הרב עמרם בינעט
פרשת השבוע מתחילה בציווי שמצווה הקב"ה את משה רבינו ע"ה, בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו וכו'.
ידועה השאלה ששואלים כולם, למה דווקא 'בא' אל פרעה', למה לא 'לך על פרעה', וכבר השיבו על כך גדולי הדורות תשובות רבות.
אולי אפשר לומר תשובה, על דרך צחות, שהקב"ה אמר למשה רבינו ככה: אתה רואה את פרעה? נכון שהוא ממש עקשן גדול ולא מוכן בשום אופן לתת אתכם להלוך במדבר דרך שלושת ימים?
נו נו, בוא אל פרעה, בוא תראה מה קורה בתוך הלב שלו, מי גורם לו עכשיו להישאר כל כך עקשן? כי אני הכבדתי את לבו! זאת עבודה שלי, של הקב"ה, יש לי מטרה – למען שתי אותותי אלה בקרבו, ולמען תספר באוזני בנך. פרעה בכלל לא חלק ממערכת קבלת ההחלטות פה, הוא סתם בובה על חוט, הוא מנוהל מלמעלה!
העקשנות שלו נראית עכשיו ממש מזעזעת, מקוממת. איך הוא יכול כך להתעקש על לשעבד עם אחר בעינוי ובסבל, הוא לא מבין שהגיע הזמן להפסיק עם זה? לא הספיקו לו המכות שקיבל עד עכשיו?
אבל מי שמסתכל בפרספקטיבה רחבה יותר, מיד מבין… פרעה התעקש רק בגלל שהקב"ה רצה לתת לו עוד מכות. הקב"ה רצה להביא עשר מכות על מצרים, כדי שבני ישראל יוכלו לספר את סיפור יציאת מצרים בצורה עסיסית יותר…
להתרומם מהפגיעה
לפני שנים רבות, כשהייתי מלמד צעיר מאוד, היה איזה אדם שפגע בי מאוד, פגיעה ממש קשה שממש גרמה לי להצטער צער רב. לא זו בלבד, אלא שעוד הייתי צריך לפגוש אותו יום יום, וזה לא היה קל מבחינתי לבלוע את כל הסיפור הזה כאילו לא רע דבר.
ניסיתי לסלוח לו, לשכוח את מה שקרה, אבל לא הצלחתי. העובדה שפגשתי אותו כל יום והוא לא חשב להתנצל אפילו לא פעם אחת, ממש הציקה לי.
הרגשתי מאוד רע עם עצמי שאני ככה מתקשה לסלוח ליהודי, אני אומר בלילה לפני קריאת שמע "רבונו של עולם הריני מוחל לכל מי שהכעיס והקניט אותי", ובלב שלי אני חושב "חוץ מפלוני אלמוני שלו אני לא מסוגל לסלוח…".
בחיידר בו עבדתי אז, היה מנהל רוחני, יהודי משכמו ומעלה, מורי ורבי הרה"צ רבי ישראל מאיר כהן שליט"א. איש אשר רוח בו שיודע להלוך כנגד רוחו של כל תלמיד ותלמיד, וגם כנגד רוחו של כל מלמד ומלמד.
התיישבתי מולו ושטחתי בפניו את צערי. יש יהודי שפגע בי מאוד, אני מאוד רוצה לסלוח ולא מצליח. לא רק שאני לא מצליח אלא שאני מתחיל להרגיש שאני אפילו מתחיל לפתח שנאה של ממש כלפיו, כי הוא רואה אותי כל יום ולרגע לא חושב להתנצל על הפגיעה הקשה כל כך, כשהוא יודע כמה שזה פגע בי וזה בכלל לא אכפת לו.
הוא חשב כמה דקות, ואחר כך התחיל לדבר באופן מעט מגומגם… "תשמע… אני מבין מאוד את הכאב שלך… אבל אה אה, אני לא יודע איך להגיד את זה, אולי אתה קצת צעיר מדי כדי להבין את זה… אבל אבל, בכל זאת, אולי אתה כן רוצה לשמוע, אז אני אומר את זה עם כל הזהירות…".
