"וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד" (כז, כ)
רוח של קדושה וטהרה שורה על הקביעות
על מצות הדלקת המנורה נאמר – "להעלות נר תמיד". הדגש הוא על 'תמיד'!
אומר ה"חפץ חיים" זצ"ל: כל דבר שהוא קבוע ונעשה בתמידות – יש לו מעלה מיוחדת. אדם שעושה את מעשיו בקביעות, רוח של קדושה וטהרה נוראה שורה על הקביעות הזאת.
אם רוצים לדעת איך גדולי ישראל העפילו למדרגתם הגבוהה, כמובן יש לתלות זאת במסירות הנפש שלהם בעבודת ה', בקדושה ובטהרה שלהם, ב'לשם שמים' שלהם. אבל על כל מעלותיהם הרמות, יש להוסיף עוד מעלה חשובה ביותר – קביעות. את כל מעשיהם ואת עבודת ה' שלהם הם עשו בקביעות, והקביעות הזו השרתה עליהם רוח של קדושה וטהרה ורוממה אותם למעלתם הנשגבה.
אולם עלינו לדעת כי מעלה זו של קביעות אינה שמורה לגדולי ישראל וליחידי סגולה בלבד. כל אדם מישראל יכול וצריך לדבוק במידה הזו. מעלת הקביעות מונחת בקרן זוית, וכל הרוצה ליטול – יבוא וייטול.
נתאר לעצמנו אדם שמשקיע ממיטב כספו באיזשהו עסק. אם הוא יכול להרוויח בעסק הזה מאה אחוזי רווח, איזה אדם בר-דעת יסתפק ברווח של שלושים אחוז? מי הכסיל שיוותר על שבעים אחוזי רווח?
אם ה"חפץ חיים" אומר שדבר שעושים בקביעות שורה עליו רוח של קדושה וטהרה נוראה, דהיינו שאיכות המצוה עולה במאה אחוז – איזה אדם בר-דעת יסכים לוותר על מעלת הקביעות?! על ידי הקביעות, איכות המעשה גבוהה יותר, וממילא השכר רב יותר. לא חבל לך להפסיד זאת?!
לכן, כל מי שיש לו שכל בקודקודו, עליו להקפיד שכל מעשה רוחני שלו – לימוד תורה, תפילה, קיום מצוות – לא ייעשה על ידו באופן מזדמן ובדרך אקראי, אלא בקביעות ובתמידות.
הקביעות דוחה את מלאך המוות
קביעות והתמדה דוחות את מלאך המוות!
אומרת הגמרא (שבת ל ע"א) כי דוד המלך ביקש מהקב"ה להודיע לו את קצו, אימתי ימות. אמר לו הקב"ה: גזרה היא מלפני שאין מודיעים קצו של בשר ודם. אמר דוד המלך: "ואדעה מה חדל אני", באיזה יום אמות. אמר לו הקב"ה: בשבת תמות. ביקש דוד שלא ימות בשבת, אלא יידחה מותו למחרת, ליום ראשון. אמר לו הקב"ה: כבר הגיע זמן מלכות שלמה בנך, ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלוא נימא. מה עשה דוד המלך? קבע את לימודו בתמידות, ללא הפוגה וללא הסחת הדעת, וכשיש קביעות – אין שלטון למלאך המוות!
רבי אברהם יצחק טיקוצ'ינסקי זצ"ל [אביו של רבי משה טיקוצ'ינסקי, המשגיח של ישיבת סלבודקה] היה רב חשוב בליטא. כמה שנים לאחר נישואיו חלתה הרבנית שלו והוא נסע עמה לאיטליה לצורכי רפואתה. בתקופת שהותו באיטליה היה מוסר שיעור בכל יום, בין השעה תשע לעשר בבוקר. הרבנית שכבה על ערש דוי, שעותיה ספורות, והנה הגיעה השעה תשע בבוקר. אמרה הרבנית לבעלה: "יש לך כעת שיעור. לך לשיעור, אני אחכה לך"…
איזו גבורת-רוח של אשה צדקנית! עוד מעט היא תסתלק מן העולם ונשמתה תעלה לשמים, אבל כעת יש לבעלה הרב שיעור קבוע – וחלילה לו להפסיד את הקביעות שלו!
