סיפור יהודי מפעים סיפר לי ראש ישיבת "עטרת צבי", הגאון רבי אברהם אלטמן שליט"א, על אודות מסעו השנתי לארץ מולדתו ארגנטינה יחד עם בנו הרב הגאון ר' אליהו מאיר שליט"א למען הישיבה הקדושה, בחורף תשע"ו. דרכם היא, שנותנים הם דרשות בכל בתי הכנסת, בעיקר בשבתות שאז הקהל מתכנס יותר. הם מתחלקים בין בתי הכנסת שונים ונושאים בהם דברי חיזוק. את שהייתם שם הם מנצלים להביא את דבר ד' ולחזק את היהודים בגולה.
הבן, ר' אליהו מאיר, דיבר באחד מבתי הכנסת. בשבת בבוקר, בדרכו לאכסניה, פגש בו יהודי ברחוב והודה לו מאוד על דרשתו הנפלאה אמש בביהכ"נ בו התפלל. הם שוחחו יחדיו וערכו היכרות: התברר, שהיהודי הוא מנהל מפעל גדול לייצור מכנסיים. הציע לו ר' אליהו מאיר ביקור במפעל יחד עם אביו, הגר"א שליט"א. הלה נענה בחיוב והיא נועדה ליום ראשון. בשעה היעודה נפגשו, והביאו את דבר הישיבה לידיעת היהודי. מנהל המפעל התרשם מאוד ורשם המחאה על סכום מכובד.
לפתע, פנה אליהם בשקט ועננה של דאגה נסוכה על פניו, וכך סיפר: שותפו היהודי שרחוק מאוד משמירת תורה ומצוות עלתה במחשבתו אולי להתחתן עם מישהי שאינה נחשבת כיהודייה רח"ל. כמה שניסה להסביר לו את חומרת המעשה לא הועיל מאומה, מה עושים?!
הגאון ר' אברהם ביקשו שיקרא לשותף. היהודי פחד מאוד לעשות זאת, לא נעים היה לו שהסגיר את שותפו לידי רב חשוב, אבל דרך ארץ הייתה לו והוא עשה זאת.
השותף נכנס, והרב קיבל אותו בסבר פנים יפות, לחץ את ידו ואמר לו: "ראה, השותף שלך נתן לנו המחאה מכובדת לזכות הישיבה, אתה שותף לכך ואני חייב להודות גם לך!"
הרב אלטמן ניצל את ההזדמנות ושיתף אותו באופי הישיבה ובזכות שלהם בתרומה לה, ואז, תוך כדי שהוא מחזיק את ידו ומלטפה, הישיר הרב אלטמן מבט לתוך עיניו של השותף ואמר לו: "אתה יודע? אתה ממש מקסים אותי! אני מרגיש שאתה אדם נעלה ומרומם מאוד!"
האיש התרגש עד דמעות, והרב אלטמן לא הרפה וביקש להזמין את שני השותפים לארוחת ערב במסעדה למחר… מובן, ששניהם התרגשו מן ההזמנה המכובדת ונתנו את הסכמתם, לא לפני ש"הזהירו" שהם ישלמו על הארוחה…
למחרת ישבו שני השותפים עם הרב ובנו במסעדה, שוחחו על עניינים אלו ואחרים, ומפעם לפעם "התביית" הרב אלטמן במבטו על האיש, קרץ לו ואמר: "איזה איש מיוחד אתה!" ואז הגיע הרגע: הרב אלטמן שאל את האיש: "תגיד לי, אתה נשוי?" השיב: "לא!" – "נו, אם כך" – אמר הרב: "אני מברך אותך שהשנה תתחתן ואני אבוא לרקוד בחתונה שלך! אל תשכח להזמין אותי! אני אעשה השתדלות לבוא מארץ ישראל במיוחד, אני חייב לרקוד אתך בחתונה!…"
סיפר הרב: "הוא לא ידע שאני יודע, אולם ראיתי לאיזו טלטלה הכנסתי אותו; הבנתי מהן המחשבות החולפות בראשו: 'הרב יבוא לרקוד אתי בחתונה והכומר יהיה 'מסדר הקידושין' שלי?!!!'"
השותף ניסה להתעשת ואמר לרב שיזמין אותו, כמובן, ובכך נפרדו דרכיהם, תוך שכל אחד משאיר את כרטיס הביקור שלו למשנהו.
בחודש אב תשע"ו, קיבל הרב אלטמן טלפון מהשותף התורם שבישר לו בדמעות: "חברי חזר בו מכל וכל, הוא ביטל את תוכניתו, ועכשיו התארס עם יהודייה, היא הרבה יותר חזקה ממנו ב'אידשקייט', והוא מקווה שהיא תקדם אותו ביהדות יותר. החתונה אמורה להתקיים בחורף, בדיוק בתקופה שהרב אלטמן רגיל להיות בארגנטינה!" – ואכן קיים הרב את הבטחתו ורקד אתו בחתונה הכשרה שלו!
