מספרת התורה שלשה סיפורים על משה רבנו:
סיפור ראשון: אחרי שמשה נמשה מן המים וגדל בבית פרעה, הוא יוצא בגיל עשרים לראות בשלום אחיו, והנה הוא רואה איש מצרי מכה איש עברי. ומה הוא עושה? "ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי ויטמנהו בחול" (שמות ב, יב).
סיפור שני: משה יוצא ביום שלמחרת ורואה שני יהודים רבים ביניהם. "ויאמר לרשע למה תכה רעך ויאמר מי שמך לאיש שר ושופט עלינו, הלהרגני אתה אמר כאשר הרגת את המצרי, ויירא משה ויאמר אכן נודע הדבר" (שמות ב, יג-יד). כאשר פרעה שומע על כך הוא מבקש להרוג את משה, ומשה בורח למדין.
סיפור שלישי: משה רבנו מגיע למדין ורואה שהרועים מרביצים לבנות יתרו וזורקים אותן למים. הוא לא מהסס ומציל אותן, כמו שנאמר (שמות ב, יט): "וגם דלה דלה לנו", וכפי שפירשו חז"ל במדרש (ילקו"ש שמות רמז קסט).
בנות יתרו חוזרות הביתה ואביהן שואל אותן: "מַדּוּעַ מִהַרְתֶּן בֹּא הַיּוֹם?" והן עונות: "אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים וְגַם דָּלֹה דָלָה לָנוּ".
שואל הסבא מקלם זצ"ל בספרו "אור רש"ז" (שמות מאמר קצ): מה פשר הסיפורים האלו?! איפה שמשה רבנו נמצא, יש מכות! ביום הראשון – גוי מרביץ ליהודי. ביום השני – יהודי מרביץ ליהודי. וביום השלישי – גוים מרביצים לגוים. מה רוצה התורה לומר לנו בשלושת הסיפורים האלה?
המדרש (תנחומא שמות, יא) עומד על כך שבנות יתרו באו אל אביהן ואמרו לו "איש מצרי הצילנו": "וְכִי בִּדְמוּת אִישׁ מִצְרִי הָיָה מֹשֶׁה? אֶלָּא, אִלּוּלֵי אִישׁ מִצְרִי שֶׁהָרַג מֹשֶׁה, לֹא הָיָה נִכְנָס לְמִדְיָן. מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁנְּשָׁכוֹ עָרוֹד, וְהָיָה רָץ לָתֵת רַגְלָיו לְתוֹךְ הַמַּיִם, וְנִכְנַס בַּנָּהָר וְרָאָה תִּינוֹק אֶחָד שֶׁהָיָה שׁוֹקֵעַ בַּמַּיִם, וְשָׁלַח יָדוֹ וְהֶעֱלָה אוֹתוֹ. אָמַר לֵהּ הַתִּינוֹק: לוּלֵי אַתְּ הָיִיתִי מֵת. אָמַר לֵהּ: לֹא אֲנִי הִצַּלְתִּיךָ, אֶלָּא אוֹתוֹ הֶעָרוֹד שֶׁנְּשָׁכַנִי וּבָרַחְתִּי מִמֶּנּוּ הוּא הִצִּילֶךָ. כָּךְ אָמְרוּ בְּנוֹת יִתְרוֹ לְמֹשֶׁה: יִישַׁר כֹּחֲךָ שֶׁהִצַּלְתָּנוּ מִיַּד הָרוֹעִים. אָמַר לָהֶן מֹשֶׁה: [אל תגידו לי 'תודה רבה' – אני לא עשיתי כלום, אלא] אוֹתוֹ הַמִּצְרִי שֶׁהָרַגְתִּי, הוּא הִצִּיל אֶתְכֶם [אם לא המצרי, הייתי עכשיו אצל פרעה במרפסת…]. וּלְכָךְ אָמְרוּ לַאֲבִיהֶן: אִישׁ מִצְרִי, כְּלוֹמַר, מִי גָּרַם לָזֶה שֶׁבָּא אֶצְלֵנוּ, אִישׁ מִצְרִי שֶׁהָרַג".
מה חז"ל מגלים לנו פה?
אומרת המשנה באבות (ו, ו): "הָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ מֵבִיא גְאֻלָּה לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (אסתר ב, כב) 'וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַמֶּלֶךְ בְּשֵׁם מָרְדֳּכָי'".
נשאלת השאלה: כולנו מכירים הרבה אנשים שאמרו דבר בשם אומרם, ועדיין לא הגיעה הגאולה, ואיך תלו חז"ל את הגאולה בכך?
