"ולמען תספר"
אליעזר (לייזר) רוט
אחד מבאי ביתו של מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן זצ"ל, היה הגאון רבי משה סחייק שליט"א, שאף חיבר סדרות של ספרים אותם ביסס על מה ששמע ממרן זצ"ל. הרב סחייק היה דבוק במרן באופן מיוחד במינו, והחזיק פנקסים בהם היה רושם כל מילה שיצאה מפיו. בעבר כבר תיארנו את האופן בו דבק הרב סחייק במרן, וגם הבאנו ממנו כמה וכמה סיפורים, חלקם כתובים עלי גיליון בספריו 'מזקנים אתבונן' בספריו הנוספים, וחלקם שמענו מפיו בעל פה.
הפעם סיפר לנו הרב סחייק שליט"א, סיפור מיוחד ומלא חן, כאשר תחזינה עיניכם מישרים, וכך מספר הגר"מ סחייק שליט"א:
במשך שנים הייתי מגיע לביתו של מרן ראש הישיבה, כשאני רכוב על אופניים. הנסיעה מקריית הרצוג לרח' חזון איש באוטובוס יכולה להיות מפרכת למדי כשמדובר בכבישי בני ברק העמוסים ובמסלולי הנסיעה המפותלים של קווי התחבורה הציבורית, הליכה רגלית גוזלת זמן רב מדי, ורכיבה על אופניים היא פתרון נהדר.
מרן היה מודע לכך, הוא שם לב לכל דבר, ומדי פעם היה מוודא שאני שומר על כללי הזהירות, והיה שואל אם יש פנסים לאופניים ואם אני מקפיד לנסוע בזהירות.
קרה לא פעם שהייתי מצטרף למרן לנסיעה מחוץ לעיר והיינו חוזרים בשעת ערב מאוחרת, ומרן היה מציע שאולי אישן בביתו בלילה: "זה לא מסוכן לנסוע באופניים לקריית הרצוג בשעה כזאת?", הוא היה שואל בדאגה רבה, ואני הייתי משיב לו שברוך ה' האופניים מצוידות בפנסים, תאורת הרחוב עובדת, הכל יהיה בסדר בעז"ה.
ויהי היום, בשנים האחרונות לחייו של מרן זצ"ל, קיבלתי מתנה מאוד מיוחדת מאחותי שתהיה בריאה. היא קנתה לי רכב במתנה. רישיון נהיגה היה לי, כך שהרכב נכנס מיד לשימוש והשאיר את האופניים די מיותמות.
שמן מנוע
כשאנחנו מקרבים יהודים לאביהם שבשמים, אנחנו תמיד מסבירים להם שמי שנוסע ברכב צריך להיצמד להוראות היצרן, וכך גם מי שחי בעולם הזה צריך להיצמד להוראותיו של מי שיצר את העולם.
אבל בעניין הזה הייתי 'נאה דורש ולא נאה מקיים', ולכן למרות שמאוד רציתי להיצמד להוראות היצרן, לא השקעתי את הזמן הנדרש כדי ללמוד אותן, וכך קרה שביום מן הימים נחרדתי לגלות שיש נורת אזהרה שמהבהבת על ה'דשבורד' (לוח השעונים) שלי.
פתחתי את תא הכפפות, הוצאתי את החוברת עם הוראות היצרן, וחיפשתי את העמוד שבו יש הסבר מה מראות הנורות השונות.
דפדפתי הנה והנה ומצאתי את העמוד הרלוונטי, חיפשתי את הנורה עם הציור הזהה ומצאתי את ההסבר. מתברר שחסר שמן מנוע.
התקשרתי לאחד ממכרי שקצת מבין במכוניות, ושאלתי כדת מה עלי לעשות. הוא הסבר לי שאני צריך להיכנס לחנות הנוחות שבתחנת הדלק, לבקש שמן מנוע דגם כך וכך מספר כזה וכזה, ולאחר מכן דומם מנוע, לפתוח את מכסה המנוע, הוא גם עזר לי דרך הטלפון להבין איזה פקק בדיוק עלי לפתוח, ולרוקן אל תוכו לפחות מחצית ממיכל השמן שזה עתה רכשתי.
עשיתי כדבריו, סגרתי את מכסה המנוע, נכנסתי לרכב כשידי מפויחות, והתנעתי את הרכב. הנורה נשארה דולקת.
