לַהַג יְקוֹדֵי אֵשׁ
אוֹשְׁוִויץ, בּוּכְנְוַולְד, טֶרֶזִינְשְׁטַט…
שמות שנחקקו בנהרות של דם, באוקיינוסים של סבל וייסורים, ובעולמות של זוועה.
שמות שהתפרסמו לדראון-עולם, והפכו לסמל של שואה חורבן וכליה.
אך לא פחות מכך, נחקקו בדברי ימי עמינו באותיות של מסירות-נפש. מסירות-נפש של יהודי אחד לרעהו, של יהודים מעונים ונִּגָּשִׂים רבים מספור, לאלקיהם שבשמים.
יהודים שעברו שבעה מדורי גיהנם ולא העלו על דעתם להרפות מאמונתם בבורא, יהודים שאיבדו את כל היקר להם, הושלכו לבאר שחת, ומסרו את נפשם לקיום מצוות שם בתוככי התופת הבוערת.
נשמות נתונות בשק מדולדל של עצמות, שהתעלו מעל הגוף שכמעט וכבר לא היה קיים, ועסקו בתורה במעמקי השאול.
וזהו סיפורן של צמדי המילים הבלתי-מוכרות והבלתי-נתפסות – ישיבת אושוויץ-בוכנוולד-טרזינשטט…
עשרים ושנים רבנים מהונגריה ש'נפגשו' בזוועת אושוויץ ויחד עשו את דרכם הארוכה דרך מחנה בוכנוולד והמחנות המסונפים אליו עד לטרזינשטט.
אוצר הספרים של ה'ישיבה' היה מורכב מכמה דפי משנה וגמרא בודדים שהושגו מהיכן-שהוא, אך רוב הלימוד נעשה מן הזכרון.
דברי חכמינו שאמרו (חגיגה ג.) "אין בית המדרש בלא חידוש", לא פסחו כמובן גם על ישיבת אושוויץ.
והיה גם מי שרשם את חידושי התורה שנאמרו בישיבה.
הגאון רבי אברהם מאיר אִיזְּרַאְעֶל זצ"ל, שכיהן כרב וראש ישיבה בהוניאד, ואיבד באושוויץ את זוגתו הרבנית, בנו ובתו הרכים, הוריו ואחיו, וכל בני משפחתו המורחבת.
מאושוויץ הועבר הרב איזראעל לבוכנוולד ולמחנות טרגליץ ורמסדורף הנספחים, ומשם יצאו בצעדת מוות לטרזינשטט.
כרבע מהיוצאים לדרך בלבד שרדו את הצעדה…
תמורת כמה פרוסות לחם יקרות מפז, השיג הרב איזראעל עיפרון, ושקי מלט ריקים שימשו כנייר.
את חידושי התורה שנתחדשו ב'ישיבת בוכנוולד' רשם הרב איזראעל סמוך לאמירתם, ואילו את הדברים שנאמרו ב'ישיבת אושוויץ' שחזר לאחר-מכן עם חבריו.
את ה'דפים', הטמין הקדוש רבי יוסף מאיר רובין ממִיהְאִיפְּלַאוַוא הי"ד, בנו של הרב הקדוש רבי יעקב ישראל וישורון מסַאסְרֶעגְן וסוֹלִיצָּא הי"ד.
רבי יוסף מאיר כיהן לפני המלחמה כרב ואדמו"ר בעיר מִיהַאי-פַּאלַוַוא, ברשימות הובאו מפיו כמה דברי תורה ושיעור הלכה שמסר בפרוס חג הפסח תש"ה, ולעדטת הרב איזראעל הוא היה היחיד מקבוצת הרבנים שלא אכל חמץ בחג הפסח תש"ה!
עבודתו של רבי יוסף מאיר היתה בתא המתים – שם הסתיר את הרשימות במסירות-נפש כפשוטה.
