"ויוותר הוא לבדו"
מאת אליעזר (לייזר) רוט
השבוע חל יומא דהילולא של הגאון הגדול רבי פנחס שרייבר זצ"ל, אב"ד אשדוד ורב קהילת 'נפש החיים' בעיר, ממייסדי בית הדין של מרן הגר"נ קרליץ זצ"ל, ראש ישיבת ברסלב בבני ברק, ומענקי הדור האחרון. לכבוד יום ההילולא שוחחנו אודותיו עם הגאון רבי יחיאל צוקר שליט"א, מרבני ישיבת 'תורה בתפארתה', ומנהל רשת הסמינרים 'תפארת החיים', שהוקמה ונוסדה על ידי הגר"פ שרייבר.
"במשך שנים רבות זכיתי להיות קרוב מאוד לאחת מדמויות ההוד של דורנו", מספר הרב צוקר שליט"א בשיחה עם 'לקראת שבת', ומספר בקצרה את קורותיו של הרב זצ"ל.
"הרב שרייבר זצ"ל התייתם מהוריו כשהיה בן 11 בלבד, בעת שנמלטו מפני הנאצים ושהו באוזבקיסטן. מאז הוא נאלץ להסתדר לבדו, ולא זו בלבד אלא שהוא גם העמיס על כתפיו את גידול אחיו הצעיר ממנו, שהיה ילד כבן שנתיים באותה העת.
"החיים באוזבקיסטן, בתקופה שבה מלחמה עולמית מתנהלת במלוא העוצמה, ואנשים נהרגים בכל מקום בהמוניהם, לא היו גן עדן. חוויות הילדות שלו היו קשות במיוחד, ואם לא די בכך, בהמשך הוא הועבר למשלוח הילדים הגדול 'ילדי טהראן', שם התמודד עם ניסיונות שנעשו לפגוע בחינוך הטהור שקיבל מהוריו הקדושים.
"דרכו של עולם, שאנשים שחוו חוויות קשות בילדותם, גדלים להיות אנשים מרי נפש. גם מבין אלו שכן מצליחים להדחיק את הקשיים ולהסתיר את הצלקות, הם הופכים לאנשים סגורים רגשית, וקשה להם מאוד להפגין רגשות.
"לא כן מרן הרב זצ"ל. הוא היה איש שכולו לב, ואת מידותיו הטובות אפשר רק לנסות לתאר בקצרה.
"אבל לפני שאפתח ואספר אודותיו, אני רוצה לשתף את הקוראים עם אנקדוטה מעניינת שמשקפת רבות את דמותו.
"במשך השנים אני זוכה ללמוד חלק משעות היום בכולל האברכים 'דעת יוסף' בראשותו של הגאון רבי יחיאל נוביק שליט"א. הכולל היה בנשיאותו של הגר"פ שרייבר זצ"ל, שהיה מגיע מדי פעם לבקר ולעמוד על קצב ההתקדמות ורמת הלימוד וכדו'.
"הרב היה גר בבני ברק, ושלוש פעמים בשבוע הוא היה מגיע לאשדוד, כדי לנצח על כל מלאכת הקודש בקהילה.
"היה זה כשלמדנו בכולל את מסכת בבא מציעא, עסקנו בפרק 'שניים אוחזים' ולמדנו אותו בעיון רב. היו בכולל אברכים בשיעור קומה, אריות של ממש, הלימוד היה מאוד מעמיק והתרחב מהסוגיא הנלמדת על פני כל הש"ס.
"כשהגענו לקראת סוף פרק 'שניים אוחזים', נכנסנו לעומקה של סוגיית 'שטרות', וכל הדינים התלויים בה. מה דין שטר שנאבד, למי צריך המוצא להחזיר, ואם היה זה גט אשה, האם היא יכולה לטעון שזה שלה והיא מגורשת או לא, ועוד ועוד הלכות התלויות בעניין.