אני כבר חשבתי מי יודע מה הוא עומד להנחית עלי, זה נשמע די מלחיץ… ואז הוא הוריד את הפצצה: "ר' עמרם, אולי הגיע הזמן שתיקח את ה'עמרם' שלך ותעלה אותו דרגה???".
הסתכלתי עליו בחוסר הבנה, אל הבנתי, איזה עמרם אני צריך לקחת? אני עמרם, על מה הוא מדבר?
אבל רבי ישראל מאיר חזר שוב על האמירה שלו: "אתה אומנם אברך צעיר, אבל אני חושב שאתה כבר בשל לשלב הבא בחיים. קח את ה'עמרם' שלך ותעלה אותו לרמה גבוהה יותר, תטפס לשלב הבא!
"כשה'עמרם' שלך יהיה בקומה גבוהה יותר, זה לא יציק לו בכלל שמישהו פגע בו ככה ושהוא לא מבקש סליחה… ולא זו בלבד אלא שגם מי שכל כך רצה להרע לך, פתאום יהפוך להיות האוהב הכי גדול שלך…".
יצאתי משם מבולבל ומסוחרר. אבל ניצני ההבנה כבר החלו לבצבץ. כן, אם אני נסער כל כך מזה שמישהו פגע בי לפני כמה שבועות, אם העובדה שהוא רואה אותי כל יום ולא חושב לבקש שליחה גורמת לי לכזה תסכול, אולי אני פשוט צריך לעלות בדרגה, לטפס למקום קצת יותר גבוה, שבו זה בכלל לא מעניין אותי אם הוא ביקש סליחה או לא.
הרי כולנו נולדים תינוקות חסרי הבנה וחסרי בשלות. כולנו גדלים והאישיות שלנו מתפתחת בהתאם, עד שלב מסוים זה קורה מעצמו, אין צריך בפעולה מודעת של עלייה בדרגה, אבל יש שלב בחיים שבו צריכים 'לקחת את העמרם' ולהעלות אותו בכח, כי עכשיו זה כבר לא קורה אוטומטי.
יש אנשים שגם בגיל 60 הם עדיין מתנהגים כמו בגיל 20, כי הם לא העלו את ה'עמרם' שלהם או את ה'יוחנן שלהם, כל אחד ושמו הוא, התפקיד שלנו זה לא להישאר מאחור, להתקדם בחיים, להעלות את הרמה.
ה' אמר לו קלל
איך באמת עולים רמה? לומדים להסתכל על העניין בצורה גבוהה יותר. רוחנית ואמונית יותר. כשדוד המלך עליו השלום ראה ושמע את שמעי בן גרא שקילל ועיפר אותו בעפר, מה הוא אמר? "ה' אמר לו קלל". זהו! זה בכלל לא הוא! זה הקב"ה…
אם הקב"ה שלח מישהו לקלל אותך, היתה לו סיבה טובה לעשות זאת. או שאתה לא בסדר ואתה צריך להשתפר, או שאתה בסדר גמור והקב"ה רוצה לנסות אותך, או שמוטלת עליך איזו גזרה ועל ידי הביזיונות אתה מכפר על הכל וניצול מהגזירה ההיא.
אנחנו לא יכולים לדעת מה הם החשבונות של הקב"ה, אבל אנחנו כן יודעים הוודאות מוחלטת ובידיעה ברורה שאם זה קרה, זה היה צריך לקרות כי זה נועד לקרות ולא בגלל שאיש פלוני או פלמוני 'קם על צד שמאל'.
בוא אל פרעה, בוא תבדוק מי זה פרעה, מה הוא בכלל ולמה הוא עושה את זה, כי אני הכבדתי את לבו.
ככה מתרוממים למדרגה גבוהה יותר.