"זה שום דבר", הוא הבטיח לי, "תתחיל לנסוע ומהר מאוד היא תיכבה…".
סמכתי עליו בעיניים עצומות, אבל הנורה נשארה דולקת כל אותו היום וגם ביום שלמחרת.
התקשרתי למחרת שוב, והסבירו לי שאין ברירה, צריכים ללכת למוסך. הבעיה שאני מימי לא ביקרתי במוסך ואין לי מושג איפה מתחילים לחפש.
אמרו לי החברים "אל תדאג, יש את אמנון… אתה רק צריך לנסוע ברח' הירקון, תגיע ליד בניין פלוני, תתאם איתו מראש והוא יחכה לך בחוץ, הוא לוקח את הרכב, אתה חוזר באוטובוס ובהמשך אתה מקבל ממנו עדכון מתי לבוא לקחת את האוטו המתוקן. המחירים שלו נוחים והוא מאוד אמין".
מוסך אמנון
אחד החברים שלי התקשר לאמנון, סיכם על כך שאני אביא את האוטו ביום שישי בשעה 9:30, ואני הגעתי ביום ובשעה המדויקת.
אני מגיע למקום שסיכמנו, פותח את החלון ושואל את האיש שנראה לי כמו מוסכניק "אתה אמנון?", הוא מאשר, "בטח אמנון, אלא מי? באת לתקן את הרכב? תשאיר אותו מונע, בוא נראה מה הבעיה…".
הוא פותח את מכסה המנוע, מעיף מבט ומסביר לי שאין ברירה, "צריך להכניס את האוטו למוסך, אני אקח אותו, תביא פרטי קשר ואני כבר אחזור אליך…".
נתתי לו את מספר הטלפון שלי וכמובן גם את האוטו עם המפתחות בפנים, נפרדנו לשלום, ופניתי לתחנת האוטובוס כדי לשוב לתוך העיר.
איך שאני עולה לאוטובוס הטלפון מצלצל: "הלו, איפה אתה???", היה זה החבר שקישר אותי לאמנון: "למה לא באת כמו שסיכמנו? הוא עומד ומחכה לך בחוץ כבר רבע שעה".
הרגשתי שהעולם מסתחרר סביבי. "מה זאת אומרת? לפני רבע שעה נפרדתי ממנו והשארתי את האוטו אצלו".
לא היינו צריכים יותר מכמה שניות כדי להבין… זה לא היה אמנון. זה היה גנב שפל שניצל את ההזדמנות והבין מצורת הפנייה שלי אליו במה מדובר, אולי הוא אפילו מכיר את אמנון ויודע שהוא ממתין תמיד שם ללקוחות החדשים, אני כנראה יכול לומר 'קדיש' על האוטו. קיבלתי אותו במתנה לאחותי ונתתי אותו במתנה ל'אמנון'…
ברכה כללית
במשך השנים למדתי שכשנתקלים בבעיה רצינית, הדבר הראשון שעושים זה להתקשר לביתו של מרן הרב שטיינמן, ולבקש את ברכתו.
האצבעות שלי חייגו באופן אוטומטי, שוחחתי עם בני הבית ואמרתי להם, כמעט צעקתי: "זה משה סחייק, תגידו לראש ישיבה שיברך אותי שאמצא את האוטו שלי בחזרה, גנבו לי את האוטו".
בני הבית חוזרים אלי אחרי שתי דקות: "ראש הישיבה לא מוכן לברך אותך", הם אומרים, "הוא טוען שלרב משה סחייק יש אופניים, הוא לא יודע מה אנחנו מדברים על האוטו של הרב סחייק".
אמרתי להם, "נו בסדר, תגידו לראש ישיבה שבאמת יש לי אופניים, אבל אחותי נתנה לי אוטו ועכשיו גנבו לי אותו".
הם חוזרים אלי שוב אחרי שתי דקות נוספות: "אין על מה לדבר, הראש ישיבה לא מוכן לברך. הוא אומר שהוא לא שמע על דבר כזה, שמישהו נותן לשני אוטו במתנה. זה מדי יקר בשביל לתת כאלו מתנות. לר' משה סחייק יש אופניים, ושלא נבקש ברכות כאלו משונות".
