מאת: הרב ישראל היימן
הנחת היסוד שלי היא, שאף אחד מהקוראים הנכבדים איננו מתעניין יתר על המידה וכנראה אפילו בכלל לא בהעדפות המוזיקליות שלי… לאף אחד ממי שקורא את השורות האלו לא תהיה תועלת מלקרוא את מה אני אוהב או למה אני חפץ מידי פעם להאזין… אבל על פעם אחת ששמעתי שיר, אותו כל אחד מהקוראים מכיר, בוודאי תרצו לשמוע…
זה היה ערב סגרירי אחד, כשבבית התנגן בעוז השיר המוכר מאוצרות יהודיים של הרה"ח רבי יו"ט ארליך, השיר המפורסם על 'יאקאב'.
מסתמא מאז ילדותי שמעתי מאות פעמים את השיר הזה, שמתאר ברגש את קורותיו של בחור צעיר שהתגלגל בדרך לא דרך לאיזה קולחוז נידח, במסגרת נדודיו ובריחתו מאימת המלחמה העולמית, שם הוא עבד עבודת כפים נוראה, כשהוא מתרפק על ניגון הגמרא ועל שנותיו היפות בישיבה.
תקופה קצרה אחרי שהוא הגיע למקום, הוא עומד בפני נסיון נורא, כאשר ראש השבט מנסה לשדל אותו להתחתן עם בתו, והוא כמעט נותן למציאות הנוראה לחבוט בו, עד שלפתע הוא נזכר שוב בגמרא האהובה ובבית אבא, והוא קם ובורח תוך מסירות נפש, וממשיך להתגלגל עד שהוא מגיע לארצות הברית, שם הוא מכיר את רבי יו"ט ארליך שהלחין ואף ניגן את השיר המרגש הזה, בחתונתו של הבחור.
באותו ערב ששמעתי את השיר בפעם המי יודע כמה, התרגשתי שוב בפעם המי יודע כמה, כאשר השיר נגמר עם ההכרזה "אין דבר שיטיל מורא על לב בן ישראל, רק ילך בדרך התורה וישמור אותו הקל". השקט ששרר בבית עם השיר המרגש, נתנו דרור למחשבותי על השיר והבחור האנונימי שעומד מאחוריו.
שאלה גדולה במדרש שקשור לפרשת השבוע תורצה לי באותו ערב שקט.
המדרש מביא רשימה של אנשים, שהתורה מזכירה את מעשיהם הטובים: ראובן שרצה להציל את יוסף ובועז שצבט לרות קלי לאכול, ביניהם מובא גם אהרון הכהן שיצא לקראת אחיו משה בשובו ממדין ושמחה אמיתית בליבו. "אילו היה יודע אהרון שהקב"ה מכתיב עליו, בתופים ובמחולות היה יוצא לקראתו". וכן על ראובן וכן על בועז, אילו היו יודעים שהקב"ה כותב את מעשיהם היו עושים אותם ביתר עוז ובצורה הרבה יותר רחבה. ומסיים המדרש בשם כמה מהתנאים: "לשעבר היה אדם עושה מצווה והנביא כותבה, ועכשיו כשאדם עושה מצווה מי כותבה? אליהו כותבה ומלך המשיח, והקב"ה חותם על ידיהם".
והתמיהה כאן פשוטה, וכי חלילה מדובר על אנשים פשוטים אצלם תקפה האמרה הנלוזה של 'לא פרסמת לא עשית'?…
הלא מדברים כאן מאהרון הכהן, מראובן בכור השבטים ומבועז שהיה ראש הסנהדרין ונביא. איך שייך לומר שאילו היו יודעים שמעשיהם יתפרסמו היו עושים אותם יותר טוב? פשוט וברור לנו שאהרון הכהן, כשהוא יצא לקראת משה רבינו הוא הביע את שמחתו בצורה הטובה ביותר שהוא יכל, בלי שום פניות או נגיעות והשמחה שלו נבעה אך ורק מכך שקיום רצונו של הבורא יתברך נעשה בצורה המושלמת ובוודאי לא היה לו שום הבדל אם רצון ה' התבצע על ידיו או על ידי מישהו אחר, אם כן מה שייך לומר שאם היה יודע שהקב"ה יכתוב את זה הוא היה מוסיף על מעשיו ויוצא בתופים ובמחולות?
והאמת שסיום דברי המדרש תמוהים אף הם ואולי אפילו יותר, מה יש לאליהו הנביא ולמלך המשיח להתעסק עם כל מצווה של אי מי, מה יש לו לקב"ה לחתום על כל מצווה הנעשית בעולם? בוודאי שכל מצווה חשובה, אבל בשביל מה יש להעביר כל אחת מהם את התהליך של כתיבה וחתימה בידי הקב"ה בעצמו?