"במשך שלושה שבועות למדנו את הסוגיא, עם כל שיטות הראשונים והאחרונים, חרשנו אותה לעומקה ולרוחבה, וממש היתה בכולל אווירה מאוד מיוחדת, כולם היו שקועים בסוגיא עד למעלה מצווארם.
"לקראת סוף השבוע השלישי שבו עסקנו בסוגיא הזאת, החליט ראש הכולל הרב נוביק שליט"א, לבקש מהרב שרייבר זצ"ל שימסור לנו שיעור. הרב שרייבר בדיוק הגיע לביקור הקבוע שלו בקהילה, והרב נוביק נכנס אליו ואמר, שמאחר ואנחנו לומדים עכשיו את הסוגיא של שטרות, אנחנו נשמח אם הרב יסכים למסור לנו שיעור בסוגיא…
"כוונתו של הרב נוביק היתה, שהרב שרייבר יתכונן היטב ביומיים הקרובים, ובביקור הבא שלו באשדוד, ייכנס למסור לנו שיעור.
"אבל הרב שרייבר לא הבין את דבריו… הוא שאל באיזה דף אנחנו מחזיקים, והרב נוביק אמר לו שאנחנו לומדים כעת דף יז. הרב שרייבר היה בטוח שהכוונה היא למסור שיעור מיד עכשיו. הוא הסכים בשמחה, נכנס לבית המדרש, ניגש לארון הספרים, הוציא מסכת בבא מציעא, פתח בדף יז, והתחיל למסור שיעור…
"השיעור לא היה קצר. במהלכו פרס הרב שרייבר את הסוגיא כולה כשמלה מחוורת, כל השיטות סודרו זו לצד זו בצורה בהירה, ראשונים, אחרונים, כל אחד ואחד עם כל החילוקים שיוצאים מהשיטה שלו. ישבנו עם פה פעור! איזו גאונות עצומה! הרב הדגים לנו איך נראית שליטה מוחלטת בסוגיא ובכל המסתעף ממנה באופן על אנושי!
"אני זוכר כמו היום את הדממה ששררה בבית המדרש כשהשיעור הסתיים. הרב יצא, כמובן עמדנו על רגלינו, ולאחר מכן הסתכלנו זה על זה כלא מאמינים.
"פתאום נעמד אחד האברכים, ידידי הגאון רבי חנוך חיים וינשטוק שליט"א, הוא הכריז בקול גדול את מה שכולנו חשבנו בשקט: 'בושה וחרפה!', הוא אמר ספק בצחוק ספק ברצינות. 'כבר שלושה שבועות שאנחנו לומדים 'שטרות', ועדיין לא התחלנו בכלל להבין את הסוגיא! הרב שרייבר הראה לנו שאנחנו לא יודעים כלום, ועד לפני שעה כולנו חשבנו שאנחנו ממש בקיאים בסוגיא…'".
***
"הגאונות הזאת לא באה רק מכישרון יוצא דופן וזיכרון אבסולוטי", מחדד הגר"י צוקר שליט"א. "היא באה מעמל ויגיעה אינסופית בתורה. לא היה לו בעולמו כלום, רק ד' אמות של הלכה. אני חושב שמה שמשקף את זה יותר טוב מהכל, זה הסיפור שסיפר הגאון הגדול רבי זאב קאהן שליט"א, ראש ישיבת 'מאור התלמוד', שפעם פגש את הרב שרייבר זצ"ל בימי השביתות העליזים של בני ברק, כשהעיר היתה מלאה וגדושה בערמות של זבל מצחין, ואנשים שצעדו ברחוב היו עושים זאת בריצה מהירה ככל האפשר, כדי לחסוך את הצורך לשהות ליד הערמות המחרידות הללו.
"כמובן שכשהרחובות מטונפים כל כך, אסור לחשוב בלימוד ברחוב. הגר"ז קאהן פגש את הרב שרייבר ושאל אותו, נו… מה עושה הרב בימים אלו כשאסור להרהר בדברי תורה ברחוב?