**
אנחנו צריכים להתבונן בסיפור המיוחד הזה. מה השפיע על אותו יהודי הרחוק מ'אידישקייט' מאוד, שלמרבה הצער אינו רואה שום בעיה שילדיו שייוולדו לו יהיו גויים? כיצד השפיעו עליו המילים המיוחדות של הרב אלטמן שליט"א?
ונגלה את הסוד הגדול הטמון כאן: חז"ל מספרים על ויכוח בין חכם מחכמי אתונה לבין ילד ירושלמי: "חד מאתינס אתא לירושלם. אשכח חד מינוקא יהב ליה פריטין. אמר ליה: זיל ואייתי בעין וחובצין מן דאתא. אמר ליה: אחמי לי אידא היא חובצא דעיזא חיוורתי ואידא היא דעיזא אוכמתי. אמר ליה: איהו את גבר סב ואחמי לי את אידא היא ביעתא דתרנגולתא חיוורתי ואידא היא דאוכמתי:" (מדרש איכה א', ט')
מסופר כאן על איש חכם מאתונה שפגש ילד ירושלמי והראה לו שני חריצי גבינת עיזים. גבינה אחת נוצרה מחלב של עז לבנה והאחת מחלב של עז שחורה. ביקש החכם מן הילד שיגלה איזו גבינה יצאה מן העז הלבנה ואיזה מן השחורה. בתשובה, לקח הילד שתי ביצים ואמר לחכם: ביצה אחת הטילה תרנגולת לבנה וביצה אחת – שחורה, איזו ביצה הטילה התרנגולת הלבנה ואיזו השחורה?" – מה מביעים כאן חז"ל?
מבאר מרן הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצוק"ל בטוב טעם: החכם האתונאי טוען לילד: אתם, ישראל, מתהדרים בנוצותיכם והולכים בתחושת עליונות שאתם הטובים והיפים. נכון, אבותיכם היו אנשים מיוחדים ונעלים, אבל כל העם ברחוב שלכם אינו שונה במאומה מן הגוי המצוי! – לכן הראה לו גבינות מן העז הלבנה ומן העז השחורה – לומר, ששתיהן מוציאות חלב לבן ואף אחד לא יזהה מה יצא ממי. כך הדורות האחרונים: אין כל הבדל בין היהודים לגויים בדורות הללו, ומדוע רואים היהודים עצמם לבנים והגויים נשארים השחורים?
מביא לו הילד שתי ביצים – אחת של תרגולת לבנה ואחת של שחורה, ואומר לו: האם יכול אתה לזהות מי הטילה כל ביצה? לא ולא! אפילו תשבור את הקליפה לא תוכל לדעת איזו ביצה הטילה הלבנה ואיזו השחורה. אבל – אם תניח את הביצים תחת התרנגולת והן תיבקענה מכוח החימום של האם – תגלה מאיזו ביצה יוצאת תרנגולת לבנה ומאיזו שחורה.
כך בענייננו: אם תניח את הגוי להתחמם בחומם של אבותיו הגויים – יצא ממנו גוי, ולעומת זאת, אם תניח את היהודי תחת החום היהודי – יצא ממנו יהודי!!!
**
אבל כאן כדאי לחדד נקודה נוספת וחשובה לא פחות… אם החמימות הזאת, של אדם זר, הצליחה לגרום לאותו יהודי שהיה רחוק מדרך התורה והמצוות לחזור בו מכוונותיו הרעות, ולהתהפך מן הקצה אל הקצה, כמה החמימות הזאת יכולה להשפיע אם אנחנו נעניק אותה בתוך הבתים שלנו, לילדים שלנו, לתלמידים שלנו בבתי הספר, בתלמודי התורה ובישיבות. כמה נשמות מישראל אפשר להציל על ידי אותה חמימות, על ידי יחס אוהב ומכבד…
כשזיכתה אותי ההשגחה העליונה להקים את סמינר 'תפארת החיים' באשדוד, נכנסתי למרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל, לקבל את ברכת הדרך.
אמר לי מרן הגראי"ל שהוא מציע שנחדש דבר מיוחד בעולם הסמינרים… להכניס משגיח לסמינר… כמובן שאני התפלאתי מאוד, מה זאת אומרת משגיח בסמינר, איזה מן חידוש מציע לי ראש הישיבה?
אבל כדרכו, ההצעה הזאת היתה הקדמה לקראת מה שהוא רצה לומר לי מיד לאחר מכן, והיא נועדה רק לגרום לי להאזין ברוב קשב: "אני לא מדבר על משגיח רגיל", הוא אמר, "אני מדבר על משגיח מהסוג שהחזון איש רצה שיהיה…".
הסביר ראש הישיבה, שפעם באו למרן החזון איש עם טענה אודות ישיבה מסוימת שהיה שם משגיח קשה שהחזיק את הבחורים בצורה חזקה, ולאחר שהוא סיים את תפקידו החליף אותו משגיח רך כקנה, והיו שחששו שאולי הישיבה תתפרק ולא תחזיק מעמד עם כזה משגיח שאינו יודע להחזיק את התלמידים ביד חזקה.
