מאת: הרב ישראל היימן
ביום שישי בשעות הבוקר המאוחרות קיבלתי טלפון מחבר. הוא משגיח בישיבה טובה ואיכותית מעיר אחרת, ישיבה בעלת שם טוב מאד, שכל הורה היה רוצה לראות את הבן שלו לומד שם, כל בחור היה רוצה להתקבל וללמוד שם.
הוא ביקש ממני לבוא לדבר בעונג שבת המתקיים בעירי, בשכונה קצת מרוחקת, משהו כמו חצי שעה הליכה לכל צד, הם עושים שבת גיבוש לשיעור ב' בעירנו באיזה מתחם אירוח, הוא מחפש מישהו שיכול לבוא לדבר על נושא מסוים. "רגע", שאלתי אותו, "מדוע אתה פונה אלי, דבר ראשון אני מאמין שיש לכם מספיק רבנים חשובים בישיבה, שיודעים את המלאכה, ויכולים למלא את השעה הזו של העונג שבת בדברי טעם ערבים ויפים, לא צריך להביא מישהו מבחוץ, חוץ מזה", אמרתי לו, "למה צריך להטריח אותי, חצי שעה ללכת ואח"כ חזור, אני אמצא לך מישהו טוב וחשוב ממני בקרבת מקום למתחם בו אתם מתארחים ונסגור עניין".
הוא הפציר וביקש, "תשמע, קודם כל אותך אני מכיר ויכול לסמוך עליך, ודבר שני אני רוצה שתדבר על נושא מסוים שיש לו רגישות גדולה, ולכן אני קורא למישהו שאני מכיר ויכול לבטוח בו שלא יעשה לי רק נזקים".
טוב, האתגר הזה כבר סקרן אותי וגרם לי להסכים ולשמוע מה הסיפור, ועל מה הוא רוצה שאני אדבר, הוא התנה את זה שהוא מספר לי את העניין, רק אם אכן אני מסכים מראש לעשות את המאמץ ולבוא לשם בשעה היעודה.
אני אדם סקרן מאד מטבעי, וגם רציתי לעזור לחבר טוב ולכן הסכמתי לכל התנאים.
אז כך, הוא סיפר והכאב מבצבץ מכל מילה: בדרך כלל אנחנו לא לוקחים כל שיעור לבד לשבתות התאחדות או גיבוש, פעם אחת בשנה אנחנו יוצאים כל הישיבה לשבת בדרום הארץ, משהו מושקע, וזהו. אין צורך ביותר. אבל השיעור הזה, ש"ב של השנה גרם לנו כאב ראש לא קטן, מה שמצריך אותנו להוציא את כל השיעורים לשבתות גיבוש, כשהעיקר מבחינתנו והמטרה של הכל זו השבת הזו של ש"ב, שאנחנו מקווים שתצא ממנה התועלת הרצויה.
השיעור הזה הוא אולי השיעור הכי מוצלח שהיה לנו מאז קום הישיבה. בס"ד יש שם בחורים מצוינים משכמם ומעלה, כשרונות גדולים ולמדניים, מתמידים ושקדנים, ממש שיעור שהזניק את הישיבה כמה רמות למעלה, אבל דווקא בגלל זה נוצר מצב של תחרות לא בריאה בתוך השיעור, ישנם תקופות שממש התחרות נוראה… הרף הגבוה והמחייב יוצר קושי מאד גדול אצל כולם, כי הוא עולה ועולה מתקופה לתקופה, קצת בלי פורפורציות ליכולות של בחורים בגיל הזה, זה גלגל שלא מפסיק להתגלגל וכדור שלג שלא גומר לגדול.
המטרה של השבת הזו היא לגבש ולאחד אותם, קצת להוציא אותם מהאווירה של התחרות, שכל אחד מנסה לרכוש לעצמו את המעמד והשם בצורה מוגזמת, ולהוריד את הדברים לקרקע המציאות התקינה, על ידי יצירת אווירה יותר מלוכדת ומפרגנת בין חברי השיעור. זה בנפשנו ממש ואנחנו חייבים להצליח, לכן חשבנו להביא מישהו מבחוץ, שידבר בצורה עקיפה על הנושאים הללו וייתן להם את הכלים והיכולת להתגבר על האווירה הקיימת ולשנות כיון.
לא היה לי הרבה זמן להתכונן למשימה החשובה, אבל ניסיתי ככל יכולתי עם תפילה חמה לנסות להבין את השורש ולגעת בנקודה.
בליל שבת בשעה יחסית מאוחרת, הגעתי למתחם האירוח. סביב שולחנות מלאים כל טוב היו מסובים כל חברי השיעור, כשנכנסתי הם היו באמצע מחרוזת של שירי דביקות מרגשים. כבר בשירה שלהם היה ניתן להבחין בתופעה, שירה יפה ועוצמתית אבל שכל אחד מנסה מבלי משים ובלי לחשוב על זה אפילו להראות את כוחו, קולות שניים וסלסולים מוגזמים קצת… בקיצור האווירה היתה נוחה אבל היה ניתן להבחין מיד בבעיה…
אחרי דקות ארוכות השירה גוועה, וכולם תלו את העיניים בי כשנעמדתי לפתוח בדברים.
אחרי שתיקה יזומה של שניות ארוכות הורדתי את משקפי ובמפיון מזדמן ניקיתי אותם ארוכות, היה ניתן לחתוך את השקט בסכין, כולם חיכו שאני אפתח בדברים.
"בוודאי אתם מצפים לשמוע ממני איזו שיחת מוסר חביבה, או שיעור מחשבתי עמוק על פרשת שבוע, אבל אני רק באתי להסביר לכם למה ניקיתי את המשקפיים"…
השקט העמיק… אף אחד לא הבין מה אני רוצה.