"השיב לו הרב שרייבר בשתי מילים 'לאונסו שאני'. כך אומרת הגמרא, שכשמדובר בהרהור בדברי תורה שהוא באונס, הדבר מותר.
"התשובה הזאת בעצם מבטאת את אופיו המיוחד של הרב שרייבר. הוא ניסה שלא לחשוב בלימוד, אבל לא הצליח. על מה הוא יחשוב? על מכוניות ועל מזג האוויר? הראש שלו בכלל לא מסוגל להיות מונח במשהו אחר חוץ מלימוד… הוא אנוס לחשוב בדברי תורה. אין לו שום אפשרות אחרת!
"אלו שהכירו אותו בצעירותו גם ידעו שאנשים נעלבים מהרב. הם עוברים על ידו ברחוב, הוא הולך ומביט ישר נכחו, לכאורה הוא גם רואה אותם, אבל לא מניד ראש לשלום, לא אומר להם מילה. הוא יכול היה לעבור ליד החברותא שלו ולא לומר לו שלום. אנשים היו נעלבים בתחילה, אבל בהמשך הבינו שהוא פשוט לא רואה כלום. העיניים שלו מביטות קדימה, אבל הראש שלו נשאר מאחור, בגמרא שאותה הוא סגר מקודם, הוא מנסה לרדת לשורש המחלוקת שבין ה'קצות' ל'נתיבות', הוא לא שם לב בכלל מי הם העוברים והשבים לידו.
"אבל מכאן אני רוצה לקחת את הקוראים לשלב נוסף ביכולות של האדם הגדול הזה… לא רק שהוא לא ראה מה שלא קשור לתורה, אלא שהוא גם לא שמע ובוודאי שלא זכר דברים שאינם רצון ה', ובדידי הווא עובדא:
"חלק גדול מזמנו של הגר"פ זצ"ל הוקדש לשבתו כדיין בבית דין. 50 שנה שפט הרב שרייבר את ישראל, בתחילה הוא הקים בבני ברק את בית הדין יחד עם מרן הגר"נ קרליץ זצ"ל, שאיתם היה גם הגאון רבי יוסף רוט. הם היו ההרכב הראשון והיחיד של בית הדין באותם ימים, הגר"נ קרליץ היה אב"ד והרב שרייבר והרב רוט היו הדיינים. בהמשך הצטרך אליהם גם מרן הגר"י אדלשטיין זצ"ל כדיין רביעי, וההרכבים היו יכולים להשתנות מעט. בהמשך ייסד הרב את בית הדין באשדוד, ושם כיהן כאב"ד.
"היה זה מפליא מאוד, שהרב זצ"ל היה שומע רק את מה שהוא היה צריך לשמוע לעניין דין התורה. מה שהוא לא היה צריך לשמוע, לא נכנס באוזניו.
"אני זוכר מקרה מאוד מאוד חריג, שהיה יהודי שנתבע בסכום כסף גדול מאוד. במשך תקופה ארוכה היתל אותו יהודי בבית הדין, הוא לא הגיע לדיונים, וכשכבר לא היה מנוס והיה חייב לבוא הוא טען שחסרים לו מסמכים, וכבר הרוויח זמן פעם אחר פעם, עד שאחרי דיונים רבים כבר הגיע הדיון האחרון, ואותו אחד הבין שכלתה אליו הרעה מאת הדיינים שעומדים לחייב אותו.
"כשראה שזה המצב, לא יכול היה הנתבע לעצור ברוחו. הוא החל לשאוג בכעס על הדיינים, גידף וחירף ולבסוף יצא מבית הדין בהפגנתיות, כשהוא טורק אחריו את הדלת בעוצמה רבה.
"אני עצמי ישבתי אז בכולל הסמוך לחדר בו ישבו בית הדין, בבית המדרש השתררה דממה. האברכים נבהלו מעוצמת הטריקה. עד מהרה הבנו את המקרה, כמובן שערכו של אותו יהודי ירד מאוד בעינינו, אבל חזרנו לשגרה.
