אחת מחוויות הילדות שמעוררות בי עד היום כיסופין וערגה, היא שיחותיו של משגיח ישיבת פוניבז' הגאון הצדיק רבי יחזקאל לוינשטין זצ"ל,
בכל שבת ושבת, בפניא דמעלי שבתא, היה אבי מורי זצ"ל מזדרז לסיים את הסעודה השלישית ומאיץ את צעדיו אל חדר האוכל של הישיבה, שם נמסרה אז השיחה הקבועה. היה חשוב לו שאנו הילדים נתלווה אליו, כדי שגם אנחנו נספוג מאותו מקור השראה עילאי ומקודש.
כילד צעיר לימים אכן לא הבנתי כמעט דבר, אך גם אני חשתי את עצמי כמי ששותה את דברי המשגיח. משום שהלהט בדיבורו, הרצינות המיוחדת, הקול הרוטט והומה ביראת שמים זכה וטהורה, חדרו לעצמותינו וגרמו לנו להתרומם לפסגות אחרות.
עדיין מהדהדות באזני, מלים מסוימות בשיחות, אותן היה המשגיח חוזר ושונה פעם אחר פעם בהברה פולנית נוקבת ובנהמת לב, תוך כדי דפיקה עזה על הסטנדר: "אמונה"! "יציאת מצרים"! "תורה"! "תפילה"!…
דבר פלא היה אצל המשגיח. למרות שבמבט שטחי היה נראה כי הוא מדבר דברים פשוטים ומוכרים, השפעתו על מגוון השומעים היתה עזה ביותר; על תלמידי חכמים שנמנו בין גדולי הדור, לצד אנשים פשוטים, בחורים צעירים ואף ילדים. כולם, כל אחד לפי רמתו והבנתו, מצאו טעם בשיחותיו וחשו שהן דבר מרומם ומלהיב.
הגאון הצדיק רבי שלמה וולבה זצ"ל עמד על נקודה זו והסביר זאת כך:
היתה לו למשגיח פשטות מיוחדת אותה ינק ממרן ה'חפץ חיים' זצ"ל. אצל ה'חפץ חיים' ראו פשטות שהסתירה את העמקות והגדלות העצומה. כל המעלות הגדולות הוכנסו בתוך הפשטות. הנה בעת דרשתו המפורסמת של ה'חפץ חיים' במעמד ה'כנסיה הגדולה', ישבו גם ארזי הלבנון: רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי, רבי מאיר שפירא ועוד מגדולי ומאורי הדור, וכולם שמו אוזניים כאפרכסת לשמוע כל הגה שיצא מפיו. כל אחד שמע מה שהוא היה צריך לשמוע, ומה שהיה מסוגל לשמוע. הגדולים שמעו חידושים עצומים ונפלאים והתפעמה רוחם, ואלו האנשים הפשוטים שמעו דברים פשוטים.
כך גם היה אצל רבינו המשגיח, השווה הרב וולבה. הפשטות בדברים לא היתה באמת פשוטה כל עיקר. אדרבה, הרבי הגאון הקדוש בעל ה'באר משה' מאוז'רוב זצ"ל, שהיה מגדולי הדור ממש, הצביע לי פעם על שיחה אחת של המשגיח ואמר: "זה קטע שלקוח מ'עץ חיים', זה יסוד שמופיע בספר קבלה פלוני, זה מופיע בספר קבלה אלמוני…" ומדבריו למדתי כי כל שיחה של המשגיח היתה בנויה בעמקות גדולה. ואילו אנו כשמסתכלים על שיחותיו נראה לנו שכתובים שם דברים פשוטים, יציאת מצרים ואמונה, דברים מפורסמים ונדושים. זאת משום שהכל מכוסה במעיל של פשטות. המשגיח היה אומר את מה שהוא חי, מבלי צורך להרשים את השומעים בדברים מיוחדים.
כמה נכונה היא ההגדרה הקולעת הזאת!
בזמנו כששמעתי את השיחות לא הבנתי את עומקן, רק ראיתי דמות חיה שהשפיעה יראת שמים, וזעקה את המלים הפשוטות והידועות, ותו לא. אך לימים, כשהתבגרתי ושחזרתי את אשר ראיתי ושמעתי, הבנתי כמה הכרת הטוב חב אני לאבי זצ"ל שטרח לקחת אותי עמו לאותן שיחות.
מלבד המראה המפעים שחדר בי עמוקות, הרי גם מסריו הנוקבים שהיו נראים לנו בזמנו דברים נכוחים ופשוטים, ככל שמשמשנו בהם מצאנו טעם ונופך חדש בהבנת ההתרחשויות של יציאת מצרים. הם הביאו אותנו להסתכלות מחודשת על העניינים היסודיים ורמי המעלה של האמונה, ודבר שפתיים אך למחסור.
אחד מתלמידי המשגיח מתאר את ענין 'יציאת מצרים' בהיכלה של ישיבת פוניבז' בחיי חיותו של המשגיח, כך:
"מי שזכה להסתופף בהיכלא קדישא ישיבת פוניבז' בתפארתה, חש בעליל כי זכירת יציאת מצרים היא עיקר בדת, ולא די שלא תשכח מעמנו כשמזכירה פעם בשנה בסדר ליל הפסח, אלא תמיד לא ימיש זכרונה מלבנו.
"כשהיה מגיע זמן קריאת התורה בפרשיות שובבי"ם, כבר מפרשת ויגש חשו כי הגיע הזמן לרכוש 'פספורט' ליציאת מצרים… באולם הישיבה הדהד מה שאמרו בקלם כי יציאת מצרים בגדר אב לבנין הרוחני המורכב והשלם של עם ישראל ואת הכל יש לייסד על גבי פרשיות אלו… וכמה מרוממת היתה הרוח בישיבה הקדושה – תחת כנפי הוד כבוד המשגיח, כאשר כל באיה חשו שזיכרון יציאת מצרים הוא מעיקר תורתנו ומיסודות חינוכנו".
ואכן בכל שנה כאשר באים שוב לקרוא את הפרשות של חמש שמות, צפה ועומדת מול עיני דמותו הטהורה של המשגיח. הוא וחמש שמות היו תרי רעין דלא מתפרשין. בחמש שמות מפרשות כל נפלאות השם במצרים וכל יסודות האמונה, וכך גם המשגיח השקיע את עיקר עבודתו הרוחנית באמונה ואמונה ושוב פעם אמונה, וראה נחיצות תמידית ויום-יומית לעורר ולהחיות בו ובשומעי לקחו את יסודותיה ועקריה!
(מתוך הספר 'אוצרותיהם אמלא')