אם היו הדפים מתגלים, היה רבי יוסף מאיר מוצא להורג תיכף ומיד ללא דרישות וחקירות.
רבי יוסף מאיר אמנם זכה לראות את השחרור, אך גופו החלוש לא החזיק מעמד והוא נפטר בטרזינשטט זמן קצר לאחר השחרור ממחלה שתקפה רבים מבין הניצולים, בכ"א בסיון תש"ה. עצמותיו הובאו לקבורה בטבריה.
מיום 'הקמתה' בסיוון תש"ד, הלכה ה'ישיבה' ונדלדלה.
בכל אחד מתחנות הזוועה נפחו עוד כמה תלמידים את נשמתם.
ולבסוף, עם השחרור כעבור כשנה בסיוון תש"ה – נותרו בה שלושה בלבד:
הכותב – הרב איזרעאל מהוּנְיַאד, רבי דוד גרוס מקהילת טַאב, והרב הקדוש רבי משה מסאטמר בעל 'ברך משה'.
קרוב לששים שנה היו הכתבים גנוזים, עד שבשנת תשס"ג יצאו לאור תחת השם 'להג יקודי אש'.
את השם בעל המשמעות המצמררת בחר הרב איזראעל על פי פיוטו של רבינו בנימין בר שמואל ליוצרות של ראש השנה שבו נקראו המלאכים 'להק יקודי אש'. בשם זה ביטא הרב איזראעל את יקוד האש הכפול;
מחד, את שיחתם של תלמידי החכמים שבמחנות העולים על מוקד האש – ומאידך, את אש האמונה שיקדה בהם ולהטה בלבבם…
וכך הודפסו דברי התורה הללו שרשם הרב איזראעל "בגיא צלמוות במחנות ההשמדה, שיצאו מפי הקדושים והטהורים קודם שיצאה נשמתם מהענויים הקשים והמרים ממות רחמנא לצלן", כלשונו בשער הספר.
חידושי התורה שעליהם הוסיף הרב איזראעל רקע על מקום וזמן אמירתם, מוליכים את ההוגה בהם לאורך מסלול האימים של השמדת יהדות הונגריה המפוארת, מאושוויץ ועד לטרזינשטט.
אמנם הפיות הטהורים שמהם יצאו והמוחות הקדושים שבהם נהגו – עלו על המוקד כקרבן עולה, אך תורתם חיה וקיימת – גל-עד ומזכרת נצח לאותן דמויות נעלות שהתהלכו במקום שפל זה והאירוהו באור התורה, כפי שכתב הרב איזראעל "וגם באותם הימים המרים כלענה, לא נמר ריחם ולא פג טעמם מלהגות בדברי תורה ולחדש חידושי תורה, לבקש בהם נחמה בשעותיהם האחרונות עלי אדמות".
בימי החנוכה תש"ה, ביאר הגאון רבי משה לוי ברוין הי"ד, רבה של טאב, את מאמר חכמינו (ברכות ד:) "כל האומר תהלה לדוד שלוש פעמים בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא".
רבים נתקשו בביאורו של מאמר זה.
כיצד ייתכן שעל ידי אמירת מזמור תהלים אחד שלוש פעמים ביום, יכול האדם להיות מובטח שהוא בן העולם הבא?!
הסברו של רבי משה לוי – הרב מטאב שאיבד את ביתו משפחתו וקהילתו ומתגלגל מזה חדשים ארוכים ממדור למדור במעמקי הגיהנם הנאצי, מרטיט:
כוונת הדברים כלפי אדם המודה לקדוש ברוך הוא בכל יום, אף בזמנים קשים ביותר, כאשר מתקיימים בו כל הקללות שבתורה – מודה הוא על הרעה כעל הטובה, ופיו אינו פוסק מלשבח לבורא יתברך.
אדם המצוי במדרגה כה גבוהה – אין ספק שהוא מבני העולם הבא!