בבירא עמיקתא
הגאון רבי אריה שכטר זצ"ל מספר סיפור מדהים בספרו 'אריה שאג': הוא הגיע פעם לסמינר של 'ערכים' בארה"ב. הסמינר החל ביום חמישי ונמשך עד יום שני, כשבמרכזו כמובן היתה השבת.
באו יהודים שמתעניינים ביהדות, מכל קצווי ארה"ב, אחד מהם, נקרא לו דרור לצורך העניין, היה בחור צעיר ונטול דאגות. אין לו משפחה אין לו שום מחוייבות לכלום, הוא לבד בארה"ב ועושה ככל העולה על רוחו.
ביום שישי בצהרים הוא בא לרבי אריה שכטר ואומר לו "שבת שלום הרב, אני חייב לנסוע, יש לי עבודה בסופ"ש, אולי אני אשוב לסמינר ביום ראשון".
לבו של רבי אריה התכווץ בתוכו לשמוע יהודי שמצהיר כך שהוא עומד לחלל שבת רח"ל. אבל הוא הסתיר את הכאב. במקום זאת הוא שאל את הבחור שאלה אחת פשוטה: "מי אומר לך שאתה חייב?".
השיב לו דרור בפשטות: אני אספר לרב את סיפור חיי, והרב יגיד לי בעצמו אם אני חייב או לא, בסדר???
כמובן שרבי אריה הסכים לשמוע את הסיפור ודרור פתח וסיפר:
"אני ישראלי לכל דבר ועניין. אחרי הצבא באתי לארה"ב אחרי שכמה חברים שלי שבאו לכאן לפני שכנעו אותי ואמרו לי שאני יעשה פה כסף ונעשה 'חיים' ביחד.
"אבל כשהגעתי ראיתי שזה לא הולך לי. לא הצלחתי למצוא עבודה שתתאים לי, מעט הכסף שהבאתי איתי אזל במהירות, והחברים שלי ראו שאין לי כסף ואני ממילא לא יכול לבוא איתם לבילויים שלהם, זרקו אותו ולא התעניינו בי יותר.
"אחרי כמה ימים מצאתי את עצמי רעב ללחם, בלי קורת גג, ואין לי אפילו כסף לשלם על כרטיס טיסה כדי לחזור לארץ.
"התחלתי להסתובב ברחובות חיפשתי מה לאכול, ובסופו של דבר הבנתי מה עושים בניו יורק אילו שאין להם איפה להיות. הולכים לרכבת התחתית, ה'סאבווי', משלמים פעם אחת בכניסה, ולא יוצאים משם. נוסעים מתחנה לתחנה ברשת המנהרות התת קרקעיות, תמיד אפשר למצוא שאירות של אוכל שאנשים השאירו על הספסלים של הרכבת או בפחי האשפה הקטנים, אפשר לשבת על ספסל של הרכבת בתחילת המסלול ולישן שעה וחצי עד שהיא מגיעה לקצה השני של המסלול, אפשר לישן קצת בתחנת רכבת ולאחר מכן לעלות על רכבת ולהמשיך לישן בתחנה אחרת. ככה מסתדרים הרבה הומלסים בניו יורק, וכך גם אני הסתדרתי.
"אחרי כמה חודשים כבר הייתי נראה בדיוק כמו כל ההומלסים האחרים. שערי גדל פרא, ציפורניים גדולות, בגדים מטונפים, והריח שעלה מממני לא היה נעים בכלל. אנשים עברו לידי והעוו את פניהם בתחושת גועל. בהמשך הפכתי להיות שקוף, אנשים עברו לידי ואפילו לא שמו לב שיש כאן בנאדם בכלל.
"יום אחד עובר שם מישהו, מסתכל עלי ואומר לי "הלו! אתה לא ישראלי???", אמרתי לו כן. אני ישראלי, איך ידעת? אפילו אני כבר הספקתי לשכוח את זה…".
"הוא מיד התחיל לחקור אותי: למה אתה נראה ככה? אין לך משפחה? למה אתה לא מחליף בגדים…
"סיפרתי לו מה קרה לי ואיך התדרדרתי לכזה מצב, והאיש הזה אמר לי, "בוא איתי, אנחנו הולכים מכאן".