"עברו כמה חודשים, ולפתחי הוגשה הצעה מיוחדת במינה. מנהל של מוסד כלשהו באזור, הציע לי לכהן כראש ישיבה בישיבה שתחת ניהולו. התלבטתי בעניין והתחלתי לברר, והנה אני שומע שמחפשים לישיבה גם משגיח. ואת מי הם החליטו למנות כמשגיח??? לא פחות ולא יותר, את אותו יהודי שמטיח דיבורים קשים בדיינים ובאדם גדול כמו הרב שרייבר, ויוצא מבית הדין בטריקת דלת מזעזעת, אחרי שניסה להתחמק מלשלם חוב גדול לאדם אחר…
"שתי שאלות קפצו מיד בראשי. קודם כל, איך אני יכול לכהן כראש ישיבה כשיהיה עלי לעבוד עם אדם שאני מאוד מאוד לא מעריך ואיני חושב שהוא יכול לשמש כדמות חינוכית לתלמידים.
"שאלה שניה, האם מותר לי לומר לאותו מנהל מוסד, מה שידוע לי על המשגיח המיועד שלו, או שחלילה יש בזה משום לשון הרע וארור מכה רעהו בסתר, ועוד איסורים ולאווים כהנה וכהנה?
"ניגשתי לרב שרייבר עצמו ושאלתי אותו. התחלתי מהשאלה השניה, האם מותר לי לספר את הידוע לי, אולי זה אפילו מחובתי, כי צריך להרחיק את האיש הזה מחינוך בחורי ישיבה.
"הרב שרייבר השיב לי בהחלטיות ובלי שום פקפוק שאסור לי לומר מילה אחת רעה על האיש. מה פתאום? 'הרי לא היית בבית הדין', הוא אמר לי, 'אתה לא יודע מכלי ראשון את הסיפור… רק שמעת מאחרים. החפץ חיים מגדיר במפורש מתי מותר לספר לשון הרע לתועלת, והוא כותב בפירוש שמה שידוע משמועות אסור לספר'.
"עכשיו הגיע הזמן לשאול את השאלה הראשונה… 'איך אני יכול לעבוד עם יהודי כזה? איך אפשר לתת לו להיות משגיח?'.
"אמר לי הרב שרייבר: 'ומה הבעיה? היה לו דין תורה, זה כבר הופך אותו לאדם פסול? מישהו תבע אותו, הוא טען שהוא פטור מלשלם, באו לדין תורה כשחייבו אותו לשלם הוא שילם. מה לא תקין בסיפור הזה?'.
"אמרתי למרן זצ"ל: 'אבל הרב! הוא לא כיבד את בית הדין והלך לשלם כמו ילד טוב. הוא דחה את בית הדין בלך ושוב במשך תקופה ארוכה, ולבסוף חירף וגידף בעזות מצח ויצא בכזאת טריקת דלת שכל הבניין רעד!!!'
"הרב שרייבר הסתכל עלי במבט תמה, ולא הבין על מה אני מדבר? 'על מה אתה מדבר ר' יחיאל? מי צעק? מי טרק דלת? אתה חולם בלילה!!!'.
"יצאתי מהרב מבולבל מאוד. אולי אני באמת חולם בלילה? הרב לא זוכר דבר כזה. הוא היה שם בחדר, אם אכן נטרקה הדלת, לא יכול להיות שהוא שכח דבר כזה. כאלו חירופים וגידופים הוא לא שומע כל יום, אני בספק אם אי פעם מישהו התחצף אליו ככה בבית הדין. אם הוא אומר שזה לא קרה, אולי אני באמת מערבב מציאות ודמיון…
"נכנסתי לכולל ושאלתי את אחד האברכים: 'אתה זוכר שהיה כאן מישהו שיצא בצעקות וטרק את הדלת של בית הדין?', והאברך משיב לי בחיוב: 'בטח שאני זוכר, איך אפשר לשכוח?', ניגשתי לאברך נוסף, ולאחר לעוד אחד, כולם זוכרים. רק הרב שרייבר לא זוכר!
