"והיה כי ישאלך בנך מחר" (י"ג, י"ד)
סיפר אחיינו רבי אברהם נובוגרוצקי שליט"א, שכאשר הזדמן פעם לביתו באחד מימות החול, נאמר לו להמתין לרבינו בחדר השני עד שיוכל להתפנות מעיסוקיו. משההמתנה נמשכה זמן ארוך מן הרגיל, הביט מבעד לדלת הפתוחה למחצה, והנה הוא מבחין שרבינו עסוק עם כספים בכובד ראש, מונה שטרות, מכניס למעטפות, ושוב סופר, כך במשך זמן ניכר. משהביע על כך את פליאתו מאוחר יותר, הסביר לו רבינו שאלו דמי המלגה של האברכים, שהכנתם לקראת ה'חלוקה' מצריכה כמובן ריכוז וכובד ראש, שלא לבוא לידי טעות של חסר או יתר.
אחר, הוסיף ואמר לו: "איך בין אלעס [-אני (עושה) הכל], הן ראש ישיבה, הן משגיח, הן מנהל, וגם – שמש"…
בתגובה לדברים אלו, פתח אחיינו וסיפר לו מעשה נפלא, ששמע מהג"ר מרדכי אליפנט – ראש ישיבת איתרי. היה זה כשר' מרדכי הגיע להיבחן לישיבת 'בית התלמוד' בארה"ב בימי בין הזמנים, וכאשר חיפש את ראש הישיבה הג"ר לייב מאלין, מצא אותו מנקה את חדרי השירות, מטאטא ושוטף. הוא היה אחוז תדהמה. לראות מחזה כזה, ועוד באמריקה… ר' לייב שהבחין במבע פניו הפטיר כלפיו:
"כאשר אסיים, אסביר לך".
וכך ביאר ר' לייב את מעשהו: "המשגיח רבי ירוחם היה אומר, שהעולם הזה הוא בית מלון יקר מאוד, שעל כל הנאה שלוקחים ממנו משלמים מחיר גבוה, ומי יודע מה יישאר לנו לאחר כל חשבון ההנאות שקיבלנו, לעלמא דאתי, אבל יש עצה אחת להיפטר מתשלום: מלצר אוכל בלי חשבון, הוא הרי מלצר ומשרת את אורחי המלון…
כאשר אדם בעולם הזה עובד אצל הקב"ה כ'מלצר', הוא זכאי ל'ארוחות חינם' על חשבון בעל המלון, ולא ינוכה לו משכרו לעולם הבא. סיים ר' לייב ואמר לו: "כשאני ראש ישיבה, אני לא מלצר; אבל כשאני מנקה – אני מלצר!"…
רבינו התרגש מאוד לשמע הסיפור, והגיב בסיפור המעשה הידוע על זקנו מרנא ר' חיים וולאז'ינער, שפעם גילו תלמידי הישיבה בימות החורף, שלמרות שבחוץ נערם שלג כבד, הרי שהדרך המובילה לישיבה סלולה ופנויה. היה ברור שמישהו דואג לכך, ולאחר מעקב הם גילו לתדהמתם שהיה זה לא אחר מרבינו חיים זי"ע, שבגופו טרח לסלול את דרכם של בני הישיבה. על פי גירסה נוספת, המדובר היה בשביל המוליך ל'בית הכסא' של תלמידי הישיבה בעיירה וולאז'ין.
הוסיף רבינו והפטיר: "כשהזיידע ר' חיים היה מספר מעשה זה, היו עיניו זולגות דמעות!"
שח לי רבינו: "אילו רק היו בני אדם רואים בחוש את האושר שיש בקיום המצוות, ומאידך, את הצער הנורא ועוגמת הנפש הבאה בעקבות עשיית העבירות ורדיפת הנאות העולם הזה, היו להוטים אחר המצוות, ובורחים מעבירות כמפני אש".
אולם כדי לאפשר את הבחירה – וממילא את מתן השכר – נתן בנו הקב"ה יצר תקיף וחזק, שתפקידו להכניס לאדם דמיונות, לצייר לו מראות שוא וכך מטהו מדרך הישר. ובאמת שאין כח ביד האדם להתנגד ליצרו, אלא שאם הוא עושה ככל שביכולתו לעמוד נגדו וללחום בו, אזי הקב"ה מסייע בידו, כמאמרם ז״ל: 'אלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו'.