"התברר לי שגם הוא ישראלי, ולכן הוא החליט לעזור לי. הוא הכניס אותי לבית שלו, ודבר ראשון זרק אותי למקלחת. הביא לי בגדים נקיים, התרחצתי שוב ושוב, אולי עשר פעמים עד שהרגשתי שבאמת ירד ממני כל הלכלוך והטינופת, התלבשתי בבגדים נקיים, הוא לקח אותי למספרה, ובתוך כמה שעות מאז שהתעוררתי ברכבת התחתית כמו הומלס, חזרתי להיות בנאדם…
"לתומי חשבתי שהוא הולך לזרוק אותי בחזרה לרכבת התחתית, אבל האיש הזה לא עזב אותי. הוא ארגן לי דירה קטנה בסמוך אליו, והפך אותי לעזור שלו. הוא נהג משאית שעושה מסלולים ארוכים, הוא צריך שיהיה מישהו שעוזר לו להוריד ארגזים לפרוק מטען, להעמיס, וגם מישהו שיפטפט איתו בדרך וידאג להכין את האוכל לפני שיוצאים לדרך וכו'.
"האיש הזה הציל את החיים שלי. עכשיו הוא הודיע לי שמחר בבוקר, בשבת הוא יוצא לקו חלוקה חשוב, והוא ממש צריך את העזרה שלי…
"אז תגיד לי בבקשה כבוד הרב, אני חייב ללכת או שאני לא חייב ללכת? מה אתה אומר? האם אני יכול להשיב את פניו ריקם ולומר לו שהפעם אני לא בא לעזור לו כי זה מתנגש לי עם השעות של הסמינר אליו נרשמתי???".
ניסיונות של צדיקים
מספר רבי אריה שכטר: "החזקתי בידו של הבחור הזה והתחלתי לבכות…". שואל הבחור את רבי אריה, למה הרב בוכה? מה כבר אמרתי?
אמר לו רבי אריה: "אני בוכה בגלל שאני מקנא בך, אני מקנא בזכות העצומה שלך, במדרגה הגבוהה שלך!".
דרור לא מבין על מה הרב מדבר. מה זאת אומרת המדרגה שלי? אני לא שומר שבת, הרב אומר שאני יש לי מדרגות רוחניות גבוהות?
אמר לו הרב שכטר דבר כזה…
בני ישראל היו במצרים במשך 210 שנים, השעבוד היה איום ונורא. המצרים שלטו בהם שליטה ללא מיצרים, הרגו מכל הבא ליד, הם היו אלו שנתנו להם לאכול וקבעו כמה כל אחיד יאכל.
אבל כשהתחל הקב"ה להכות את המצרים במכת דם, נפסק השעבוד. מכאן והלאה למצרים לא היתה שום השפעה על בני ישראל, הם לא יכלו לעשות להם דבר. באה מכת צפרדע, ואחר כך מכת כינים, ערוב, דבר, שחין, ברד, ארבה, חושך…
פתאום הם מקבלים הוראה, לקנות כבש ולקשור אותו למיטה. בני ישראל רועדים מפחד. הרי הכבש הוא התועבה של מצרים, האלוהות שלהם. אם נקשור אותו למיטה הם יכעסו עלינו.
אבל אתם רואים שהם כבר לא יכולים לעשות לכם דבר, ממה אתם מפחדים?
התשובה היא שאחרי 210 שנה של שעבוד, המוח נשאר משועבד, גם כשהם כבר בכלל לא תלויים בהם.
אפשר להשוות את זה לאנשים שעלו לארץ מרוסיה הבולשביקית ובמשך שנים המשיכו לחשוש מפני הקג"ב. או לניצולי שואה שהמשיכו לאגור מזון לעת צרה גם עשרות שנים אחרי שמלחמת העולם השניה הסתיימה.
היה פה ניסיון גדול לבני ישראל. האם הם ייכנעו לפחד ולתחושת השעבוד למצרים, או שהם 'יקחו את העמרם שלהם וירימו אותו'.