אמר להם החזון איש, שבקניינים הממוניים, קניין 'משיכה' הוא קניין חזק יותר ועוצמתי יותר מקניין על ידי 'חזקה'. כך גם לגבי חינוך, עדיף למשוך את הבחורים אליך במקום להחזיק אותם שלא יברחו ממך…
גם לאחר מכן, כשלא פעם ולא פעמיים היינו צריכים לדון בדיני נפשות, וגורלן של תלמידות מהסמינר עמד על הפרק, לאחר שחרגו מהכללים בצורה משמעותית מאוד, והיה צורך לשקול את הפסקת הלימודים שלהן בסמינר, כמובן שהחלטות כאלו לא מקבלים בלי להיוועץ בגדולי התורה, והיינו הולכים למרן ושואלים את פיו.
לא פעם ולא פעמיים הוא הורה לנו לפעול נגד כל היגיון והבטיח לנו שאנחנו נראה נחת מהתלמידות הללו, ואין צורך לומר שדבר מדבריו לא נפל ארצה.
בזכרוני עוד חי אותו מקרה שבו היתה תלמידה אחת שלא היה מנוס אלא לסלק אותה מהסמינר, איני יכול לפרט בעניין, אבל זה היה דבר ברור באופן מוחלט שהתלמידה הזאת לא יכולה להישאר בסמינר, מה גם שהיא לא הסתירה את התנהגותה וכל החברות ידעו שהיא בזה לכללים ופועלת בניגוד להם, דבר שיכול כמובן לשבור את כל המסגרת והמשמעת ועוד ועוד.
בגלל חומרת המקרה, גם מרן זצ"ל הסכים עמנו, ונטה לאשר את הסילוק שלה מהסמינר עם כל הצער שבדבר, אבל אז הגיע מישהו מ'לב לאחים' שרצה להציל אותה, ואמר שיש איזו אשה אחת שמוכנה לקחת את התלמידה הזאת תחת חסותה, לטפח אותה ולעטוף אותה באהבה ובחמימות ולשקם אותה.
כששמע ראש הישיבה את הדברים, הוא מיד הודיע שאת הילדה הזאת לא מוציאים מהסמינר. אם יש מישהי שמוכנה לתת לה חמימות, יש לה סיכוי. "אתם עוד תראה ממנה הרבה נחת", הוא אמר לנו, "אם יש חמימות, היא תצא מהמצב הזה ותעלה על דרך המלך", וכך אכן היה.
לימים, כשהוקמה ישיבת 'תורה בתפארתה', ומן השמים זיכו אותי לקחת חלק ולהיות משגיח בישיבה, שוב ניצבתי בפני מרן ראש הישיבה זצ"ל לקבל את ברכת הדרך.
נכדו של מרן הציג אותי בפניו ואמר "זה הרב צוקר מאשדוד, הוא נהיה משגיח בישיבה".
שמע מרן את הדברים ואמר לי בחיוכו המפורסם: "צוקער איז זיס… געדענק מ'דארף זיין א זיסער משגיח" – "הסוכר (תרגום של שם משפחתי 'צוקר') הוא מתוק, זכור! צריך להית משגיח מתוק".
כי תפקיד של משגיח הוא למשוך את הבחורים לתורה וליראת שמים, ולא להחזיק אותם בכח הזרוע, כי קניין משיכה הוא קניין חזק יותר מחזקה…
בפרשתנו נפגשים יעקב ועשיו לאחר 36 שנות ניתוק, חז"ל מגלים מה מסתתר מאחורי שאלתו של עשיו "וַיִּשָּׂא אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הַיְלָדִים וַיֹּאמֶר מִי אֵלֶּה לָּךְ" תמיהתו של עשיו היתה לאחר שחלקו הוא ויעקב ברחם אמם את העולמות יעקב נטל את העוה"ב בעוד עשיו נטל את העוה"ז, כשעשיו נושא עיניו ורואה את הנשים והילדים הוא טוען ליעקב פלשת לתחומי, אמרת שאתה נוטל עולם הבא והנה יש לך מלוא חופניים עולם הזה!
מה בדיוק ראה עשיו? עשיו כמבואר בסוף הפרשה יש לו מלאי של 'אלופים' ילדיו כולם היו שרי ממשלה נושאי קריירה נחשקת, אבל דבר אחד לא היה לו – "משפחה!" כל אלוף הוא אלוף לעצמו, לעומתו רואה עשיו אצל יעקב ארבע נשים ואחד עשר ילדים המתייצבים סביבו כחיילים, מוכנים להילחם ולמות עבורו, הוא רואה יוסף שעומד כמגן לחץ לאמו, הוא רואה מרקם משפחתי חם, אוהב ומקושר…
והוא זועק בגרון ניחר – – – האם העולם הזה אצלי, הרי כולו שלך!!!