קופסת הבשמים
מרן הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל היה בן 85 כאשר התרחש המעשה הבא.
בכל שבת, לאחר סעודה שלישית, היה מרן לומד בבית הכנסת "אוהל שרה". בהגיע זמן תפילת ערבית היה מתפלל בבית כנסת סמוך, ולאחר תפילת ערבית היה עולה לביתו לערוך הבדלה, ואז היה שב לבית הכנסת לשקוד שוב על תלמודו. אחד מתלמידיו החליט לחסוך עבורו את הזמן היקר. מה עשה? קיבץ מניין אנשים וביקש מהם להגיע מידי מוצאי שבת לבית הכנסת "אוהל שרה", על מנת להתפלל תפילת ערבית במחיצת מרן. ואכן, בכל מוצאי שבת היו מתכנסים האנשים הללו לתפילת ערבית ולהבדלה, ומרן היה שב לתלמודו מיד לאחר התפילה, בלי שהיה נאלץ לעלות לביתו.
אחד מאנשי המניין הללו היה נער צעיר, שזה עתה חגג בר מצווה. גם הוא נתבקש על ידי תלמידו של מרן לבוא ולהשלים מניין. בכל מוצאי שבת בשעת ההבדלה, כאשר בירך המבדיל על הבשמים, העבירו המתפללים את קופסת הבשמים מיד ליד, ולאחר שהאחרון שבהם הריח את הבשמים המשיך המבדיל לברכת "מאורי האש".
פעם אחת קרה שדילגו המתפללים בטעות על אותו נער צעיר. הם העבירו את הבשמים מאחד לשני ולא שמו לב לנער העומד ביניהם. אף אחד לא שם לב לכך, וגם הנער לא הרגיש צער או בושה. הוא הבין שמשום מה שכחו אותו. אבל מרן הישיש, בן השמונים וחמש, שם לב לכך! כאשר סיימו המתפללים להעביר את קופסת הבשמים ביניהם, נטל מרן את הקופסה, צעד אל עבר הנער ומסר לו אותה להרחה . דמעות התרגשות עמדו בעיניו של הנער. תשומת הלב שהעניק לו מרן ריגשה אותו ביותר.
שנים עברו. הנער התבגר והתחתן, וכאשר ביום מן הימים שמע כי בבית הכנסת "אוהל שרה" מחליפים את הריהוט, למקום וביקש את קופסת הבשמים הישנה. הוא שילם עבורה לגבאי ולקחה אל ביתו. עד היום מתנוססת הקופסה הקטנה בספרייה שבסלון ביתו, כסמל למידות טובות ומופלאות…
('גדולה שימושה')