אלו שעמדו בניסיון, אלו שהצליחו לצאת מהמחשבה המשעבדת, אלו שהבינו שהגיע הזמן לעלות בדרגה ולהתרומם, הם אלו שיצאו ממצרים.
גם אתה דרור, אתה שבוי בקונספציה שאתה חייב את כל חייך לישראלי שהציל אותך. נכון, אתה חייב לו הכרת הטוב, אבל אתה צריך להבין שעיקר המחויבות שלך או של כל אחד אחר, היא לבורא עולם.
עכשיו אתה נמצא בניסיון אדיר. האם תצליח להעלות את עצמך לדרגה גבוהה יותר ולעשות סדר עדיפויות נכון של רמת המחויבות שלך, או שתמשיך לדרוך באותו המקום מבחינת תודעתית, ותישאר משועבד לאדם שהציל אותך, למרות שעכשיו הוא רוצה להחטיא אותך בחילול שבת רח"ל.
עלית לשלב מאתגר יותר
דרור עדיין לא הבין… אז בגלל שיש לי כזה ניסיון קשה הרב בוכה? למה זה גורם לרב לבכות?
ענה לו הרב שכטר, אני בוכה בגלל שאני מקנא בך! הקב"ה מנסה אותך בניסיונות מהסוג שהוא ניסה את אבותינו במצרים. זאת אומרת שיש לך נשמה מאוד מאוד גבוה, הפוטנציאל שלך הוא עצום. אם אתה תחליט 'לקחת את הדרור שלך' ולעלות אותו למדרגה גבוהה יותר, אתה תגיע רחוק מאוד. בגלל זה אני בוכה, בגלל הקנאה שלי בך!!!
המשך הסיפור הוא שדרור נשאר בסמינר, הוא חזר בתשובה שלמה, נכנס לישיבה ועשה בה חיל. יהודי עשיר מאוד שהיה תומך בישיבה ומבקר בה מדי פעם התרשם ממנו מאוד ולקח אותו כחתן לבתו, כך מספר הרב שכטר, והיום הוא אברך משכמו ומעלה, השוקד על התורה ועל העבודה ומגיע למעלות רמות בתורה וביראת שמים, כי הוא החליט לקחת את עצמו ולעלות למדרגה גבוהה יותר.
אבל כדי לגדול, חייבים להתגבר על קשיים ועל אתגרים.
כולנו שיחקנו פעם ב'טטריס' או ב'פיירמן', מי שלא יודע מה זה, שישאל את אבא שלו… בכל המשחקים הללו תמיד היה דבר מעניין מאוד. כשסיימת אתה שלב הראשון בהצלחה, היית עולה לשלב השני שהיה יותר קשה מהשלב הראשון ואם הצלחת לסיים גם אותו, היית עולה לשלב שלישי שהיה קשה הרבה יותר…
תהיתם פעם למה בעצם? אם בנאדם הצליח לסיים שלב בהצלחה מרובה מגיע לו פרס, נכון? למה אנחנו נותנים לו עונש? למה השלב השני קשה יותר? הוא אמור להיות קל יותר!
זאת התשובה. יש משחק של קטנים ויש משחק של גדולים, אם עברת את השלב הראשון בהצלחה, זה הזמן לקחת את עצמך ולהעלות את דרגת הקושי, האתגר נהיה גדול יותר.
הגמרא אומרת "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו", ואפשר לומר פשט על דרך צחות: זה לא שבכלל שאתה יותר גדול לכן יש לך יצר הרע גדול יותר, אלא ההיפך הוא הנכון. אם אתה רואה אדם שהוא גדול ממך דע לך שהיצר שלו גדול יותר משלך, הוא הצליח להתמודד אתו ולהתגבר עליו ולכן הוא נהיה גדול ממך, וככל שהניסיון והאתגר גדול יותר ואתה יכול לו, כך אתה עולה לדרגה גבוהה יותר.