"והישר בעיניו תעשה" (ט"ו, כ"ו)
"סבא", אומרים נכדיו בהתפעלות, "סבא אהב יהודים".
מעבר לתחושת החובה המוחלטת לקרב כל יהודי בסבר פנים, ולהאיר את ימיו, ומעבר לירושה הרוחנית שקיבל מדודו הקדוש להאיר פנים ליהודים, הייתה בסבא אהבה טבעית ליהודים. בכל צרותם לו צר. והוא ביטא את הרגש הזה באינספור הזדמנויות.
מעיד נאמנו רבי ישעיה עפשטיין:
"הייתה לו לרבינו מין אבהות ולבביות חמה. וגם הייתה בו רחמנות עצומה על יהודים סובלים. שמעתי ממנו כמה וכמה פעמים ביטויים עם המונח 'רחמנות עליו'":
"רחמנות עליו ישעיה, תקרא לו!".
"באחד הימים חזרנו מברית, וזה היה אחרי לילה בו עמל קשה, ויום עמוס, והוא היה חלש ועייף מאד. בקושי פסע על רגליו. אבל כשראה כמה אנשים מחכים במדרגות, חם ליבו, פניו התרככו בחמלה, והוא אמר לי:
"רחמנות, ישעיה, רחמנות על יהודים. תקרא להם לחלון!".
"האהבה הזו קלקלה את השורה. באחד הימים כאשר המון אדם צבא מאחוריו, שמתי לב לאחד שדחף מאחורינו וניסה להתקרב בכוח. ואנשים סביב צעקו עליו:
"מה אתה דוחף!".
"רבינו קלט את הדין ודברים, ודווקא כלות־הנפש של הדוחף שהכעיסה את רעיו, נגעה ללבו, והוא הפנה את תשומת לבי לדוחף הפגוע:
"הוא כל כך רוצה! תביא אותו. רחמנות, תראה עד כמה הוא רוצה!".
"סבא", אומר הגאון רבי גדליה הוניגסברג, "אהב אנשים. כשהבית לא הוצף ביהודים, והייתה אפשרות מעשית להתייחס ליחידים, היה מתמסר כולו לסבלם. הוא היה תולה בך את עיניו הרכות, מלטף את זרועך, ואומר בנימה החמימה ההיא שלו:
"אל תדאג, מה כבר קרה?… תראה שיהיה טוב… אל תדאג…"
אי אפשר להעתיק למחשב ולתוכנה את הרכות הקסומה ההיא.
"עם השנים", אומר רבי גדליה, "והזרם הבלתי פוסק של יהודים, כבר אי אפשר היה בדרך הטבע להתעכב או להתייחס מעבר למילה או שתיים, אלו היו ימיו הקשים של סבא. הוא לא אהב שיהודים זורמים דרכו בלי יכולת להתעכב. לתת מעצמו".
*
באחד הימים ביקש חיידר תשב"ר לערוך מגבית. להצלחת המגבית ביקשו להיכנס לרבי חיים עם קבוצה מילדי החיידר לבקש את ברכתו, ובעיקר לצלם אותו מברך את המעמד.
כדי לשמח את רבי חיים כללו בקבוצת הילדים רק את נכדיו וניניו. וכשנכנסו עם עשרות צאצאיו, הסבו את תשומת לבו לכך:
"הרב", אמרו לו בהתפעלות, "זרע ברך ה'. כל הילדים כאן הם צאצאים של הרב!"
חייך רבי חיים, ואמר:
"כולם כאן בני אברהם יצחק ויעקב!".
*
הנה תשובה מופלאה שרבי חיים השיב ליהודי. וגם הסיפור הנפלא הזה, מגלם בתוכו את מיזוג אהבותיו של רבי חיים: אהבת התורה ואהבת ישראל.
באחד מערבי פסח, מספרים נכדיו, נכנס אליו יהודי ומסיח את לבו. הוא איחר קום היום, ולא השתתף בסיומים שהתקיימו הבוקר. מה עליך לעשות?
אמר לו רבי חיים:
"המתן לי בחוץ. אעיין בשאלתך, ואענה לך".
