"לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד" (כז, כ)
אבי ז"ל היה נוסע שנים רבות ל'ירחי כלה' בישיבת פוניבז' בבני ברק. זו מסגרת המתקיימת במשך כשבועיים בימי 'בין הזמנים', ומיועדת ל'בעלי בתים' העוסקים רוב שעות היום לפרנסתם. מתקיימים בה סדרי לימוד, שיעורים ושיחות מגדולי ראשי הישיבות. הוגה הרעיון היה ראש הישיבה הראשון, רבי יוסף שלמה כהנמן זצ"ל.
פעם, באחת משיחותיו, אמר ללומדים: אתם סבורים אתם שלהיות 'מתמיד' היינו להיות תלמיד ישיבה מן המנין, זה שיכול לשבת כל שעות היום על התורה והעבודה. ובכן, טעות היא בידכם. לאו דווקא. מתמיד הוא מי שמקפיד על קביעות בלימוד התורה, כל אחד ואפשרויותיו.
כך רואים גם מפרשתנו. בהקשר להדלקת נרות המנורה כתוב "להעלות נר תמיד", למרות שהנרות דלקו רק בלילה. כך גם לגבי מנחת חביתין, המנחה שהקריב הכהן הגדול כל יום, כתוב 'תמיד', למרות שהכהן הגדול היה מקריב אותה רק בבוקר ובין הערבים. רואים אנו, שהתמדה עניינה שמירה על קביעות.
אני אישית, שנים רבות לא זכיתי לתואר 'מתמיד'. אבל לפני כחצי שנה קיבלתי כרטיס המעיד על כך כי אני, בעל מספר זהות זה וזה, זכיתי בתואר הנכסף. זהו כרטיס 'הנוסע המתמיד' של חברת אל על. בליווי כרטיס זה אוכל, בבוא העת, לבוא לעולם הבא בשלווה…
*
פעם בא יהודי אחד לרבו, ובפיו 'תלונה' על תופעה שכיחה, מחלה מאוד לא נדירה שכולנו סובלים ממנה: הוא שוכח מה שהוא לומד… ביקש מרבו עצה וסגולה.
אמר לו רבו: כתוב: "לזכרון לפני ה' תמיד" (שמות כח, כט]. אם חפץ אתה בזיכרון, צריך אתה לקיים "להעלות נר תמיד". דהיינו, להתמיד בלימוד, ביום ובלילה. אם תקיים את ה'תמיד' הראשון, "להעלות נר תמיד", להדליק נר בלילה ולעסוק בתורה לאורו, תזכה ל'תמיד' השני, "לזכרון לפני ה' תמיד".
אם אדם מנצל את הזמנים הפנויים ללימוד תורה, בעיקר בשעות הערב והלילה, לאחר שובו מעמל יומו, ואינו מבלה זמנו בבטלה, בהאזנה ל'נייעס' ובצפייה בדברי שטות חסרי כל תועלת ותוחלת, יוכל לזכות לזיכרון התורה.
אנו אומרים "אין שכחה לפני כסא כבודך". ניתן אולי לומר על דרך הרמז שיש בכך עצה וסגולה לזיכרון. "אין שכחה" – אימתי? – אם היהודי חי תמיד בתחושה שהוא "לפני כסא כבודך", שהקב"ה מצוי כנגדו, "שויתי ה' לנגדי תמיד", אזי – "כי מימיני בל אמוט" (תהלים טז, ח), יעזרהו הקב"ה שלא תמוט ממנו מהתורה שניתנה בימינו.
(רבי אברהם צבי מרגלית שליט"א – נאה דורש שמות)