כאמור, כששמעתי את השיר הנ"ל הגעתי לתובנה שתירצה לי את כל השאלות, אהרון הכהן וכמוהו ראובן ובועז בוודאי עשו את מה שהם היו צריכים לעשות, בצורה המושלמת ביותר בכל כוחם ובכל הכלים שעמדו לרשותם בצורה המושלמת ביותר. אבל אהרון הכהן כשיצא לקראת משה בשמחה, לא היה יודע שהקב"ה יכתוב את מעשהו לדורות, הוא לא ידע שהמעשה שלו יהפוך ל'שטיק תורה' לעוד שורה בנצחיות של העולם – בתורתנו הקדושה.
כל מילה וכל משפט בתורה היא נצח נצחים, כל אות שנכתבה בתורה ניתנה לדרשה וללימוד לדורי דורות, אם אהרון היה יודע שהמעשה שלו יהפוך למהות של נצח ע"י כתיבה של המילים האלו בתורה הק', הוא היה מסתכל על המעשה הזה במימד אחר לגמרי, הוא היה מתייחס למעשה במונחים של נצח, אז זה היה נעשה בוודאי בצורה אחרת, משהו שמתאים לנצח נצחים, ולא למעשה רגעי שמהותו היא לאותו רגע בלבד. בוודאי שחלילה לומר שפרסום או שיקולים אחרים היו משנים את צורת המעשה של אהרון או ראובן ובועז, רק המימד של המעשה יכול לשנות. אם זה מעשה שמהותו היא לאותו זמן זוהי צורת התייחסות אחרת, אם המעשה נכתב בתורה והופך לנצח נצחים כל היחס אליו משתנה, כל נתוני הפתיחה של ההתייחסות אליו נעשים אחרים לגמרי, הם מובאים אחרת לגמרי.
ובמסר הזה המדרש מסיים – נוקב חדרי בטן: כל מצווה, כל מעשה טוב שאדם עושה, כל לימוד תורה, כל ביקור חולים, כל צדקה של עשר אגורות, אל ניתן למציאות המדומה להכשיל אותנו, לא מדובר על מעשה רגעי, אפילו לא על משהו שמועיל לנו למאזן הפרטי שלנו לעולם הבא.
כל מעשה הוא נצח!!
הקב"ה שחותמו אמת, נצחיות, הוא זה שחותם על כל מעשה, הוא זה שמאשרר כל מצווה בחותם של נצחיות, לעולם אין לדעת אם המעשה אותו עשינו לא ישפיע נצח נצחים.
ניקח כדוגמא את אותה התגברות של אותו בחור אנונימי – 'יאקאב' מהשיר המרגש.
כשהוא התגבר על הנסיון שעמד לפתחו, הוא לא חשב אף לא לרגע שהמעשה שלו ייכתב לדורות, ירגש ויחזק אלפי אלפים לדורות ארוכים, לא עלה על דעתו עד יום מותו המימד של החיזוק שהמעשה שלו – שאכן לא היה פשוט בכלל – יגרום. הוא לא חשב איזה פירות ופירי-פירות יצאו מאותו נסיון בו הוא עמד בגבורה.
יאקאב הלא מוכר, כמו דמויות רבות מוכרות ולא מוכרות, עשו ועושים מעשים טובים כאלו ואחרים ולאף אחד אין מושג אם החתימה הזו של הקב"ה לנצח נצחים, תפורסם בין באי עולם או לא, לא צריך להגיע לדמויות כדוגמת הגאון רבי מאיר שפירא מלובלין, שעשה מעשה וזה השפיע על כל העולם לדורות, יהיו שיגידו – אני לא ר' מאיר שפירא, אין לי את היכולות שלו. ישנם הרבה אנשים אנונימיים שעשו ועושים מעשים מכל הסוגים, והם אינם יודעים שהמעשים שלהם משפיעים לדורות, יאקאב הוא רק הדוגמא.
המדרש מבאר לנו את ההבנה הנוראה והמחייבת שכל מעשה, אפילו הפעוט ביותר בעינינו, הוא חתום בחותם הנצח של הקב"ה והוא משפיע לדורות. ההסתכלות שלנו על המעשים שלנו צריכה להיות במימד של נצח, במושגים של השפעה לאינסוף דורות. לפעמים הקב"ה ברוב רחמיו שולח לנו גילוי פעוט של הדבר הזה. אם נתייחס ככה לכל מה שאנחנו עושים, בוודאי שאליהו ומלך המשיח לא רק יכתבו את מעשינו, אלא גם יתגלו עלינו במהירה בגאולה השלימה.
הרב ר יענקל פוטאש זצ"ל
לולי אותו ניסיון היה אכן נשאר ניצול שואה אנונימי ומעשיו מחזקים את צאצאיו ללכת בעזרת השם גם אך ורק בדרך התורה
בנושא שיר יאקאב
כל כך מרגש כל פעם שוב ושוב לקבל חיזוק מסבא יאקאב – ר' יענקל ומחזק אותי נכדו גם לאחר שנמצא בעולם שכולו טוב .