מאות האברכים שבאו לשמוע את השיחה היו בטוחים שהמשגיח – מגדולי המשפיעים ובעלי-המוסר בדורנו – ידבר על שגב-קדושת הימים, על המדרגות הנעלות שאפשר להשיג בהם, ויצטט מתוך הספרים הקדושים המטפסים מעלה-מעלה לפסגות אורות החנוכה…
אך מה התפלאו כולם לשמוע שמפיו יוצאות רק שתי מלים, והוא חוזר עליהן שוב ושוב… | הרב משה מיכאל צורן שליט"א, על הבשורה הנפלאה והפשוטה היוצאת מהימים הקדושים שלפנינו
לא כדאי להחמיץ את 8 ימי החנוכה הבאים עלינו לטובה, ולבזבזם על דברים ו'בילויים' שאין בהם ממש
בניגוד למועדים אחרים שצריכים לעבוד כדי לקלוט את המסר שלהם, הבשורה היוצאת מהימים הקדושים שלפנינו היא כל-כך פשוטה! להודות ולהלל! פשוט לומר 'תודה'!
לעמוד לפני השם יתברך, באיזה מצב שאנחנו נמצאים, באיזו דרגה שאנחנו עומדים, ולהודות לו על כל מה שעשה, עושה ויעשה עבורנו! להרהר בטובות הגדולות שאנחנו מקבלים מאבינו שבשמים, ולהודות לו על כך.
לשם כך אנחנו זקוקים לִמְעַט שקט, לִמְעַט מנוחת-הדעת. לכן, כדאי לשבת ולתכנן כיצד נעבור את ימי החנוכה, ולהחליט שלאחר ההדלקה אנחנו 'יושבים' ליד הנרות, עם בני המשפחה, מודים ומהללים, ולא ממהרים לשומקום. גם לא לאירועים חשובים.
כי ה'להודות ולהלל' הוא האירוע היותר-חשוב בימי החנוכה
אחד מזקני המשגיחים עמד על הבימה באחד מבתי הכנסת המרכזיים בבני ברק, נתן דפיקה חזקה על הסטנדר שלפניו, ואמר: 'הלב נחמץ לראות כיצד רבים מאתנו מחמיצים את ימי החנוכה, ולא מנצלים אותם כראוי. חבל. חבל', אמר בקול רועד.
מאות בני התורה שבאו לשמוע את השיחה היו בטוחים שהמשגיח ידבר עתה על שגב-קדושתם של ימי החנוכה, על המעלות הנאדרות-בקודש שאפשר להשיג בהם, ויתמקד בדברי הספרים-הקדושים המטפסים מעלה-מעלה בדברי ימי החנוכה, ויביא בפניהם מאמרים עילאיים, נישאים ומרוממים, המשרטטים את הספירות העליונות של שמונת הימים.
מה התפלאו כולם לשמוע שמפיו של המשגיח, אחד המשפיעים ובעלי-המוסר הגדולים של ציבור בני התורה בארץ ובעולם, יוצאות רק שתי מלים, והוא חוזר עליהן שוב ושוב:
להודות ולהלל.
ושוב להודות ולהלל, ושוב להודות ולהלל. ושוב. ושוב. משימה אחת ויחידה מוטלת עלינו בימים אלה.
יש מועדים וימים טובים שלא כל-כך פשוט לקלוט ולהבין את המסר שלהם ואת צורת ה'עבודה' המוטמנת בתוך ה'אירועים' המלווים אותם. אבל חנוכה?! – זעק המשגיח; הרי הבשורה היוצאת מהימים הקדושים הללו היא כל-כך פשוטה!
להודות ולהלל!
זה הכל.
לעמוד לפני השם יתברך, באיזה מצב שאנחנו נמצאים, באיזו דרגה שאנחנו עומדים, ולהודות לו על כל מה שעשה, עושה ויעשה עבורנו! פשוט ללכת שמונה ימים ולקפץ מתוך רגשי הודיה ושמחה; להרהר בטובות הגדולות שאנחנו מקבלים מאבינו שבשמים, ולהודות לו על כך.