התעלמתי מהמבטים התמהים, והתחלתי לספר להם את סיפורו של יוסף הצדיק, כמו שזה היה יכול להיראות מנקודת מבטו של יוסף עצמו. הסיפור מתחיל בעלם חמודות שהיה בנו חביבו של אביו. תיארתי באריכות את המבטים ואת משמעות ה'לא יכלו דברו לשלום', העמקתי לתאר את חששותיו של יוסף בעודו צועד אל אחיו לדותן, ואת ליבו הרוגש כאשר הוא רואה אותם מתלחשים על בעל החלומות שמגיע שוב להפריע.
כמובן שהדגשתי שוב ושוב את הקושי שלנו בכלל להבין מה קרה, ואת דברי חז"ל ולהסברים על דרגתם של שבטי ק-ה ומה הייתה כוונתם, לא דיברתי על שיתוף קודשא בריך הוא בעצמו למושב בית הדין בו הם דנו את יוסף, ועל כל מה שבאמת התחולל שם מאחורי הקלעים. התמקדתי ברגש הפשוט של הסיפור, לו יצוייר שהיינו שומעים אותו קורה במשפחה בת ימינו.
"לו יצוייר שלכם היה קורה דבר כזה, והילד 'המפונק' של המשפחה קורה לו מקרה דומה ח"ו", הכנסתי את דמיונם אל הבור בו יושב יוסף, כשהוא מופשט מכותנתו בחברת הנחשים והעקרבים, ניסיתי יחד איתם לגעת במחשבות שמתרוצצות במוחו המפוחד, ובעתיד הבלתי ידוע המיירא, צעדנו יחד בחברת הישמעאלים וירדנו מצרימה כשבליבו של יוסף מתחוללת מלחמה על הרגשותיו כלפי המשפחה, שעד לפני לא הרבה זמן הוא היה ה'מוז'יניק' שלה.
בשלב הזה שתיתי באיטיות מהכוס שהונחה בפני, נתתי להם להתאושש מהרגש העז והאמפתיה שהתעוררה להם, לרחם על יוסף המסכן, המפוחד והנבגד.
אחרי כמה שניות שאלתי אותם, ואחרי שנים בהן אף אחד לא התעניין בכם, היו באים האחים לבקש סליחה, נניח שגם אתם רוצים לסלוח להם כי אתם באמת בעלי מידות טובות, יש למישהו מכם דרך ועצה איך סולחים על כזה דבר? איך מנקים את הלב ומרפאים אותו אחרי כל כך הרבה שנים וכזה סבל נורא? איך מצליחים לצאת מהרגשות האלו?
לכזו שאלה הם לא ציפו…
מלמולים של נסיונות לתרץ רחשו באוויר, אבל הם השתתקו עד מהרה כשהם הבינו שהשאלה הייתה רטורית.
בשקט שהשתרר המשכתי: הרש"ר הירש שואל שאלה שונה, שהתירוץ עליה יניח גם את דעתכם מהקושיה הנוראה שהצבתי לכם היום: יוסף פונה אל אחיו ואומר להם בלשון הזו: "ועתה אל תיעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אותי הנה, כי למחיה שלחני אלוקים לפניכם". שמעתם פעם מישהו שכועס מהעיניים? הכעס הוא באף אז מהו הלשון של 'אל יחר בעיניכם'?
אלא מתרץ הרש"ר הירש, שיוסף לא רק התכוון לומר להם שהוא לא כועס עליהם, הוא הבין שהם לא אמורים להאמין לו בכלל, אין סיכוי לנקות את הלב מכזה דבר כך במחי 'אני יוסף' אחד. הוא הסביר להם שמעיקרא הוא לא כעס, כי הכל תלוי בהסתכלות! אם יש סיבה לכעוס זה רק כי מסתכלים על הנושא ממבט מסויים. 'אני', אומר להם יוסף, 'הסתכלתי על הכל אחרת, אני הבנתי שיש סיבה והיא גם נודעה לי כמה שנים לפניכם, 'כי למחיה שלחני אלוקים'. אתם ראיתם מכירה, אני ראיתי למחיה'…
אם תבינו שכל הכעס הוא רק כעס של הסתכלות לא נכונה, תבינו שאני אכן לא כועס ולא שומר טינה, אני פשוט רואה את הדברים אחרת לגמרי. לכן האל יחר הוא בעיניכם, כי הכעס הוא רק בעיניים ולא משהו אמיתי.
עכשיו כשהברזל להט יכולתי להכות בו בכל כוחי…
"אחים יקרים", סיימתי את דברי במשפט קצר, "כל האהבות, השנאות, התככים והקנאות מקורם בהסתכלות לא נכונה. מי שחושב שהחברותא 'מכר' אותו, או שהחבר מהספסל מאחורה זרק אותו לבור, מי שבטוח שההוא כך ופלוני הוא אחרת, אם אני אעשה מהלך כזה אני אגבור על פלמוני, ואם אני ילך בדרך ההיא אני יגדל מעל צלמוני, הוא פשוט צריך לנקות את המשקפיים, לצאת מההסתכלות של כעס ומדנים, ולהכניס את עצמו להסתכלות של 'כי למחיה שלחני'…
"הכל מגיע ממסובב כל הסיבות, הכל מחושבן מראש, אין אפשרות לא בדין, לא בחסד ולא בשום צורה שהיא 'לעקוף' את רצונו יתברך. תנו לו לנהל לכם את החיים, הוא יעשה את זה הרבה יותר טוב מכם!!!"…
נפרדתי מהם לשלום, מקווה שדברי נחרטו על ליבם, והביאו מזור לחולי העיניים שפקד את השיעור היקר והמוצלח.