אומר המהר"ל בספרו "דרך עץ חיים" יסוד נפלא :
כשמשיח יבוא, כל הבריאה תגיע להכרה שהקב"ה מנהיג את העולם. אנחנו אומרים זאת בכל יום, בתפילת 'עלינו לשבח': "יַכִּירוּ וְיֵדְעוּ כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל" – לא רק היהודים, אלא כל יושבי העולם, "כִּי לְךָ תִּכְרַע כָּל בֶּרֶךְ, תִּשָּׁבַע כָּל לָשׁוֹן". לא יהיה נברא אחד בעולם שלא ידע מי זה הקב"ה.
לפיכך, כאשר הקב"ה מביא גאולה, הוא רוצה שידעו שהוא פעל אותה לבדו, ולא יהיו כאלו שיאמרו שחכמתם ועוצם ידם הביאה אותה, ולכן אנחנו רואים בגאולת מצרים שהקב"ה אומר (שמות ז, ה) "כי אני ה' בהוציאי אותם מארץ מצרים".
אסתר היתה יכולה לומר לאֲחַשְׁוֵרוֹשׁ: 'עמדתי במרפסת ושמעתי את בִּגְתָן וָתֶרֶשׁ מדברים להרוג אותך', ואז אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ היה חושב שהיא זו שהצילה אותו. אבל היא לא יחסה שום דבר לעצמה. "וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַמֶּלֶךְ בְּשֵׁם מָרְדֳּכָי" (אסתר ב, כב) – זה לא אני. הדוד שלי מרדכי שמע, וכך אמר לי.
אמר הקב"ה: היא מתאימה להיות גואלת. למה? כי כאשר אביא את הגאולה, היא לא תזקוף אותה לעצמה, אלא תייחס אותה אלי!
מוסיף המהר"ל: לפי זה מובן מדוע האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, מפני שהוא מחזיר את הדברים שנמצאים ביד אחרים למי שהם שלו, וכך גם עם ישראל נמצאים בגלות תחת ידי אחרים ועל ידי המעשה הזה מתעוררים רחמים שבדומה לכך גם הם יחזרו אל מי שהם שלו – הקב"ה. גם אם אנחנו לא רואים שבזכות מעשה זה באה גאולה ממש, באה על ידו הרווחה מסוימת ביחס האומות והמושלים אל עם ישראל, וגם זו היא גאולה מסוימת.
כל אדם שעושה פעולה מסוימת, אוהב לזקוף אותה לזכותו. זה טבע האדם. הוא רוצה כבוד, ולכן רוצה שידעו על מעשיו. כאשר האדם מייחס את הפעולה למי שעשה אותה ולא אליו – זו כבר גדלות.
אם ככה, נוכל להבין טוב מאוד:
למה הקב"ה בחר במשה רבנו להיות גואלם של ישראל, ולא באהרן או בשבעים הזקנים?
אומרת התורה, כי "אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים" – משה רבנו הציל את בנות יתרו, ולא ייחס את המעשה לעצמו, אלא לאותו 'איש מצרי' שמת!
נשאלת השאלה: מה כבר היה קורה אם בנות יתרו היו באות למשה ואומרות לו: 'משה, תודה רבה לך שהצלת אותנו!', ומשה היה עונה: 'נכון, אני הצלתי אתכן. כעת הגיע התור שלכן להציל אותי'?
אבל משה רבנו לא מייחס שום דבר לעצמו, אלא שולח אותן לאותו 'אִישׁ מִצְרִי'. "תגידו לו תודה רבה, לא לי!"
לכן מתחילה התורה את כל הסיפור מאיש מצרי שהכה איש עברי, ואחר כך איש עברי שהכה איש עברי, ובגלל זה משה נאלץ לברוח ומציל את בנות יתרו. זו היתה נקודת המבחן של משה, למי הוא מייחס את הצלתם, ל'איש מצרי' או לעצמו.
אמר הקב"ה: ייחסת את זה ל'איש מצרי'? לא לקחת קרדיט לעצמך?! אתה תהיה הגואל! כאן מתחילה הגאולה, בבחירת משה רבנו כגואלם של ישראל! למה ?! משום שבכך הכרזת: 'אני לא נמצא כאן. הכל מהקב"ה!'
זו גם הסיבה שמשה רבנו כמעט ואינו מוזכר בהגדה, ללמדנו כי הוא לא ייחס את הגאולה לעצמו אלא לקב"ה.
(רבי ברוך רוזנבלום שליט"א -הגדה של פסח נעימות יאמרו)