כעבור רבע שעה חוזר אלי רבי חיים ואומר:
"למדתי למענך מסכת הוריות, וסיימתי אותה. הבה נעשה עכשיו סיום…"
*
ליל ראש השנה בהיכלו. רחוב רשב"ם משחיר מאלפי יהודים, הנוהרים לבית הכנסת לדרמן להתברך. אלפי לבבות של יהודים מכל החוגים, מכל העדות, ליטאים חסידים ועדות המזרח, נוהרים מכל קצות העיר. בשנותיו האחרונות הפך הלילה הזה ברשב"ם למעמד נשגב של ייקרא דאורייתא.
ורבי חיים, כבר מעל גיל 90, היה יושב שעתיים רצופות, לפעמים למעלה משעתיים, מברך ומתברך, ומכוון את ליבו לכל אחד ואחד מהמוני העוברים…
"אחר כך", מספר אחד ממקורביו, "ליוויתי אותו לביתו, והוא אמר לי בצער:
"ברכתי את כולם, מלבד כמה שלא יכולתי לברכם. המלים כבר לא הצליחו לצאת לי מהפה…
"הוא לא נרגע, וחזר שוב ושוב על צערו, גם בעת סעודת החג:
"אני בצער. רציתי לברך גם אותם, אבל לא יכולתי לא יצא לי מהפה".
בערוב ימיו סיפר לרבי יצחק שאול בנו, על הפעם היחידה בכל ימי חייו שלא היה מסוגל להתרכז בתפילת שמונה עשרה.
זה ארע ביום שנכנס אליו ידיד תלמיד חכם, ושפך את מר לבו על פלוני המבזה אותו ומזלזל בו. וזו הייתה פעם נדירה שרבי חיים הרגיש שאין בידו לעזור לו. וההרגשה הקשה שיהודי סובל ואין בידו להושיע, טלטלה אותו. ובמעריב שהתפלל אחר כך לא היה מסוגל לשלוט על צלילות מחשבתו.
*
"והיו מבין השואלים", מעיד נכדו רבי שלמה קולדצקי, "שהותירו מכתב לבקשת עצה, או פתק לישועה. סבא היה מתייחס לכל פתק מהפתקים, לכל שם, לכל פצע מפצעי ישראל, באהבה, בסבלנות אין קץ. לסוף כל יום היה מביא לי את הפתקים והדפים, שהיו בצורות שונות וגדלים שונים.
"תסדר", היה מבקש לילה לילה, "תסדר שלמה, הכול לפי הגודל, שיהיה לי נוח לקרא פתק אחר פתק".
אחותי הרבנית קרול, הייתה מסדרת לו את הפתקים, והוא היה מוקיר לה תודה על כך. עקבתי אחריו בעת שהיה קורא את הפתקים. הוא לא היה מרפרף עליהם. היה לומד אותם. הם נגעו ללבו. פעמים רבות ראיתי אותו בוכה יחד עם ייסורי בעלי הפתקים.
"והפתקים הללו", מעיד עוד ר' שלמה, "שנספגו בדם לבם וייסוריהם של יהודים, קדושה היתה בהם. וכשהיו מצטברות אצלו ערימות של אלפי דפים, היה שולח אותנו לגניזה.
"צרות של יהודים", אמר, "אין זורקים לפח".
*
מוחו היה ער וחד ורענן לכל סבל יהודי.
"נסעתי איתו לנחם את סבא הרב אלישיב", מספר חתנו הגאון רבי אליעזר דוד עפשטיין. "כשאני יורד אתו את המדרגות בבית הרב אלישיב, ניגש אליו אברך ירושלמי ומבקש ברכה לילדים. שנים רבות הוא ללא ילדים. רק בת אחת נולדה לו לאחר שבע שנות נישואין.
"מביט בו רבי חיים בהתרגשות, ושואל: 'אז למה לא שימחת אותי? למה לא סיפרת שיש לך בת? כבר עשר שנים, שלוש פעמים ביום, אני מתפלל עליך!'…
"התברר שלפני עשר שנים, בחתונה ירושלמית, ניגשו האברך וחמיו לבקש ברכה לצאצאים, וזכר סבלו עדיין נָצור ורובץ על לבו יום יום, בכל תפילה".