אני כבר למדתי שעם הראש ישיבה לא מתווכחים. לא הבנתי בכלל למה הוא מתכוון, אבל אם הוא פעמיים מתעקש שלא לברך אותי שאמצא את האוטו שלי, אני מקבל את הדין באהבה. זה לא אומר שאני מוותר על הברכה שלו לגמרי: "תגידו לראש הישיבה שאני מבקש ברכה כללית, בלי קשר לאוטו".
חזרו אלי אחרי שתי דקות: "עכשיו הראש ישיבה בירך בשמחה, הוא בירך אותה בברכה והצלחה".
משה חזקיה
תוך כדי שעשיתי את כל הטלפונים האלו, ירדתי מהאוטובוס בתחנה הראשונה שבה עצר, והתחלתי לחזור רגלית לכיוון בו השארתי את האוטו, בניסיון לחפש אותו.
פתאום מגיעה מולי גברת מבוגרת ושואלת אותי: "או.. באת לפה? אתה הרב משה חזקיה?", אמרתי לה "לא גברת, אני משה סחייק לא משה חזקיה", אבל היא מתעקשת, "כן כן, על זה דיברתי, משה חזקיה, זה בדיוק אתה. בוא תראה את הדירה שאנחנו מוכרים…
מוכרים דירה? רגע, אני בדיוק מחפש דירה לבן שלי באזור הזה. המחירים כאן זולים יחסית, זה די מעניין, אולי אני אקח פרטים ואשוב? "גברת, אני חייב ללכת לחפש את האוטו שגנבו לי, אבל אשמח לקבל פרטים כדי לבדוק את הדירה".
היא מתעקשת על שלה שאני חייב עכשיו לראות את הדירה, כי היא חיכתה לי וקבענו מראש שאני אבוא בשעה הזאת.
אדהכי והכי, נכנסתי לבדוק את הדירה והתחלנו בהליך מו"מ מואץ כך שכעבור כמה ימים, קנינו את הדירה שלה עבור בני, ולפי החשבון שילמנו מחיר שהיה נמוך בכ-80 אלף שקלים מכל ההערכות שהעריכו המתווכים, לגבי הדירה הכי זולה שנוכל למצוא באזור.
לא זו בלבד, אלא שפתאום צלצל הטלפון שלי, ועל הקו היה 'אמנון' השני, האיש שהתחזה למוסכניק…
"הרכב שלך מוכן, תבוא למקום בו נפגשנו, אני אחזיר לך את הרכב המתוקן ואתה תשלם לי במקום במזומן".
מה התברר? האיש הזה באמת היה מוסכניק והיה לו מוסך באזור. הוא באמת ידע שאמנון מקבל את הלקוחות שלו בפינה הזאת. הוא לא ניסה לגנוב את האוטו, הוא ניסה לגייס לקוחות על חשבונו של המתחרה.
בינתיים הדבר נודע לאמנון האמיתי, והוא עשה שם 'שמייח' עם בעלי המוסכים האחרים באזור, איך ייתכן דבר כזה, שאחד מביניהם בא וגונב לקוחות מהאחרים בצורה כל כך לא ישרה. הם כבר התאגדו והכריחו את המוסכניק הזה להתנצל, הם גם דאגו שהוא לא יגבה ממני מחיר גבוה עבור התיקון, וכך הרווחתי מכל הכיוונים. נשארתי עם הרכב, המחיר לא היה גבוה, ועל הדרך הרווחתי עסקה מיוחדת במינה עם דירה, במחיר שהיה זול ב-80 אלף שקלים ממחיר השוק.
עיני הבדולח
רק לאחר מכן, שחזרתי בראשי את מה שקרה, ואמרתי, הנה כי כן, אפשר לראות עד כמה ראו עיני הבדולח של מרן למרחוק.
אני ביקשתי ברכה שאמצא את האוטו, אבל מרן הגראי"ל ידע שהאוטו שלי לא בסכנה, שאני עומד לקבל אותו בחזרה כשהוא מתוקן. מרן ידע שאני זקוק לברכת הצלחה כדי למצוא דירה מתאימה לבני וגם כדי שהעסקה תהיה נוחה וברת השגה מבחינתנו, ולכן הוא דחה את הבקשות שלי, כדי שאני אבקש ברכה כללית להצלחה, ואכן הברכה חלה באופן מיידי ובתוך דקות בודדות מצאתי את הדירה שכל כך חיפשתי, ובמחיר נמוך יותר ממה שחשבתי שנצטרך לשלם.
