הגמרא (סוטה יג ע"א) דורשת על משה רבנו את הפסוק במשלי (י, ח): "חֲכַם לֵב יִקַּח מִצְוֹת" ואומרת: "בא וראה כמה חביבות מצוות על משה רבנו, שכל ישראל כולם התעסקו בביזה והוא נתעסק במצוות". בעוד שבני ישראל התעסקו בביזת מצרים, ושאלו מהמצרים כלי כסף וכלי זהב, משה רבנו התעסק בעצמות יוסף.
נשאלת השאלה, איזה שבח יש למשה רבנו בכך שהוא העדיף לקיים מצוה על פני זהב וכסף? האם יהיה זה שבח לספר, למשל, על גדול הדור שנשאר יושב בבית המדרש ללמוד תורה ולא הלך ליריד בשוק הפשפשים, שם יכול היה להרוויח כסף טוב?
התשובה: במקרה שלנו גם ההתעסקות בכסף והזהב היתה מצווה! הקב"ה ציוה: "וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב" (שמות יא, ב). יכול היה משה רבנו להתעסק אף הוא בכסף ובזהב ולקיים מצוה. אבל הוא היה חכם לב: הוא עשה חשבון שעל קיום המצוה הזאת יהיו הרבה קופצים. לא יהיה חסר שם מניין… אבל לא יהיה מי שיקפוץ על המצוה להתעסק עם עצמות יוסף, למצוא את ארונו ולהיטלטל עמו ארבעים שנה במדבר.
"חֲכַם לֵב יִקַּח מִצְוֹת" – מצוות לשון רבים, זה משה רבנו שעמדו לפניו שתי מצוות, והוא בחכמת לבו שקלל את הנתונים והעדיף אחת על פני השנייה, את זו שלא יהיו עליה קופצים.
אלא שעדיין יש להבין את הביטוי "חכם לב" בהקשר לקיום המצוות. למה לא כתוב "חכם" ייקח מצוות, או "ירא שמים" ייקח מצוות?
הביאור: חז"ל אומרים: "איזהו חכם? הרואה את הנולד" (תמיד לב ע"א). החכם לא מסתכל על העולם הזה שלפניו, אלא חושב על העולם הבא. העושר שבעולם הזה הוא זמני. לא לוקחים ממנו כלום לעולם הבא, הנצחי, וכאומרם (אבות ו, ט): "שבשעת פטירתו של אדם אין מלוין לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות, אלא תורה ומעשים טובים בלבד".
משה רבנו היה חכם וראה את הנולד: הכסף והזהב הם זמניים. הוא לא ייקח אותם אתו למעלה. את המצוה של עצמות יוסף הוא ייקח אתו למעלה, ולכן העדיף לקיים אותה.
אדם בא ל"בן איש חי" וביקש שייתן לו סגולה לעשירות. אמר לו: "עַשֵּׂר בשביל שתתעשר" – תפריש מעשרות מהכסף שאתה מרוויח ובעז"ה תתעשר.
כעבור תקופה הוא ראה שחברו, שהיה יהודי פשוט כמוהו, התעשר בעושר רב. הוא פנה אליו ושאל אותו: "איך נהיית עשיר"? והלה השיב: "הלכתי לבן איש חי וביקשתי ממנו סגולה לעשירות. הוא נתן לי סגולה ואמר לי: 'אוקירו לנשייכו כי היכי דתתעתרו'. התחלתי לכבד את אשתי, קניתי לה שרשרת וגם טבעת יהלום, וב"ה בזכות זה התעשרתי".
הלך הראשון ל"בן איש חי" ושאל: "למה לי נתת סגולה לְעַשֵּׂר, סגולה בה הכסף הלך ממני החוצה, ואלו לשני נתת סגולה לכבד את האשה, לקנות לה תכשיטים, והכסף נשאר בבית?"
אמר לו הבן איש חי: "שתי הסגולות נכונות. אבל המבט שלך מוטעה. התכשיטים לא נשארים אתך. אינך לוקח אותם אתך לעולם הבא. המעשרות, שהפרשת מכספך, הם שנשארים שלך לנצח!"
אחד מראשי הישיבה שלימד אותי, היה רבי הלל זקס זצ"ל, נכד של ה"חפץ חיים". הוא היה "חכם לב ייקח מצוות". כשהיה מתקרב חג סוכות נפשו הייתה מתלהטת, בוערת באהבת ה', להשיג אתרוג מהודר. בכל שנה היה לו ארגז עם לפחות עשרה אתרוגים! זן כזה, ייחוס כזה, עם פיטם, בלי פיטם, כולם מהודרים בתכלית ההידור, והם עלו לו הרבה מאד כסף. רבים היו באים לברך על האתרוגים שלו.
פעם אחת אמו, בתו של ה"חפץ חיים", פנתה אליו ושאלה אותו: "בני היקר! לא ראיתי שלאבא היו עשרה אתרוגים… אני זוכרת שהיו שנים שבקושי היה לו אתרוג אחד. למה אתה קונה עשרה אתרוגים?"
נענה רבי הלל ואמר: "כמה חולצות היו לסבא? שתיים! אחת ליום חול ואחת לשבת. לכן היה לו רק אתרוג אחד. אבל לי יש בארון עשר חולצות. ואם בחולצות אני מהדר שתהיינה לי בשפע, למה שבאתרוגים לא אהדר? מדוע אהיה כאותם אלו שמשקיעים בחולצות, אבל כשמגיעים לאתרוג מתקמצנים".
חכם לב, הרואה את הנולד, משקיע במצוות שהתשואה עליהן היא תשואה נצחית.
(רבי מאיר צימרוט שליט"א – דורש טוב)