם שכזה, שעלול לרשת ממנו את הרבנות.
ומה עשה ה'בית אפרים', בישרותו הגדולה, לאחר שמהר"ש קלוגר הראה לו את התוספות? – המרא דאתרא בעיר ברוד, כך סיפר מרן הגרי"ש אלישיב, אמר למהר"ש שמעתה בוודאי לא יתמנה למלמד תינוקות, אלא למגיד מישרים של העיר!
מגיד-המישרים של ברוד היה בדרגה זהה להמרא דאתרא של העיר, וכמו בכל ישיבה שבה מכהנים ראש ישיבה ומשגיח, היו בעיר ברוד רב ומגיד-מישרים, כשאחד היה ממונה על החלק ההלכתי, והשני על הפן המוסרי של אנשי העיר.
והמרא דאתרא של העיר ברוד, ממנה את רבי שלמה קלוגר שיעמוד לצדו! כוונתו היתה שלאחר 120 שנותיו יתמנה המהרש"ק להמרא דאתרא, וכך אכן היה. היש בדמיוננו ציור תיאורי לענווה יותר גדולה מזו?!
המשימה העיקרית: להרביץ תורה!
מלבד הלקח המאלף שיש לנו ללמוד מענוותו המרובה של רבי אפרים זלמן מרגליות, שהעניק למהר"ש את המינוי המכובד, נסיק מכאן עוד שני דברים.
נתאר לעצמנו רב ואב"ד באחת הערים בארץ ישראל הנוטש את משרתו, והולך לחפש לו מקום אחר שבו יוכל להרביץ תורה; האם מצטיירת בדמיוננו, גם זה הרחוק ביותר, מציאות כזו שאותו רב יילך להתמנות כ…מלמד בחיידר?! הרי הדברים יישמעו כחוכא והיטלולא!
ורבי שלמה קלוגר, ידע שמשימתו העיקרית בחיים היא להרביץ תורה, ואם נאלץ להתפטר ממשרתו בעיירה זאליפוט, הוא הולך להיות מלמד דרדקי, ולא אכפת לו משום דבר אחר, רק להרביץ תורה.
ועוד יש לנו ללמוד ממעשה מופלא זה, עד כמה גדולה היתה ענוותו של רבי שלמה קלוגר, בכך שהיה מוכן לשאת דרשה בפני כל הקהל, למרות שהעילה לדרשה היתה כדי להביא לאישור מינויו כמלמד. כמה 'מנהיגים' היו מסוגלים לעשות זאת?… הרי לנו דמותו של מנהיג.
והרי לנו כוחם של מנהיגי ישראל, שרק בזכותם מתקיים העם היהודי.
(מתוך הספר 'שבת בשמחה')