"לאחר מחשבה הסקתי את המסקנה המתבקשת… ייתכן שהרב שרייבר שמע את הגידופים ואת טריקת הדלת ומיד שכח את זה, אבל אני חושב שהוא בכלל לא שמע ולא ראה, כי כך היתה בנויה האישיות שלו. הוא היה עבד ה' במלוא מובן המילה, מה שלא היה רצון ה' שהוא יראה, העיניים שלו לא ראו. מה שלא היה רצון ה' שהוא ישמע, האוזניים שלו לא שמעו! הוא היה אדם עם שמיעה וראייה סלקטיבית.
"אגב, אותה הצעה ממילא לא יצאה אל הפועל, כך שממילא לא עבדתי עם אותו יהודי, והשאלה התבררה לבסוף כלא רלוונטית".
**
"כחלק מתפקידיו כרב הקהילה, היה הרב שרייבר מכריע בכל שאלות גבאי קופת הצדקה הקהילתית, וכשהיו צריכים לארגן את החלוקות, ולהחליט מה גובה התמיכה שצריכים לתת לכל משפחה, היינו מכינים חוות דעת והרב היה מקבל את ההחלטה הסופית כמה להעניק לכל משפחה.
"היתה לו עין מאוד חדה, והוא ידע גם לזהות מצוקה ולהבין כמה היא גדולה ומאיימת. לכן, לא פעם באנו עם מקרה של אדם ששקוע בחובות של מאות אלפי שקלים, וזקוק לתמיכה גדולה ולעומתו אדם אחר שיש לו מינוס של אלפיים שקל בבנק ומבקש גם הוא תמיכה, הרב היה מפתיע אותנו לפעמים ואומר לתת תמיכה גדולה יותר דווקא לאברך שיש לו מינוס של אלפיים שקלים בחשבון.
"'השאלה היא לא רק כמה כסף חסר', הסביר לנו הרב, 'אלא גם איך הוא מרגיש עם זה. אני מזהה על האברך הזה, שכשהוא צריך לגייס אלפיים שקלים, זה מדיר שינה מעיניו ומעיק עליו הרבה יותר ממה שמעיק חוב של מאות אלפי שקלים על היהודי השני. לכן הנתינה לאברך הזה קודמת וחשובה יותר'…
"באחת הפעמים קיבלנו בקשה לתמיכה ממשפחה, שעל פניו לא הציגה קושי כלכלי מובהק. הם לא חיו בהרחבה, אבל ההכנסות נראו סבירות לחלוטין, וכולנו מכירים את המשפחה ויודעים שהם לא נראים מאוד עניים.
"כשישבנו אצל הרב כדי לקבל הנחיות סופיות איך לחלק את התמיכות, הוא הפתיע אותנו: 'המשפחה הזאת צריכה לקבל תמיכה מלאה', הוא אמר.
"אנחנו חשבנו שאולי יש פה איזו אי הבנה. הרי אנחנו רואים שהנתונים שהם הציגו בפנינו לא מצביעים על מצוקה קשה, המשפחה בהחלט לא עשירה ולא יזיק לה לקבל תמיכה אבל יש לנו פה משפחות במצב קשה הרבה יותר.
"אבל הרב עמד על דעתו והסביר לנו בפשטות: 'בכל פעם שיש קידוש בבית הכנסת, אני רואה שהאבא והילדים מתנפלים על הקוגל והעוגות, הם ממש רעבים. אם הם מבקשים עזרה חייבים לעזור להם!'.
"כמובן שלא עלה על דעתו בכלל, שיש אנשים שלא חסר להם דבר ובכל זאת הם אוכלים בתיאבון רב. בעולם המושגים שלו, כשאדם אוכל הרבה, זה בגלל שהוא מאוד רעב… חייבים לעזור לו…".
בשבוע בעז"ה נפרסם בל"נ את חלקה השני של השיחה אודות הגר"פ שרייבר זצ"ל