הלא ידוע על החפץ חיים זצ"ל, שסיפר על עצמו כמה שמחה והנאה הרגיש בכל פעם שעשה את רצון ה'. וכפי שהעיד בעצמו כמה התמלא שמחה ואושר בקיום התורה והמצוות. ומעשה שהיה כך היה:
יום אחד נזקק הח"ח לנסוע למקום פלוני, ומיד כשירד מהעגלה בהגיעו אל מחוז חפצו, שילם לעגלון את שכרו. כששב לביתו ובני משפחתו הבחינו שהוא שרוי בשמחה וטוב לבב, שאלוהו על מה ולמה, והח"ח השיב בפשטות: "היום זיכני הקב"ה לקיים מצוות עשה של 'ביומו תתן שכרו'. כך חיו גדולי ישראל בדורות עברו, חיים מלאי שמחה וסיפוק. כמה רחוקים מכל זה אותם יהודים שאינם שומרים תורה ומצוות, שכל חייהם עוברים עליהם בהנאות מן הקצובות לזמן מועט, כדרך שחש אדם תחת השפעת סמים…
למה הדבר דומה?
לשדה הסמוכה למדינת אויב, שטמנו בה חיילי המשמר מוקשים לרוב, כדי להגן מפני חדירת אויב. אך כדי שלא לסכן את עצמם כשיזדקקו להיכנס לאותה שדה הסמוכה לגבול, ציינו במפות את כל אותם מקומות שהניחו בהם מוקש.
כך הקב"ה הטמין בעולם הזה 'מוקשים', ובמתן תורה נתן בידינו את המפה המדויקת אשר באמצעותה נוכל לצלוח את העולם בבטחה ללא פגע. אך כל אותם המבקשים תענוגות עולם הזה דומים למי שרץ בשדה מוקשים ללא הבחנה.
היום, עם התקדמות מחקרי המדע, כבר אפשר לראות בחוש כיצד ההליכה בדרך התורה שומרת עלינו ומועילה לנו אף בעניינים רפואיים. ולא חלילה שאלמלא ראינו לא האמנו, אלא שיצאו פרטים אלו ללמד על הכלל כולו, והוא – שלא באה התורה אלא לתועלת האדם, ולא רק בעולם הבא, אלא אף בעולם הזה.
אמר רבינו:
בא וראה מעלתם של היהודים בדור הקודם, שכל עיקר עסקם ומרצם לא היה אלא בענייני העולם הבא. ואף בעלי בתים העמלים על פרנסתם, היו באים אחר עבודתם לבית הכנסת לחטוף מעט קדושה, כדי שיהיה להם במה לקדם את המלך לעולם הבא, ולא יתביישו.
זכורני שבבריסק היו נוהגות 'חבורות' בכל בית מדרש, מהם עוסקים בש"ס, מהם במשנה, ומהם באמירת תהילים. איש איש לפי השגתו. זכורה לי במיוחד קבוצה אחת שהתלקטו בה יהודים פשוטים מאוד – בעלי עגלה, שואבי מים וכדומה – לקרוא לא ידעו, אולם גם הם בסוף יום העבודה הרגישו חסרון, שדחף אותם להיכנס לבית המדרש. אולם מאחר שלא ידעו קרוא וכתוב, היו מספרים זה לזה סיפורי צדיקים, ומדברים בענייני עולם הבא.
בהיותי ילד קטן כבן שש או שבע, הייתי נוהג להתיישב לצידם בשעה שהיו מתכנסים, ולהקשיב לדיבוריהם. באותם רגעים ניתן היה להרגיש בחוש, עד כמה העולם הזה איננו אלא פרוזדור לטרקלין.
ואף האמהות היו מחדירות קדושה בילדיהן הפעוטות. זכורני מימי ילדותי בבריסק ניגון מיוחד באידיש, שאותו היו נוהגות האימהות לשיר באזני ילדיהן הקטנים לפני השינה. היה זה ניגון שנטפו ממנו אהבת תורה, ושאיפת חיי העולם הבא.
(קטעים מתוך הספר 'אחרון לדוד דעה')