מלבד גבורת-הרוח ויראת השמים האצורות בהנהגתה של אותה אשה גדולה, יש כאן עוד מעלה מיוחדת – מידת הבטחון. האשה הזו מודעת היטב לחומרת מצבה, היא יודעת שרגעיה ספורים, אך בד בבד היא גם מודעת לחשיבותה ולכוחה של מעלת הקביעות, ועל כן יכולה לומר בבטחון רב: "אני אחכה לך"…
היא היתה בטוחה בבטחון מוחלט שבזכות מעלת הקביעות ישוב בעלה מן השיעור ויזכה לראותה בחיים. היה ידעה שאם ישמור על אותה שעה של קביעות היא תזכה לעוד שעה של חיים, כי מקביעות לא יכולים להפסיד, רק להרוויח!
ואכן כך היה. היא המתינה לבעלה שישוב משיעורו הקבוע, ורק אז עלתה נשמתה לשמים. היא נקברה בקבורה זמנית באיטליה. לימים עלה רבי אברהם יצחק טיקוצ'ינסקי לארץ ישראל וכיהן כאחד מחשובי הרבנים בירושלים, והוא זכה להביא את הרבנית לקבורה בירושלים.
השומר על קביעותו זוכה לסיעתא דשמיא מיוחדת
רבי חיים קניבסקי זצ"ל אמר לי: מי שיש לו קביעות, מובטחת לו סייעתא דשמיא גדולה!
מסופר על ה"חפץ חיים" שהגיע לתחנת הרכבת כדי לנסוע ברכבת לוילנא לחזק את חומות הדת בעיר. הרכבת היתה אמורה לצאת בשעה ארבע מרציף ד'. החפץ חיים היה זקן וחלוש ונשאו אותו על כיסא גלגלים, ובשעה ארבע הוא הגיע לרציף א'. הרציפים היו רחוקים זה מזה, ובדרך הטבע לא היה שום סיכוי שהחפץ חיים יגיע לרציף ד' בזמן ויספיק לעלות על הרכבת.
והנה, לפתע פתאום, נראתה הרכבת עושה את דרכה לרציף א'… מסתבר שהרכבת סטתה ממסלולה ובמקום להגיע לרציף ד' הגיעה בטעות לרציף א'. סיפר רבי שמואל גריינימן, שנהג הקטר הגוי היה נבוך מאד ואמר שדבר כזה לא קרה לו מעולם. למחרת היתה התנצלות בעיתון מטעם הנהלת הרכבת על השיבוש במסלול הנסיעה.
אולם באמת לא היה זה 'שיבוש'. פשוט מאוד, ה"חפץ חיים" היה צריך לנסוע ברכבת הזו למסע של חיזוק, וכיון שלא הספיק להגיע לרציף בזמן, מן השמים הובילו את הקטר לרציף שבו היה ה"חפץ חיים", כדי שיוכל להגיע לוילנה בזמן.
ואמר על כך רבי חיים, שהסיעתא דשמיא המיוחדת באה בזכות הקביעות שהיתה לחפץ חיים לנסוע למסעות חיזוק בקהילות השונות. כלומר, לא רק החפץ חיים יכול לזכות להנהגה שמימית מיוחדת, אלא כל אדם שיש לו קביעות, הקב"ה מסייע לו שיוכל לשמור על קביעותו.
רבי חיים מוולוז'ין כותב, כי מי שיש לו קביעות הקב"ה עוזר לו שלא יפסיד את קביעותו, ולכן מי שיש לו קביעות בתפילה בציבור ומוסר נפשו על כך, הקב"ה עוזר לו שלא יפסיד שום תפילה בציבור.
ופעם, בחול המועד פסח, ר' חיים מוולוז'ין לא חש בטוב והלך לנוח בשעות הבוקר. הוא התעורר בצהריים, זמן קצר לאחר שהסתיימה תפילת מנחה. ברגע הראשון הוא נבהל ונבעת, הרי הפסיד תפילה בציבור. אך כיון שמסר נפשו על תפילה בציבור, ידע כי יזכה לסייעתא דשמיא ולא יפסיד את קביעותו. ואכן, דקות אחדות לאחר מכן התברר כי תשעה אנשים מקרב המתפללים טעו ואמרו בתפילה "משיב הרוח" ועליהם לשוב ולהתפלל… כך זכה לתפילת מנחה בציבור.
כמובן, אין לסמוך על הנס. האדם מצד עצמו צריך לפעול ולהשתדל לבל יפסיד תפילה בציבור, לא לדחות ולא להשתהות, וכאשר יעשה מצדו את כל מה שביכולתו, יזכה לסייעתא דשמיא לשמור על קביעותו.
(רבי יצחק קולדצקי שליט"א – נאה דורש)