אבל יש כאן עוד נקודה, אנשים לא יודעים שכל מילה שיצאה מפי קדשו היתה שקולה ומדודה.
אגב, בהקשר זה אני רוצה לספר דבר מדהים: רוב שנותיו היה מרן זצ"ל מסתיר את הגאונות שלו. אבל בשנותיו האחרונות, הוא היה בוחן את עצמו פעם אחר פעם. אם היו מצטטים איזה מאמר חז"ל היה מרן נענה ואומר "זה במסכת כתובות דף לב עמוד ב', בשלוש השורות האחרונות. זה כתוב במסכת בבא קמא דף קי"ב עמוד א' בתחילת השורות הרחבות"…
ובכל פעם היה מבקש שנפתח גמרא במקום שציין, ושנבדוק אם אכן צדקו דבריו. אם הוא ראה שהוא אכן אמר נכון, מה שקרה כמעט תמיד, הוא היה מאוד שמח, ואם ראה שהמיקום שאמר לא היה ממש מדויק אלא קצת שונה, הוא היה מצטער על כך צער רב, שהוא עלול לשכוח את תלמודו חלילה. יכלו לראות שהוא ממש נסער מזה.
מבחן עצמי
פעם הסביר לנו ראש הישיבה, למה הוא ככה בוחן את עצמו שוב ושוב: "הרי לא כולם זוכים להיות כמו משה רבינו שלא כהתה עינו ולא נס לחה", הוא אמר, "הנה נא זקנתי, הגוף מתחיל להזדקן יותר ויותר, ואני חושש שגם הראש שלי עלול לאבד מהצלילות והחדות שלו. אנשים כל הזמן שואלים שאלות ומבקשים עצות, ואני עונה להם תשובות, קיבלתי על עצמי, שביום שבו ארגיש שמחשבתי כבר אינה חדה כפי שהיתה, אפסיק לענות לשואלים אותי, ולכן אני בודק את עצמי כל פעם, כדי לבדוק אם הראש שלי עדיין עובד כרגיל, או שחלילה חל שינוי לרעה. כשאני אראה שאני שוכח גמרות שידעתי, או שאני כבר לא זוכר איפה זה כתוב בש"ס וכדו', אדע שזה הזמן להפסיק לענות לשאלות".
עם זאת, צריכים להדגיש, שאצל מרן זצ"ל, הנושא של לדעת כל גמרא בדיוק איפה היא כתובה למעלה או למטה, לא היה בהכרח סימן לשקיעות בלימוד, וזאת למדנו מהמעשה הבא:
הגיע פעם מישהו שהציע איזו יוזמה חדשה, ואישי הציבור אליהם פנה, דרשו שיציג הסכמה ליוזמה שלו, מאת אחד מגדולי הדור. הוא בא למרן ראש הישיבה וביקש את הסכמתו. מרן זצ"ל תהה על קנקנו ושוחח עמו ולאחר שאותו אחד הלך, באו להמליץ טוב על אותו אדם ואמרו שצריכים לקחת בחשבון שמדובר בתלמיד חכם גדול, שיודע את הש"ס כולו ברמה כזאת שאפשר לעשות לו 'מבחן סיכה', כלומר, לנעוץ סיכה כביכול בתוך גמרא, והוא יגיד מה המילה שכתובה במקום בו נוצר הנקב (חלילה) של הסיכה, בכל הדפים הבאים, עד סוף המסכת… ולא רק ברש"י ותוס', אלא אפילו ברבינו חננאל.
השיב מרן ואמר שעמידה במבחן סיכה אינה מדד להיותו אדם גדול. הוא לא דיבר באופן ספציפי על האדם הזה, אלא על הנושא של 'מבחן סיכה', אבל הדגיש שזה לא מדד להיותו אדם גדול, ולפעמים זה אפילו מראה את ההיפך הגמור, כי ההשקעה בזיכרון החזותי עלולה לפעמים לסתור את הידיעה האמתית בש"ס.
כמובן שאדם שלמד את הש"ס בצורה הרצויה, וחזר עליו שוב ושוב עד שהוא ממש זוכר כל מילה היכן היא כתובה, על כזה אדם לא מדברים, כי אצלו הידע בא משינון וחזרה אינסופיים, ולא מהשקעת מאמץ בזכירת צורת הדף במקום בלימוד עצמו.