"וְאַחַר בָּאוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר ה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל שַׁלַּח אֶת עַמִּי" (ה, א)
משה פסע פסיעות נוספות
לעיל כתוב שה' אמר למשה ולאהרן ולזקני ישראל שילכו לפרעה לבקש ולהתריע – להוציא את בני ישראל ממצרים, ואכן – "וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיַּאַסְפוּ אֶת כָּל זִקְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ד, כט).
והנה כעת מספרת התורה על בואם של משה ואהרן אל פרעה "ויבא משה ואהרן אל פרעה", ואילו זקני ישראל לא הוזכרו כאן.
"וזקנים היכן היו?" – שואלים חז"ל ומשיבים: "נשמטו אחד אחד. ובסיני נפרע להם, 'ונגש משה לבדו אל ה' והם לא יגשו', החזירם לאחוריהם".
בהר סיני משה רבינו עלה למעלה, ואהרן והזקנים לא התקרבו כמותו. היתה מחיצה נפרדת ומקום לזקני ישראל ולמעלה מהם מקום מיוחד לאהרן, ורק משה לבדו עלה ממש לראש ההר. מדוע? במצרים לא הלכתם עד סוף הדרך, גם בסיני – משה ניגש אל הערפל.
אבל השאלה הנשאלת, מורי ורבותי, אהרן כן הלך עם משה לפרעה לתוך ארמון המלוכה: "ויבא משה ואהרן", אם כן מדוע אהרן לא התקרב בסיני עם משה עד ראש ההר?
בספר "מושב זקנים" מבעלי התוספות כתוב שאכן גם מול פרעה "באו משה ואהרן", אבל משה פסע והתקרב יותר. מסר את נפשו כמה פסיעות נוספות קדימה לפני פרעה. איי, איי איי… היו שם שבעים מדרגות להגיע לפרעה. ומשה ע"ה היה קרוב מאהרן ע"ה.
מה רואים מכאן? א'גיוועלדיקער לימוד. עד כמה גדול ערכן של כמה פסיעות נוספות [במאמץ]. הם עולם אחר. במצרים זו היתה פסיעה או כמה פסיעות, והתוצאה בהבדלי עולמות לנצח. דרגות גבוהות יותר בקרבת ה'.
הרמת יד נוספת למצות צדקה
הרבנית אשת הגר"א מוילנא עשתה 'עסק' רוחני עם חברתה וסיכמו: מי שיגיע קודם לעולם ההוא, יבוא ויספר מה קורה בעולם העליון.
חברתה נפטרה. וקיימה את הבטחתה.
סיפרה ואמרה לה פרט מהנעשה בעליונים. אתאר לך: פעם אחת הלכנו להתדפק על דלתי נדיבות לב לצדקה, יחדיו הלכנו. באמצע ה'מעשים טובים' יצאנו מאחת הדירות ושמנו לב כי בעלת הבית הסמוך מתעתדת לעזוב את ביתה. הרמתי את ידי וקראתי לה בסימן לאות עם היד – שתישאר: המתיני רגע, כי תכף אנו באים אליך! היא המתינה. ומיד הגענו אליה יחדיו להתרימה לצדקה.
על ההליכה – אנו שוות בשכר שנקבל, אך על נפנוף היד שאני עשיתי – אין לך חלק בו כלל. זה 'גן העדן' המיוחד שלי, כי נפנוף היד היה שייך לי בלבד.
למדנו, כי בשמים מדוקדק כל פירור מצוה. מיירדיג. וזה למדנו גם מפרשה זו, שאע"פ שמשה ואהרן הכהן ע"ה נגשו יחד – משה רבינו קיבל תשלום נוסף.
רבותי, כבר אמרנו בעבר שזה פסוק מפורש בבראשית פרשת נח: "ויקח שם ויפת את השמלה". מה הכונה "ויקח" הרי שניהם לקחו – שם ויפת? מסביר רש"י: "שם נתאמץ במצוה יותר". שניהם ממש לקחו הלכו פסיעות מדודות יחדיו, אבל כיון ש'שם' התאמץ יותר המצוה נקראת על שמו. וזכה לאין קץ.
יפת זכה לקבר במלחמת גוג ומגוג. מדה כנגד מדה. כיון שכיסה את אביו יזכה שיכסו אותו, בקבר. ואחיו, שם, זכה שבניו יתכסו בטלית, טלית של מצוה! עם ישראל זכה אחריו ל"בצל כנפיך יחסיון". ואמרו חז"ל "שקולה ציצית כנגד כל המצוות". ההבדל ביניהם שמים וארץ. מדוע? כי הוא התאמץ במצוה יותר.
אברך שלמד בישיבת פוניבז' סיפר לי שהמשגיח, רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל, אמר פעם: אשאל אתכם שאלה. שני בחורים באים לתפילה יחדיו, אחד מהם מתפלל את תפילתו מתחילה ועד סוף בריכוז, והשני ככה חולם מעט ועסוק. כשיבואו שם למעלה – לראשון יהיה את המזרח, ולשני יהיה מקום שונה ומרוחק. האם אפשר להאמין לכזה רעיון? הרי שניהם באו לתפילה ורק אחד יישב במזרח?! כן, כי כתוב בתורה – "ויקח שם ויפת", שניהם רצו וגם עשו את המצוה, אבל המתאמץ במצוה הוא שונה לחלוטין: טלית של מצוה מול כיסוי בקבורה.
אלו הם פני הדברים ברוחניות. כי ברוחניות אין מושג של א'ביסעלע. אין קצת, אין מעט. המעט כאן – רב שם. הוא עולם נוסף. עם התאמצות וקושי, נכנסים לעולם אחר לחלוטין.
מיירדיג א זאך.
(רבי ראובן קרלנשטיין זצ"ל – יחי ראובן)