לפני החנוכה, יעץ המשגיח, אפשר לכתוב על דף קטן את הטובות העיקריות שהתענגנו מהן בתקופה האחרונה, ובהתקדש עלינו ימי החנוכה להוציא את הדף מהכיס, ולהיזכר שוב ושוב בטובות הללו, ולהודות על התמיכה הגדולה שהעניקו לנו טובות אלו שקיבלנו מהשם יתברך, ועל הַרְגָּשׁוֹת-ההקלה ותחושות-האושר שהיו לנו כתוצאה מכך.
ומרוב שאנחנו רוצים לעלות ולהתעלות בימים אלה, מתעקלת ומתפתלת לה הרגשת-ההודיה הפשוטה שבלב, שהיא-היא עיצומם של ימי החנוכה. המשגיח הדגיש בדבריו שהוא אינו מדבר על אלה המצויים ברמה רוחנית נמוכה, שההוויה היחידה שלהם בימי החנוכה מתמקדת ב…סופגניה טעימה, ואולי קצת יותר גבוה – כאשר הם מעבירים את הזמן באיזושהי מסיבה של חברים, או כינוס של בני המשפחה, שגם אם לא צריך לזלזל באירועים אלה, אבל לא בכך מתחילים-ומסתיימים שמונת ימי החנוכה.
שמונה ימים שלמים!
אני מדבר גם אל בני התורה המעוניינים לנצל את הימים כראוי, אמר המשגיח, ודווקא בגלל הרצון העז אין הם מצליחים לְמַרְכֵּז את עצמם בדרך אל עיקר ההוויה של ימי החנוכה, שהיא בשפה הכי-פשוטה: להודות ולהלל.
הלב נחמץ, ציין המשגיח, מפני שעומדים לפנינו 8 ימים תמימים, שבהם אנחנו יכולים להגיע להרגשה כלשהי ב'להודות ולהלל'. זה לא כמו בפורים, על 24 שעותיו, שבהן צריכים להספיק לקיים מצוות חשובות הלוקחות זמן, וצריך להיות 'חכם גדול' כדי לנצל את היום ההוא במיטבו. אבל בחנוכה נתנו לנו חז"ל 8 ימים, כך שגם איבדנו יום או יומיים, או אפילו יותר, עדיין נותר לנו די-והותר זמן, כדי להתחזק ב'להודות ולהלל'.
ואז מגיעות כל המסיבות והאירועים המשפחתיים, המלֻווים בדרך כלל ב'צעצועים' כאלה ואחרים, ובהכנות קדחתניות הגוזלות לפעמים זמן רב בארגון כל הלוגיסטיקה הנצרכת כדי 'להעמיד אירוע' למשפחות ברוכות-ילדים.
וכפי שאמרנו, אי אפשר להתעלם מכינוסים אלה, שיש בהם הרבה מן ה'להודות ולהלל'. כוונתנו היא, וגם המשגיח הדגיש זאת בדבריו, שהמוח לא יהיה עסוק רק בכך, ושלא נְאַבֵּד בשל כך את ימי החנוכה.
ימי החנוכה מסוגלים במיוחד לקיום ה'להודות ולהלל'. אם בכל ימות השנה עומדים בפנינו מחסומים כלשהם בנושא זה, בחנוכה – הכל פתוח. אבל לשם כך אנחנו זקוקים לִמְעַט שקט, לִמְעַט מנוחת-הדעת, שאולי אין לנו בימים רגילים.
עת ההדלקה – העיתוי המתאים ביותר!
לכן, עוד לפני שמגיעים הימים הללו, כדאי לשבת ולתכנן כיצד אנחנו רוצים לעבור אותם. וגם את זה לא צריך לעשות בלחץ… מי שמבין את חשיבותם של הימים שלפנינו, ומה אפשר להשיג בהם, לא ירצה להחמיץ את ההזדמנות הנהדרת הזו.
