"ויהי ד' את יוסף" (לט, כא)
"התאספנו כאן לזכרו של אדם שהיה דמות פלא בחייו", סיפר מרן ראש הישיבה הגרב"מ אזרחי שליט"א, במשא התעוררות מיוחד בהיכלה של ישיבת 'יד אהרן', לרגל היארצייט של הגאון הגדול רבי בצלאל ז'ולטי זצוק"ל.
"במשפטים קצרים הייתי רוצה לבטא את מה שנשאר מזיכרוננו, שכדאי ללמוד מדמותו כדי ללמוד ממנה לחיים טובים ולשלום. אל תתפלאו שאני אומר לכם כי דמות פלא היתה דמותו של הגאון הגדול ר' בצלאל. אנחנו זוכרים אותו היטב".
- • •
"זכיתי להיות קרוב אליו. מזמן עמדי על דעתי כבר צלצלו באוזניים שלי השם שלו. קראו לו בישיבה שם חיבה, 'צלק'ה דער עילוי'. הוא היה אחד העילויים בישיבה, מהמפורסמים שבהם.
"אני אומר תמיד לבחורים: אין אמא בישראל שאינה רוצה לראות את בניה גדלים אנשי שם, אין אמא בישראל שרוצה לראות כך את בניה שלא השתמשה בצלק'ה כמודל. עם השם שלו האכילו ילדים:
"'תאכל טוב, תוכל להיות כמו צלק'ה'. כך אמרו אימהות לילדים קטנים. שמו לא פסק מלהצטלצל אצל כל יושבי שער. כשנכנסתי לישיבת חברון הייתי חודשיים אחרי בר מצווה, הוא כבר היה מאלה המפורסמים המבוגרים מבוגר בתואר.
"יש דין של הידור מצווה. זה קלי ואנווהו טלית נאה ספר תורה נאה. אני חושב שהוא חידש את העניין הזה של שטיקל תורה נאה. היה מוציא מתחת ידו כל דבר שהוא היה בנוי לתלפיות מן המסד עד טפחות. כשהייתי שומע ממנו איזה דבר תורה היית מרגיש שהוא בנוי לתלפיות. כל שאלה נאמרה במקום הנכון לאומרה ובמקום שהכי נח לשמוע אותה, היכן שהיא מצלצלת הכי טוב. והיסוד נלקח מהמקום ההוא דווקא משום שמשם אפשר יותר ויותר להצטעצע בו.
"הוא היה בונה מערכות של חידושי תורה בכל התורה כולה, הדברים שלו כשהוא עוד היה צעיר לימים היו מודפסים במקומות היוקרתיים ביותר, והיו מחזרים אחריהם להדפיסם. הוא ידע ש'זה קלי ואנווהו' בשטיקל תורה חשוב לא פחות, מאשר ב'טלית נאה'.
"כשהוא היה אומר את השטיקל תורה בהתלהבות שלו בסדר שלו, היה תמיד נראה הסדר אריח על גבי לבינה. היו אלו הכישרונות שלו, הקב"ה נתן לו כישרונות מיוחדים, אבל הוא לא הסתפק במה שהוא קיבל. הוא שכלל אותם.
"אני זוכר, אחד הילדים שלמד בישיבת חברון – משום מה הוא הגיע באותו יום בצהריים הביתה והאמא קראה: 'מהר מהר, כבר הכנתי לך בגדים של שבת תלך לחתונה'. והילד שאל 'של מי החתונה?', האמא אומרת לו, 'של צלק'ה!'. והילד שואל, 'למה שאני אלך?' והאמא אומרת לו: 'אני אומרת לך – לך!', והוא הלך.
"כשהוא חזר שאלו אותו מלמעלה – נו מה היה? הוא אומר, 'באתי לשם וראיתי את רבי בן ציון ידלר, המגיד של ירושלים, עומד על השולחן ואומר: אֵ י אֵ י אי איזה קידוש ד', איזה קידוש ד', התדעו מהו הקידוש ד'? הקב"ה בירך את אדון וכסלר, הוא הצליח בנכסיו והוא הלך והקדיש עשרת אלפים לירות לעילוי של הישיבות שנקרא צלק'ה!'. ואותה אמא אמרה: 'בשביל זה שלחתי אותך, כדי שתשמע את זה'".
- • •
"מה היה הסוד של הצמיחה והגדילה שלו? מה אנחנו צריכים ללמוד? כולם יודעים שצריך סייעתא דשמיא – בלי סייעתא דשמיא שום דבר לא זז. האם יש באיזשהו מקום כללים, מרשם, איך לקבל סייעתא דשמיא?