לדבריו המצמררים, הוסיף הרב מטאב לספר סיפור שמשמעותו מסמרת שער;
כשאמר אותו יהודי קדוש – רבי משה לוי מטאב, 'רעה', לא היתה כוונתו לזוגתו שנחנקה בתאי הגזים, לחמשת בנותיו שנטבחו באכזריות, או לכל בני קהילתו שנשרפו הושמדו הוכו ועונו – כוונתו היתה לתורת ה' ומצוותיו שנמנע מהם לקיים בצוק העתים!
ה'רעה' שעליה התכוון רבי משה לוי שיש להודות, היתה הקושי לקיים את מצוות ה' במעמקי השאול…
וכך הוסיף הרב מטאב לספר על הצדיק הקדוש רבי זושא מאניפולי זי"ע.
הרבי רבי זושא, עני מרוד היה ומסובל בייסורים.
ביום מן הימים נקש אורח על דלת הבית הרעוע בו התגורר.
"הרבי שלחני אליך על מנת שתבאר לי דבר מוקשה", אמר היהודי שנשלח ממזריטש – מקום מושב המגיד הגדול רבינו דב בער ממזריטש, לרבי זושא שחרד לקראתו בהתרגשות.
שליח מהרבי!!
"זה זמן רב מתחבט אני בדברי חכמינו ז"ל שאמרו (ברכות פ"ט מ"ה) 'חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה'.
כיצד יכול אדם לברך את הבורא יתברך על הרעה ממש כשם שהוא מברך על הטובה?
האם יכול ליבו של אדם בן-אנוש להתמלא ברגשי תודה והכרת הטוב לבורא על צרה שפקדה אותו – ממש כשם שהוא מודה ומהלל על הטובה?!"
תלה האורח את עיניו ברבי זושא, וציפה למענה המובטח.
לאכזבתו, פרש בעל הבית את ידיו לצדדים בחוסר-אונים.
"לצערי לא אוכל לעזור לך…" אמר רבי זושא בהשתתפות בצערו של האיש.
"אף אני איני מבין את דברי המשנה…" הסביר.
"אני מבין…" גמגם האורח במבוכה.
"אכן המצב איום ונורא…" אמר כשהוא מעביר את מבטו סביבו.
דלות איומה שררה בקיטון הצר והמט-ליפול שאך בטעות נקרא 'בית'.
הילדים הרזים לבושים היו בלויי-סחבות והתהלכו יחפים, כל רהיט ראוי לשמו לא נראה בבית, רוח פרצים נשבה מבעד לזגוגית החלון השבורה, וזכר לדבר מאכל לא נראה בכל האופק.
"עוד ירחיב הבורא את גבולכם…" ניסה לעודד, אך פיו נפער בתימהון כאשר המשיך רבי זושא להסביר:
"הרי מעודי לא הגיעתני רעה, ואיך אדע כיצד יש לברך עליה???"…
ואלו הם הדברים שבקעו מלבו הטהור שותת הדם של הרב מטאב:
הצדיק הקדוש רבי זושא לא ידע רעה מה היא, מפני שקשיי העולם הזה לא תפסו מקום באישיותו המזהירה כלל, הוא לא ראה בהם כרעה.
לרבי רבי זושא מאניפולי היה לפחות את בית המדרש ואת המקוה, את ספר התהלים ואת החומש.
אולם מה היה עושה הסבא-קדישא מאניפולי לו היו נוטלים מאתו גם את הקיום הרוחני???
האם היה אומר כי אדם שאין לו אפילו תפלין וציצית, יהודי שנמנע ממנו לקיים את המצוות הבסיסיות ביותר – אינו יודע מה זו רעה?!?!
למה יקרא רעה אם לא לזה?!?!
זו היתה הרעה של אותם קדושים מושלכים באש, ואלו הן הדרגות אליהן העפילו – להודות שלש פעמים בכל יום על הרעה כשם שמברכים על הטובה.
(להג יקודי אש, חנוכה תש"ה, עמ' טז-יז)