התרגלנו משום-מה לקחת דברים מסוימים 'כבד מדי'… אם אנחנו יודעים שבימי החנוכה הורו לנו חז"ל 'להודות ולהלל', יש יהודים טובים שמסתרבלים סביב המונח המקודש הזה, ואינם יודעים כיצד לבצעו הלכה למעשה, ושואלים: כיצד אוּכַל אני הקטן להודות להשם יתברך על כל החסדים שגמל איתי? איך? איך עושים זאת?
ולא בחכמה שאלו.
זו לא שאלה חכמה. בכלל-בכלל לא. אם חז"ל אמרו שיש 'להודות ולהלל', הרי שכל יהודי ויהודי, כל אחד ואחד, יהיה מי שיהיה, מסוגל לנצל את ימי החנוכה למטרה זו. איך עושים זאת? – יושבים במנוחה וברוגע ליד הנרות המרצדים, המהבהבים, ומשוחחים יחד עם בני המשפחה על כל החסדים והטובות שקיבלנו מהשי"ת בשנה החולפת, ומודים ומהללים על כך.
יש דבר יותר פשוט מזה? האם זו היא משימה כל-כך קשה לביצוע? – לא. בוודאי, עלינו להחליט שלאחר ההדלקה אנחנו 'יושבים' ליד הנרות, ולא ממהרים לשומקום. גם לא לאירועים חשובים. כי ה'להודות ולהלל' הוא האירוע היותר-חשוב בימי החנוכה.
כשכל המשפחה מֵסֵבָה יחדיו
אם נעצור לרגע וננסה לאפיין את המכשולים המַקְשים עלינו להודות ולהלל, ניווכח מיד שלא מדובר במחסום בלתי-עביר, או בקיר בטון הניצב בפנינו ואינו מאפשר לנו למלא את המשימה. הסיבה העיקרית היא, כי אנחנו חושבים שיש דברים 'יותר חשובים' לביצוע, ולא מְשַׁנֶּה עכשיו מה ומי, ולכן הראש והמוח שלנו אינם פנויים להודות להשי"ת, בעוד שעצם ההודיה על החסדים שנעשו אתנו מן שמיא, היא אחד הדברים היותר-מובנים והיותר-שִׂכְליים.
אם נחליט שהעיתוי של ההדלקה, כאשר כל המשפחה מֵסֵבָה יחדיו, הוא הזמן המתאים להרהר בצוותא אודות ההשפעות הטובות שקיבלו בני המשפחה מבורא-עולם, אם נרצה לעשות זאת ונבין שזה הוא ייעודם של ימי החנוכה, אזי בעז"ה נצליח בכך. אבל ראשית-לכל, צריך לִרְצוֹת לעשות את זה, ולהבין שלא דורשים מאתנו בשל כך 'לקפוץ לשמים'. בסך-הכל להתיישב במנוחת-הדעת, ולהתחיל למנות את חסדי-השם אחד לאחד, ואולי כדאי גם להעלותם על דף ולכותבם בנוסח בהיר, שיזכיר לכולם את החסדים.
איך שלא יהיה, המשימה אינה קשה מדי… היא זוקקת בסך-הכל ישוב-הדעת. וזה מוצר ש'קצת' חסר לנו בדור הזה, לכן אם כבר אנחנו מעוניינים להודות ולהלל, הביצוע נעשה בחוסר-מוּכָנוּת, ובלי מחשבה.
כל בר-דעת מבין שאין טעם לפרט על מה להודות… לכל משפחה ומשפחה יש הלל פרטי משלה; לכל אחד מבני המשפחה יש אלף-ואחת סיבות כדי לשבח ולפאר, לקלס ולרומם, לברך ולהודות.
צריך רק לשֶׁבֶת, ולמנות את החסדים, את הטובות. להודות ולהלל.