*
גם כשהוכיח יהודים, והיה כידוע מרבה לעשות זאת, היה משתמש בכישרון ההומור הייחודי שלו. כשהיה נכנס אדם עם שרוול קצר היה אומר:
"הקב"ה ייתן לך ממון שיהיה לך מספיק בד לכל הבגד".
כשהיה נכנס אדם עם דמות בעל חי על חולצתו היה אומר: "תיזהר שהוא לא ירכב עליך".
זו הייתה דרכו לרכך את התוכחה.
הנה דוגמה לאהבת ישראל שהייתה בו, בפי בנו הגאון רבי אברהם ישעיה:
"בין הקפדות הברזל של אבא, הייתה הקפדה לא לקבל דברי סרה על יהודי מישראל. לא רק בגלל איסור קבלת לשון הרע. אבא אמר לא פעם, שהמחשבה שיהודי מישראל יחטא אינה מתקבלת על לבו אפילו כאפשרות…"
הנה סיפור קסום ומתנגן, ממיתרי כינורה של הנפש הזו. סיפור אחד מני אלפים שהתנגנו בין קורות הבית ברשב"ם. ספר ילד מילדי השכונה:
"…ימי נעוריי היו רדופים. היו בי סערות רגשיות ומשברים נפשיים. חייתי תמיד על הקצה, במצב מטלטל של 'יעלו שמים יירדו תהומות'. אנשים זיהו שאני מוטרד ואינני מתנהל בשחרור. בקיצור, לא חלק כמו שאנשים אוהבים, והתרחקו ממני. כל מי שניסיתי לשיחה, השתמט לו…
"היחיד שלא השתמט ממני והאיר פנים בכל מצב היה רבי חיים.
"רבי חיים היה הנפש היחידה שקירבה אותי בעת האפלה ההיא. לבו הרחב, עיניו הקשובות, החיוך המתוק, ושנינויות ההומור שבשולי השיחות. מהר מאד למדתי שהמפתח לחדרו של רבי חיים היא שאלה. לכן הייתי מחפש וממציא מיני שאלות תמהוניות, קְלָאץ קָאשֶעס', ועולה אליו מפעם לפעם להתענג על תשומת לבו.
"באחד הימים כנראה הגזמתי. פצחתי בקבוצת 'שאלות' חסרות משמעות, שהתשובות עליהן הייתה ידועה לכל מי שהגיע פעם לבית הזה.
"באיזה גיל כדאי לי להתחתן?"
"הזקן מתחיל לצמוח, האם כדאי לי לגדל אותו, למרות שאולי תהיה בעיה בשידוך…"
"האם לגור אחרי החתונה דווקא בבני ברק?…"
"היה זה צרור הטרדות. לא שאלות. רבי חיים הקשיב כאילו הקשיתי בחמורות שבסוגיות הטהרות. האיר פנים כדרכו, אבל באותו מעמד הרגיש בלבו שההגזמה הזו היא בעצם שוועה, והוא ביקש ממני להיכנס אליו למחרת בבוקר בשעה 11.
"יצאתי מביתו שטוף אושר. העולם האיר לי פנים, והשמש זרחה כפי שלא זרחה מעולם. רבי חיים הגדול קורא לי אליו לשיחה…
"למחרת קידם אותי במאור פנים, ישב אתי במשך שעתיים רצופות ולמד אתי בחביבות ובדרך נעימה כמה סוגיות.
"רבי חיים היה קרן האור היחיד בתקופה האפלה".
היו לו לרבי חיים – וזה סיפור שלא סופר – עשרות־עשרות מקורבים פרטיים מהסוג שתואר לעיל, 'שברי כלים' שרבי חיים ואהבתו הגדולה שיקם ורומם, והעמיד על הרגליים. הכלים שלו היו: הקשבה דרוכה, אכפתיות עמוקה, מילת הדרכה, ושלווה חמימה.
במשך שנים הסתובב בביתו יתום, שראה ברבי חיים דמות אב. רבי חיים העניק לו את מלוא אהבתו וקרבתו, היה מזמין אותו לסעודות שבת וחג, מושיב אותו לידו, מחלק לו 'שיריים', משמיע ללא הרף מילי דבדיחותא ומנצל כל דרך לשובב את נפשו.
(מתוך הספר כוותיה דרבי חיים – בעריכת הרב יעקב ב.פרידמן)