"אראה לכם שזה כתוב, 'בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכים אותו' – זוכה לסייעתא דשמיא. כתוב כאן שאם אתה רוצה למשוך אחריך את הדבר הזה שנקרא סייעתא דשמיא, מה אתה צריך לעשות? – לרצות.
"אבל לרצות, שהרצון הזה יתנקז לאיזו שאיפה, תדעו לכם שהאדם הזה 'רצה'. האדם הגדול הזה שנקרא רבי בצלאל הוא 'רצה', שאף ועמל, למד יומם ולילה, חשב יומם ולילה והעמיק יומם ולילה.
"כשהוא ראה איזה דבר טוב שמצא חן בעיניו, הוא מיד חשב איך הוא גם יכול להשיג את הדבר הזה, השאיפות הרוחניות שלו היו נמרצות ביותר".
- • •
"ראיתי איך הוא מתפלל בעודו בחור– איך שנכנסתי לישיבה שמעתי את השם הזה – ראיתי איך הוא מתפלל, הוא ישב במזרח – הבחורים המבוגרים והחשובים יודעי התורה והיראה היו יושבים במזרח, זה כנראה עוד מהזמן של הסבא מסלבודקא – איך שהוא היה מתפלל, לא סתם – ראו שהוא 'מתפלל'.
"אדם רוצה ושואף, כשאדם מקדיש את מה שיש לו ועובד עליהם, עמל רב בלימוד, זהו המתכון של האיש הזה, וזו היא זכותו שישמעו את זה בחורים נפלאים ויחקו את זה שגם יקבלו איזה חשק 'להיות', חשק אמיתי לצמוח להיות. קרוב לריבונו של עולם, לגדול באמת.
"וזה החשוב ביותר, כשבחור מתמלא בחשקת התורה, זה תוצאה מהתגשמות או בדרך להתגשמות של השאיפה הזאת של 'בדרך שאדם רוצה'. יושבים ולומדים מתוך חשק, בחום ואכפתיות – אכפתיות זה לא דבר של מה בכך. גם זה משהו שהתמעט במשך הדורות, בדורות של פעם מישהו היה אומר לידם דבר תורה היה אכפת להם. לא נשארו אדישים, אלא שמעו והגיבו, הם שואלים. ואם הם בכל זאת לא הבינו הם שאלו שוב, ואם הם חשבו שזה לא נכון הם צעקו שזה לא נכון – מתוך אכפתיות.
"מקפידים על יושר השכל, מקפידים על דרך שתהיה בתוואי, בדרך אבותינו, אנחנו לא יכולים לסלול דרכים. אנחנו הולכים בדרכים שסללו למעננו".
- • •
"לא באתי ללמד אתכם איך ללמוד, בשביל זה יש לכם ראשי ישיבה מהם אתם צריכים לשמוע איך ללמוד. אני רק בא לומר איך הם הרשמים שנשארו לי מדמות הענק שנקראת ר' בצלאל ז'ולטי. יש עוד צדדים – צדדי העשיה שלו, צדדי ההנהגה שלו וצדדי החסד שלו. אנחנו נמצאים בישיבה, בישיבה לומדים לבנות את הבניין העצמי בעזר ד' יתברך, אלא שיש לי על זה שאלה אחת קטנה, למה קוראים לזה סייעתא דשמיא? סייעתא הרי הפירוש שלו שזה עוזר, זה רק עזרה? הרי הוא מוליך אותו? התשובה היא: אין לנו מושג כמה ערך יש לרצון.
"מישהו זכה ונהיה גאון כמו ר' בצלאל ז'ולטי זצ"ל, מה חלק הרצון בגדילה הזאת. לעומת כל החלקים האחרים כולל החלק שנקרא סייעתא דשמיא? אומרים לך כאן חז"ל שעיקר העבודה, ואתה צריך לדעת את זה, זאת עבודה קשה ומעייפת – זה הרצון, שקיעות.
"על הדברים האלו צריך לעורר בדורות האלה. לא רואים את זה הרבה. לשקוע בלימוד, הכוונה להיות כל כולך במטרה זאת, לעשות הכל רק כדי ללמוד, להתנגן ביחד עם הקושיא של רבי עקיבא אייגר, לחשוב עליו, לרצות שזה יהיה ברור וישר. ושתוכל גם להסביר אותו בבהירות לאחרים. החלק הזה הוא כל כך גדול, עד כי החלק האחר נקרא רק סייעתא דשמיא – זה הפשט.
"מי נתן לך את הראש, את השכל? מי הפנה אותך למקום תורה? מי נתן לך את כל האמצעים לגדול, אבל מי עושה מכל זה את הגדולה אין זאת אלא השאיפה! צריך לחשוב על זה: 'בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכים'…".
(מגזין 'במה' כסלו תשפ"ג)