יעקב א. לוסטיגמן
באחרונה יצא לי בסייעתא דשמיא להיחשף לרגע מאוד מאוד מיוחד. היה זה כשבאתי לנחם את משפחת פורגס בבית חלקיה, לאחר פטירתו של בנם/אחיהם, הבחור המיוחד שלמה יוסף ז"ל בן יבלחט"א הרה"ח ר' יהונתן בנימין הי"ו, שנפטר בגיל 35 כשהוא זך ונקי מכל חטא ועוון.
את משפחת פורגס אני זוכר מאז שאני זוכר את עצמי. בין בית הורי לביתם מפריד כנראה יותר מקילומטר, אבל במושב בית חלקיה, בו התגוררו אז כ-70 משפחות בסך הכל, כולם הכירו את כולם. על אחת כמה וכמה כשחברי הטוב היה בן למשפחת פורגס, הר"ר אלתר בנציון, שכיום הוא משמש כאח בחדר המיון של בית החולים איכילוב בתל אביב, ומקדש שם שמים בהליכותיו ובמסירותו המיוחדת למטופלים, תוך שמירה מוקפדת וחסרת פשרות על מראה והתנהגות ההולמת אברך חסיד בעלזא.
לפני שאספר את הסיפור המיוחד שגרם לי לחרוג ממנהגי ולכתוב בנימה אישית כל כך, אני חייב לעצור ולכתוב כמה מילים על הבחור המיוחד, יוסי ז"ל, שהיה חלק בלתי נפרד מנוף הילדות שלנו במושב.
מהיום שבו נולד, היה יוסי פורגס ז"ל סמל ומופת לאדם שכל כולו טוב לב ושמחה מתפרצת. לא היו לו פילטרים, הוא לא עשה 'הצגות', הוא תמיד אמר בקול את מה שהוא חשב, והמחשבות שלו תמיד היו חיוביות. הוא תמיד היה אומר תודה לכל מי שבא עמו במגע, תמיד אמר שלום לכל אדם, 'מה שלומך', ו… "הילדים שלך חמודים".
הוא זכה לגדול במשפחה מיוחדת שעטפה אותו באהבה אין קץ, הורים שהתמסרו אליו בצורה לא רגילה והצליחו להשריש את זה גם בכל הילדים האחרים שלהם, שמעולם לא התביישו בו, ביוסי ז"ל. הם מעולם לא הסתירו אותו, תמיד היו מחבקים אותו ומכבדים אותו – אפשר לכתוב ספר על המשפחה הזאת והיחס הנפלא שלה לילד/בחור המיוחד הזה, אבל הבטחתי לכם סיפור…
כשישבתי שם, באוהל הגדול שנבנה בחצר המשפחה, כדי להכיל את כל האבלים והמנחמים, הגיע ראש ישיבה חשוב וגדול בתורה, שחב הכרת הטוב אישית למשפחת פורגס ובא לנחם אותם באבלם הכבד. כל הנוכחים חרדו לכבודו של ראש הישיבה שליט"א, קמו לכבודו ודאגו להציב כסא מיוחד שיוכל לשבת בנוח.
לאחר שהתיישב ופתח בשיחה עם אבי המשפחה, פנה ראש הישיבה לבנו ר' בנציון פורגס, וביקש להודות לו באופן מיוחד: "אתה עזרת לי כשהייתי בבית החולים", אמר, "אני חושש שלא הודיתי לך מספיק על כך".
או אז ראיתי מחזה מדהים. הרב בנציון פורגס, או אם תרצו 'האח בנצי' מבית החולים איכילוב, שיודע היטב מי הוא ראש הישיבה ומכיר אותו כמו כל שאר בני המשפחה, קימט את מצחו ולא הבין על מה ראש הישיבה מדבר: "אני עזרתי לראש הישיבה?… מתי???".
ראש הישיבה התפלא, "זה היה לא מזמן! לפני שבועות אחדים, כשהגעתי לבית החולים איכילוב, אתה עזרת לי ודאגת לי מאוד בחדר המיון!".
"אה, נכון!", אמר בנצי, "עכשיו אני נזכר. אכן שמחתי מאוד לעזור, זו היתה זכות גדולה עבורי!".
ואז הוא פלט מבלי משים עוד משפט אחד ש'תפס' אותי חזק מאוד: "כל יום אני מתפלל לקדוש ברוך הוא, שאשכח למי עזרתי… אני לא רוצה להרגיש כל הזמן שאנשים חייבים לי טובה…".
בתחילה לא כל כך שמתי לב למשפט הזה, אבל לאחר זמן מה הוא חלחל לתודעה שלי. כמה פעמים אנשים נעלבים כי לא כיבדו אותם מספיק לדעתם, כי לא הכירו להם טובה מספיק על מה שהם עשו למען הזולת או כי הקהילה לא מעריכה אותם על התרומה הגדולה שלהם למענה. אולי באמת הדרך הטובה ביותר היא שנשכח, פשוט נשכח את כל הטובות שגמלנו עם אחרים, כך לא נצפה לקבל מהם שכר.
חז"ל הקדושים נתנו לזה שם, לסוג הזה של חסד שהאדם עושה מבלי שיצפה לקבל שכר: חסד של אמת!
אשריך ר' יעקב צבי, מילים כדרבנות!
אבל 'אל תדון' וכו', תקף גם למקרים כאלו.