באחד מימות השבוע החולף כשישבתי ללמוד בבית הכנסת השכונתי כמידי יום בשעות אחה"צ המאוחרות צדה את אוזני שיחה מעניינת שלאחר אישורם של משתתפיה חשבתי שמן הראוי להביאה בפני הציבור.
בספסל שמאחורי ישבו יהודי חסידי מבוגר, זקנו יורד לו על פי מידותיו וכל כולו אומר יהודי של צורה ועבודת ה', לידו ישב – מצטנף למדי – בחור צעיר בתחילת שנות העשרה לחייו.
לא הכרתי אף אחד מהם אבל כאמור השיחה ביניהם משכה את תשומת ליבי.
אינני יודע מה היה הרקע לשיחה, ומה הקשר ביניהם, אין לי מושג וגם לא טרחתי לברר אם היהודי הנכבד הוא משגיח של הבחור או שהוא סבו, אם הוא משפיע רשמי או 'סתם' יהודי עובד ה' שהבחור הצעיר מצא את אוזנו כרויה להשיח בפניה את ליבו.
מכל מקום השיחה נסובה אודות איזושהי התמודדות עימה הבחור חי כבר שנים ארוכות, לא הוזכר שם מה היא, ניכר היה שזו לא הפעם הראשונה שהם מדברים.
הבחור האריך לתאר בפני בן שיחו המבוגר את גודל הנסיון ואת אי היכולת שלו כבחור צעיר לעמוד בכל פרטיו ונבכיו, כאמור הם לא הזכירו נושא מסוים אבל באופן כללי הבחור שהיה ניכר שהוא באמת חפץ לעשות רק טוב לא מבין מדוע 'נחת' עליו כזה תיק. "אני מרגיש שאין לי כוחות בכלל" הוא קונן, "הנסיון הזה נמצא איתי בכל מקום אליו אני הולך, כשאני בישיבה ומחוצה לה, כשאני מתפלל ולומד כמו מתי שאני ועוסק בשאר עניינים, זה נראה לי בכלל משהו שגדול ממידותי בכמה דרגות"… אני וודאי מאמין שכל נסיון שמגיע לאדם הוא מכוון מאת הבורא ב"ה למידותיו אבל אני לא מרגיש את זה, סיים הבחור בנימה עצובה.
היהודי המבוגר ששתק כל הזמן פצה סוף סוף את פיו, הוא חיזק אותו שוב ושוב בדיבורים מרוממים משולבים במשלים קולעים בכך שאכן אין נסיון יורד לאדם משמים בלי שהוא מקבל כלים לעמוד בו, אחרי כל השיחה הזו שחיזקה גם אותי הוא אמר לו דבר נפלא משמו של ר' ירוחם ממיר מה שתפס אותי בצורה מיוחדת.
הוא ניסה להוריד את הדברים הארוכים הלכה למעשה. אחרי ההבנה הזו שוודאי תיאורטית שייך לעמוד בכל נסיון השאלה היא איך? אם מרגישים שבכל זאת אין כוחות וזה גדול מהמידות הרגילות, איך מצליחים לעמוד בנסיון כזה?
ר' ירוחם שואל מדוע התורה מתארת את המיילדות כאשר הם לא סרות לצוויו של פרעה ומיילדות ברחמים וברגישות את האימהות העבריות בתואר של כבוד. "ותיראנה המיילדות את האלוקים ולא עשו כאשר דיבר אליהן מלך מצרים ותחיינה את הילדים". אין לזה עוד דמיון בתנ"ך שהתורה אומרת לנו על מישהו שהוא קיים את מצוות הבורא כי הוא היה ירא שמים, לכאורה הדבר ברור שכל מי שמקיים מצוות, כל מי שעושה את מה שמוטל עליו הוא ירא שמים, מהי ההדגשה בעניינם של המיילדות?
אלא מתרץ ר' ירוחם יסוד עצום. באמת המיילדות עמדו בפני נסיון נורא ואיום, הן ידעו אל נכון שאם יתפסו אותן חייהם אינם שווים כקליפת השום ויותר מכך הן עלולות להזיק לכלל ישראל כולו. אבל הן גם ידעו שמצופה מהן לעמוד בנסיון ולהמשיך בעבודת הקודש שלהן. מהיכן הן שאבו את הכח לעמוד בזה? אלא מאיר המשגיח דמיר שהן התחזקו ביראת ה', הן הגבירו אצלן את היראה מגודל רוממות הבורא בהתבוננות ובמחשבה ולימוד מעמיק בשביל לקבל את הכח לעמוד בנסיון.
כלומר, לפעמים יש לאדם זמן שנראה לו שיש לו נסיון שהוא לא יכול לעמוד בו, לאמיתו של דבר הנסיון בא כדי שהוא יעמיק ויתחזק ביראת ה' וממילא יוכל לעמוד בנסיון. לא שאדם יכול לעמוד בנסיון לפי מידת היראת שמים שלו אלא כגודל הנסיון כך מצופה ממנו לפתח בעצמו את רמת היראת שמים שלו למידה כזו שתתאים למה שהנסיון דורש ממנו.
כאן הציע היהודי הנכבד לבחור שכבר היה נינוח יותר מגוון של אפשרויות איך להתחזק ביראה והיכן ובאיזה ספר לעסוק. אני רק חיכיתי בסבלנות ובסיום השיחה אזרתי אומץ וביקשתי מהם לזכות גם אתכם, יהודים יקרים, בתובנה הנפלאה והמחזקת הזו.