עיקרה של ההודיה הוא פשוט יותר מפשוט: לומר תודה. או יותר נכון: ללמד את לשוננו לומר תודה, למי שעושה עמנו את כל החסדים והטובות. לא צריך לעבור את השואה כדי להודות להשם יתברך על כל חסד שהוא עושה עמנו!
להרגיל את הפה לומר 'תודה'
נשים נא את לבנו לכך שגם במציאות הרגילה שבה אנחנו חיים, כל מי שאומר תודה מזמין על עצמו את המשך-עשיית-החסדים איתו. אמא שמאכילה את הבן במאכלים טעימים, והבן אומר לה תודה בנעימות, תרצה להאכיל שוב את הילד, כדי לשמוע שוב את ה'תודה' שלו.
מציאות זו קיימת לא רק בין אמא לילדיה, אלא בכל יחסי החברה בין איש לרעהו. מי שאומר על כל דבר תודה, מגרה ומעורר את השני לשפוך עליו עוד ועוד מתנות ודברים טובים.
אלא שזה טבעו של אדם, שהוא שוכח את כל מה שנותנים לו… כי מה שמונח כבר בכיסו, נראה לו כבטוח שימשיך להיות שם עד סוף כל הדורות, ומעתה הוא רוצה עוד. ואנחנו צריכים להרגיל את עצמנו, במיוחד בימי החנוכה, לומר על כל דבר 'תודה', ומכל הלב. להרגיש שאכן היה מי שנתן לנו את הדבר, והוא השם יתברך בכבודו ובעצמו.
להרגיל את הפה לומר 'תודה'. זה אולי נראה דבר פשוט, אבל במציאות החיים הסוערת של ימינו, זה לא כך. אשרי מי שיודע לומר 'תודה'. אשריו וטוב לו, גם בגלל עצם הגעתו למידת הכרת הטוב, וגם מפני שבמצב זה הוא יקבל הרבה-הרבה יותר!
ניצול זמני ההמתנה
מדי פעם אנחנו נתקלים ב'זמנים מבוזבזים', כמו למשל בהמתנה לתור במוסד מסוים, בנק או קופ"ח, או בכל מקום אחר, ואז בגלל שבזבוז הזמן מציק לנו, ומצב-הרוח באותו רגע לא נמצא בעננים, אנחנו אכפתיים על כל מי שעוקף אותנו בתור… אז בואו נחליט שברגעים אלה אנחנו מנצלים את מיסת-הפנאי שהזדמנה לנו כדי לחשוב מה קיבלנו מהשם יתברך רק ביממה האחרונה, בשעות האחרונה, ונאמר על כך 'תודה'. פשוט לומר 'תודה'.
נפגשנו פעם עם אישיות תורנית מפורסמת שעמדה יחד אתנו בתור, ושמענו את האיש הנכבד מזמזם את מלות-השיר 'א-לי אתה ואודך, אלוקי ארוממך'. שאלנו אותו האם מדובר במשהו חד-פעמי, שמילים אלו התגלגלו על לשונו, והוא השיב: 'לא, לא. ממש לא. כל פעם שאני עומד בתור, אני מזמזם את השיר המרגש הזה, ומשתדל להודות לאלוקיי, על כל מה שעשה איתי'.
עצה זו, לנצל את זמני ההמתנה כדי להודות לאבינו שבשמים, היא עצה טובה ויעילה במיוחד, כיון שזמנים אלה כשאדם ממתין בתור אינם זמנים רגועים, וכידוע… וממילא, אם נייעץ לו שיעשה אז דבר שאינו חביב עליו, הכשלון צפוי מראש… אבל, המחשבה על הדברים הטובים שנעשו אתנו, ועל ההודיה-להשם המתבקשת בעקבות זה, היא מחשבה הגורמת לאדם גירוי חיובי ומציפה אותו בצוף-דבש מתוק ועסיסי, ולכן יש סיכוי גדול שהוא יצליח לנצל את רגעי-הפנאי הללו באופן מיטבי.
(מתוך 'קול ברמה' – בטאונה של רמת אלחנן)